תקשיבי, יש לי סיפור כל כך ישראלי, אני חייבת לשתף אותך.
שבוע שלם כל בוקר מישהי דפקה לי על הדלת לא אדם, כלבה. כן, אמיתי.
בוקר אחד, שבע בבוקר, אני עוד חצי ישנה, פתאום דפיקה בדלת דפיקה רצינית כזאת. לובשת חלט, הולכת לבדוק, ופה, על השטיח של הדלת, יושבת כלבה. כתומה, פרווה רכה בגוון דבש, עם כתמים בהירים על החזה. ולא גורה, כבר קצת מבוגרת ממש רואים שיער אפור מסביב לאף. מסתכלת עליי בעיניים כאלה עמוקות, מחכה בסבלנות.
“של מי את, ממי?” אני שואלת.
ברור שלא עונה. רק מזיזה זנב על הרצפה טוק-טוק כזה בשקט. אין לה קולר, אין תג. פשוט יושבת ומביטה בי.
אני יורדת אליה לגובה, מושיטה יד בתנועה עדינה. היא מריחה אותה בזהירות, ואז פתאום מלקקת לי את האצבעות. האף שלה קריר והלשון חמימה. ושוב מסתכלת, כאילו ממתינה למשהו.
“איבדת את עצמך?”
שקט. שומעים את הנשימות הכבדות-כנראה רצה הרבה הלילה.
אני קמה, הולכת למטבח, רואה שיש לי קציצת עוף מאתמול. שמה אותה בעונג בקערה ישנה עם סדק, חוזרת לפתח.
הכלבה אוכלת, בולעת בתיאבון, אבל בשקט, בלי לקחת מה שמגיע לה בזעם. כשסיימה, ליקקה קצת את השפתיים, שוב העיפה בי מבט… ופשוט הלכה לה. שמעתי איך הציפורניים שלה עושות “טק-טק” על המדרגות בדרך החוצה.
סגרתי את הדלת. כלבה משונה, חשבתי.
למחרת בוקר שוב דפיקה.
פותחת והיא שם. בדיוק אותו שטיח, אותה מבט רגוע, אותה פרווה כתומה מלבלבת.
“את חזרת?”
הזנב עונה במקומה: טוק-טוק.
הבאתי לה הפעם חזה הודו שנשאר לי, ואותה קערה. ואז שוב אכלה, הביטה בי בעיניים עמוקות, נעלמה לה.
ככה שלושה, ארבעה ימים. כבר השארתי לה במיוחד אוכל בצד. אפילו קניתי אוכל לכלבים בחנות מתחת לבית. המוכרת בסופר שואלת אותי:
“מה, אימצת כלב?”
“לא, לא,” עניתי, “של מישהו אחר. רק באה לבקר.”
המוכרת הסתכלה עליי חצי בספק, חצי ברחמים, אבל לא אמרה כלום.
ביום החמישי כבר ציפיתי לדפיקה הזאת. התעוררתי עוד לפני השעון, שמתי קומקום להתחמם, שלפתי את הקערה כבר לא קערת הסלט הישנה, קניתי לה קערה קרמית עם דגיגונים מסביב לשוליים. היא אכלה, אני שתיתי תה, שקט שתינו.
היא הלכה, אני התארגנתי לעבודה.
שלוש שנים אני בדירה הזו חדר קטן בבניין ישן ברחוב בר-כוכבא בבת ים. קטנה, אבל משלי. עובדת כמלצרית בבית קפה משמרות ארוכות, בערב הרגליים צועקות. חוזרת-me אישית לא מחכה כלום טלוויזיה, מנהרת שינה, עיגול של שקט.
כמעט ארבעים, אין לי בן זוג, אין ילדים. היו פה ושם, לא הסתדר. התרגלתי לבד, לא מתלוננת. אבל לפעמים בלילה, יושבת במטבח, תוהה אם כל חיי יהיו שקט כאלה.
ופתאום דפיקה בבוקר. פרצוף שובב עם עיניים עצובות. ואני בכלל מגלה שאני ממש מחכה לזה.
ביום השביעי, אחרי שאכלה, היא לא הלכה מיד. ישבה שם, מסתכלת.
“מי את? לא חושבת שמישהו מחפש אותך?”
שתיקה.
התיישבתי לידה, ליטפתי לראש. הפרווה קצת הסתבכה לה בבטן, ובצוואר, ממש קו קצר של שיער כאילו הרגע מישהו הוריד לה קולר.
“נראה שאיבדת קולר, הא?”
היא דחפה לי את האף הבריא והחמים לברך, ואז קלטתי: היא לא אובדת היא באה אליי בכוונה. מכירה את המדרגות, את הכניסה, את הקומה. פשוט מתנהגת כאילו כבר הייתה פה פעם.
הכנתי דף, וכתבתי:
“של מי הכלבה הזאת? באה אליי כל בוקר שבוע שלם. פרווה כתומה, בערך בת שבע. מי שמזהה תתקשרו בבקשה.”
הוספתי את הטלפון שלי, שידכתי אותו עם נייר דבק, ואז מצאתי רצועה ישנה וקשירה לה כקולר.
“תקחי למי שאת צריכה, בסדר?”
היא הרימה זנב וירדה למטה.
יום שלם לקחתי את הטלפון לכל מקום, בודקת כל חצי שעה. אבל דממה.
חזרתי הביתה לא צלצול, לא הודעה.
התחלתי לחשוב שאולי היא באמת לבד לגמרי. אבל איך היא יודעת להגיע לפה?
יום למחרת, ערב, שוב דפיקה.
פותחת דלת עומד שם גבר.
מעל גיל ארבעים, בנוי חזק אבל רזה כזה שהחולצה תלויה עליו מוזר. ביד שלו החזיק רצועה אדומה זיהיתי מיד, ראיתי את חבר שלי מהקומה ממול מוציא איתה את הכלבה פעם, פעמיים.
הוא אומר לי בשקט, בקול נמוך שמתחכך:
“שלום, באתי בגלל הפתק. הכלבה שלי.”
זיהיתי רצועה אדומה קצת קרועה בידית.
נזכרתי גבר מבוגר מהדירה ממול, תמיד שקט, כל בוקר ערב פגשתי אותו בחדר מדרגות: “בוקר טוב”, “בוקר טוב”.
“שמי איתמר,” אומר לי, “האמת, זו כלבה של הדוד שלי. הוא גר פה ממול.”
“אני יודעת יוסף הראלי, נכון?”
הוא הנהן.
“הוא נפטר לפני ארבעה חודשים.”
נזכרתי, היה מודעת אבל על הדלת יוסף הראלי, 19532023. לא דיברנו חוץ מ’בוקר טוב’. מאז מת, נהיה כאן שקט, הדירה שלו ריקה.
“אני אחיין שלו. לא נשארו לו כמעט קרובים. קיבלתי בירושה את הדירה ואת… אותה.”
הוא הצביע על הרצועה.
“כתומה.”
“זה השם שלה?”
“ככה הוא קרא לה. בתעודות כתוב שם אחר, אבל בשבילו רק כתומה.”
הזמנתי אותו להיכנס, ואמרתי:
“תגיד, למה היא באה אליי כל בוקר, שבוע שלם?”
איתמר נאנח, עובר יד על הפנים רואים עייפות.
“אני יודע. צפיתי בה. כל בוקר בורחת. חשבתי שהיא סתם מטיילת ואז אני מגלה שהיא הולכת ישר לפה. אותו בניין, אותה קומה.”
“היא מחפשת אותו?”
“כן. הדירה של הדוד ממול לשלך. אותה קומה, אותה כניסה. היא זוכרת כל צעד. מגיעה לפה, יושבת, מחכה. אולי חושבת שהוא עוד יחזור…”
נהייתי לי צמרמורת. היא בכלל לא באה אליי באה לחכות לו, יוסף הראלי, המבוגר השקט שרגיל היה ללוות אותה בגינה. והוא כבר לא כאן.
“למה בעצם היא מתעקשת לשבת אצלי?”
“אני עכשיו שם, הכל משתנה ריח אחר, קול אחר. היא לא מקבלת אותי. אולי כי היא זוכרת איך הדוד היה עובר כאן. אולי כי ריחות של פעם נשארו פה ליד הדלת שלך. לא יודע.”
שקט.
“לפעמים אני לא יודע איך להתמודד איתה,” המשיך. “היא בדיכאון, לא אוכלת, לא משחקת. שוכבת במבואה כל היום. ואני… אני בשבילה זר.”
ישבנו במטבח. שמתי מים, מזגתי תה הוא התיישב.
“שמעי, חודשיים אני גר פה. בזמן שפינו את הדירה, היא שהתה אצל שכנה מלמטה. אחר כך הבאתי אותה אליי. אני בכלל במקור מחיפה, עובד כמהנדס במפעל במודיעין, פעם בשבועיים בא לפה.”
“אתה יכולתי לעזור לה? שאלתי.”
“חכי, את כבר עוזרת,” ענה. “אם היא באה אלייך סימן שיש לה פה קצת שלווה. אפשר… אולי… שתמשיכי להכניס אותה בבוקר? אפילו לרגע קצר?”
הסתכלתי עליו. שנינו אנשים לבד, עברו את השלושים, כמעט ארבעים, דירה קטנה ריקה, הוא עם כלבה שמסרבת לפתוח לו את הלב.
“בטח, שתבוא,” אמרתי לו.
בבוקר, שוב דפיקה כרגיל. פתחתי, כלבת הכתומה המתוקה יושבת שם, זנב מכה ברצפה.
“היי, בואי,” חייכתי.
ואז, לראשונה, פשוט נכנסה פנימה, התיישבה לי במטבח, רחרחה את החדר וחיכתה. שמתי לה אוכל אכלה בשקט. ואז התקרבה, נגעה לי בברך עם האף. חמה, מתוקה, בטוחה.
“את מתגעגעת אליו?”
היא שתקה, רק הסתכלה עליי בעיניים גדולות-חומות, כל כך חכמות ועצובות.
ליטפתי אותה.
“גם אני מתגעגעת, כל אחת למישהו שלה,” לחשתי.
היא הניחה ראש על הברך שלי. פשוט ישבנו כך שתי בודדות, בשקט, דקה או שתיים. זהו, אחר כך הלכה.
בערב איתמר התקשר:
“היא חזרה רגועה, אפילו אכלה.”
“מצוין. שתבוא כל בוקר. אני קמה מוקדם גם ככה.”
“תודה… אפשר אולי לבוא פעם גם אני איתה?”
“כן, בוא.”
בשבת הוא בא. עם הכלבה, עם שקית ביד.
“ביקשתי להביא משהו קערה מיוחדת, הייתה של יוסף. כתומה תמיד אכלה ממנה.”
קערה ישנה, חומה, קצת סדוקה בצד, פרחים מחוקים עליה. הנחתי בה אוכל. כתומה רחשה בה, זנב מתגולל מהתרגשות. אכלה הכל בשקיקה, אחר כך נסתכלת בי ומושיטה מבט כזה ‘זיהיתי, תודה’.
“כנראה שהכירה את הקערה,” אמר איתמר, והקול שלו רעד.
משם הכול התחיל להירגע טיולים משותפים, הרבה תה, שיחות. הכתומה נפתחה לאט לאט, וגם אנחנו.
לפעמים כל מה שצריך להתחלה חדשה, זה פשוט לפתוח דלת.
לפעמים זה שמישהו ידפוק עליה בשקט בזנב: טוק-טוק.
