ככל שהמרחק גדל, הבית מתקרב יותר…
אתה יודע מה, נכדי היקר! אם אני כבר מפריעה לכם כל כך, יש לי פתרון אחד אני לא נוסעת יותר לאף אחת מהבנות, וגם לא מתגלגלת אצל חברות או ידידים. וגם סבא חדש אני לא צריכה, אל תתחיל איתי עכשיו עם שידוכים בגיל הזה! תראה לאיפה הגעתם להציע לי חתן בגיל שבעים!
“סבתא, זה בדיוק מה שאני אומר כבר הרבה זמן! וגם אמא אומרת! תעברי לדיור מוגן, מה קשה בזה? תחתמי לי על הבית, שם את תקבלי חדר קטן אמא תסדר הכול. יהיה לך עם מי לשבת ולדבר, שכנות קרובות, ואותי תפסיקי להפריע.”
אני מהבית שלי לא זזה, דויד. אם מפריעה לך הדלת פתוחה, צעיר וחכם כמוך, תמצא דירה לבד. אם לא למדת לך לעבוד. תביא כל ערב חברה חדשה לא מזיז לי. תדע לך בעוד חודש אני בת שישים וחמש. כל מה שאני רוצה זה שקט, שקט אמיתי.
די, הסתובבתי בשנים האחרונות מספיק, הגיע הזמן לחזור הביתה. זה לא הגיוני, נכדי, שאתם זורקים אותי מהבית שלי ואתם חיים על קצבת הזקנה שלי עם כל אחת מהחברות שלך. הקצבה שלי לא אינסופית. אז שבוע זה כל מה שיש לך למצוא דירה. לא תמצא לך תישן אצל חברים או בנות זוג שלך. ואותה איך קוראים לה, כל פעם שוכח גם היום שלא תדרוך לי בבית. הייתם גם מדמיינים, פעם מחפשים לי חתן, פעם זורקים אותי לדיור מוגן!
דויד עוד ניסה לומר משהו, אבל אני כבר לא שמעתי. הלכתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת, ופתאום התחיל לי כאב ראש שלא מרפה. הייתי לוקחת אקמול, אבל לא רוצה להיתקל בו שוב בדרך למטבח. הסתכלתי סביב בחדר הקטן מצאתי בקבוק מים מינרליים כמעט ריק, מספיק ללגימה אחת. טוב מאוד, זה כל מה שאני צריכה כרגע.
***
לא ציפיתי מעצמי לכזו נחישות. פתאום, כל מה שהצטבר פשוט יצא ממני. שנתיים הייתי שותקת, סובלת, רצתי בכל רגע לאחת הבנות כשקראו לי, וכשהייתי אצלן מהר מזכירים לי בעדינות שאולי הגיע זמן ללכת הביתה. ועכשיו הנכד הזה בן עשרים מתנהג כאילו הבית שלו, מביא כל פעם מישהי חדשה, סבתא רק מפריעה לו, עושה רעשים בחדר השני ולפעמים משתעלת ומפריעה לאווירה.
“סבתא, אולי תלכי לבקר מישהי, שנוכל להיות לבד אני ודפנה, או רותם, נועה, שירה תסמני, כל שבוע מישהי אחרת.” ואני באמת הלכתי פעם לאחות, פעם לחברה טובה, פעם לעמיתה מהעבודה. אבל כשהתחלתי להגיע פעמיים בשבוע כבר היה אפשר להרגיש שמעדיפים אותי יותר רחוק.
***
באותו הרגע שכבר לא היה לאן ללכת, הבת הגדולה ילדה. דירה בתל אביב, משכנתא, וילד בבית ספר אי אפשר להישאר הרבה בחופשת לידה, אז עזרתי לה מאוד. בהתחלה כולם היו מרוצים ארוחות חמות, דירה נקייה, ילדים מטופלים. אבל אחרי כמה חודשים בן הזוג שלה, שצריך לציין שהוא צעיר ממני רק בעשר שנים, התחיל להתלונן.
“רותי, אל תקני יותר שניצלים כאלה, זה לא בריא. למה בכלל סבתא קונה לנו מוכן אם את בבית, תכיני אוכל אמיתי כמו קציצות או חזה עוף… והוצאות איך זה הגיוני שאת קונה כל כך הרבה? תחסכי קצת! ובכלל, אני צריך גם בשר, מה זה כל הירקות האלו…”
והערות כאלה בכל דבר. אם אני בבית, למה צריך מורה פרטי? למה הבת לא לומדת איתי? גם השיחות בטלפון מפריעות. ולנכדה יש אופי כיתה ד’, אבל גאווה בשמיים! סבתא מתלבשת לא לפי האופנה, וגם מביכה אותה מול החברות.
“בכלל, למה את פה סבתא? תחזרי לקיבוץ, יש לך בית, למה את אצלנו?”
שתקתי, ניסיתי לרצות את כולם. את הכסף המועט שלי הוצאתי על בשר בשבילו, כסף כיס לנכדה שתרגיש פחות מובכת, ולדויד הכל להעביר לו קצת שיעמוד בחשבונות מים וחשמל.
אי אפשר להתלונן לבת. היא קשורה לבעלה, לא תגיד נגדו מילה. לפעמים, כשהוא לא בבית, לוחשת לי “קצת סבלנות אמא, זה בשבילי.”
כשהקטנה התחילה גן, כבר לא הייתי נחוצה. בן הזוג אמר “תודה רבה, רותי, אין צורך, תחזרי הביתה”.
הייתי מאושרת. סוף-סוף אצל עצמי. עושה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. אבל מה? בבית חיכה לי דויד, הבן של הבת הגדולה. השתלט על הבית לא לבד, עם החברה שלו. הבית מתמלא לכלוך, החשמל כמעט ניתקו, ומים אף אחד לא משלם. לא היתה לי ברירה, לקחתי הלוואה, סידרתי חשבונות, ניקיתי את הבית. והנכד ממשיך לא להיות מרוצה. הבית קטן, שני חדרים ומטבח.
איפה שקט? סבתא מפריעה לחיים הפרטיים. ואז הגיע טלפון הבת הקטנה בהריון, “בואי אמא, תעזרי עם התינוקת.” לא היה לי מה לעשות, שוב עזבתי. אחרי שלושה חודשים שוב לא הייתי נחוצה. הפעם לא חיכיתי שישלחו אותי קמתי ונסעתי הביתה. ושוב, דויד לא מרוצה מזה שחזרתי.
אולי עוד הייתי ממשיכה לסבול, אלמלא מה שקרה אחרי שחזרתי הפעם. סידרתי שוב את הבית, הפעם בלי חובות שילמתי בזמן. ושוב מפריעה לנכד.
***
“דויד, היום אני אצל חברה יש לה יום הולדת, אחזור מאוחר. תנעלו את הדלת, אני אכנס מהכניסה האחורית שלא להעיר אתכם.”
“למה לא להישאר לישון שם? כל הלילה תפריעי? תישארי שם לכמה ימים, תלחי אותנו לנוח…”
“איפה כבר התעייפתם ממני? אני רק שבוע בבית!”
“נו, שבוע זאת גם תקופה. לא תישארי לישון?”
“לא, אני חוזרת.”
האירוע היה שמח, ישבנו בבית קפה ואז עברנו לחגוג אצל החברה בבית, הרבה זיכרונות, קיוויתי לא לחשוב על בעיות. בדיוק רציתי לחזור, ואז חברה שלי קיבלה שיחה. הלכה החוצה לדבר והחזירה לי מבט. חזרה, ואמרה לי “הבת שלך, מיכל, התקשרה.”
“מיכל? מה קרה? למה לא אליי? הכול בסדר אצלם?” כבר החזקתי את הטלפון ביד.
“אל תתקשרי, רותי. הכול בסדר. רק ביקשה שאשכנע אותך להישאר ללון כאן.”
“למה? אמרתי לדויד שאני באה…”
“דויד התקשר לאמא שלו, אמר שהוא רוצה להיות לבד עם החברה, ואת מפריעה. אז מיכל פנתה אליי שתישארי אצלי, שהם יוכלו סוף סוף להיות לבד.”
“היא גם שאלה אותי בשבוע שעבר אם אני מכירה איזה אלמן, שיש לו דירה כי הגיע הזמן שדויד יתחתן, ואת מערבבת לו את החיים. אם לא דיור מוגן אז אולי מישהו עם דירה.”
לא החבאתי כלום סיפרתי לקומתי הכול: אצל הבת הגדולה הרגשתי מיותרת, אצל הקטנה גם הפרעתי, הנכד רוצה חיים פרטיים בלי סבתא. זה שנתיים אני חיה על המזוודה, כאילו הבית שלי בכלל לא שלי.
“אני אפילו לא בעלת הבית שלי, את מבינה? דויד סיים תיכון, עבר למיכל לעיר אבל בן הזוג שלה מיד הראה שהוא לא רצוי. חזר אליי, לא קיבלו אותו לצבא, לא לומד, רק יושב לי על הראש. כשעוד היה תלמיד, אמא שלו עזרה לו, אבל בגיל 18 נגמר המימון.”
אז הוא נשאר תלוי בי.
לא נשארתי אצל חברה לישון חזרתי הביתה. וכשחזרתי כל מה שאגרתי, אמרתי לדויד באותו ערב. דויד מיד התקשר לאמא שלו “סבתא מתחרפנת, זורקת אותי מהבית!” גם מיכל התקשרה, ניסתה להעמיד אותי על מקומי. אבל אמרתי לה אותו הדבר שזה הבית שלי, שאם אני מפריעה, שאף אחד לא יעצור אותו.
בסוף דויד עזב לא לפני שאמר שלא יעזור לי יותר, והוא לא חוזר לכאן לעולם. נשארתי לבד ואיזה שקט, כמה רוגע. סוף סוף כל החיים התאמצתי לרצות את כולם, גידלתי צרכנים.
כל השנים ניסיתי, רק שיאהבו אותי. כשהבנות קטנות לא רצו אף אחת בבית. כשבעלי נפטר נשארתי למשוך את כל המשפחה עליי. חשבתי שיהיה טוב, ופתאום מוצאת את עצמי לא שייכת לאף מקום. בן אדם צריך להרגיש בעל הבית בבית שלו.
לפני זמן מה דויד בא לבקש סליחה. כמובן שמחלתי לו. אבל אמרתי לו לגור איתי לא עוד. לבקר בכל יום, דוידי, אני אשמח, אבל הבית שלי אני מחליטה. אתה צעיר, לך תבנה לך חיים, לי מספיק הנחת שלי.
הבנות עוד מזמינות, אבל אני לא מסכימה ללכת לגור אצל אף אחת. אם צריכות עזרה שיביאו את הילדים לפה, אשמח לשמור עליהם. יש כאן ריחות של פעם, שקט של מושב. כאן אני בעלת הבית, ואף אחד לא קובע לי.
ככל שאני מתרחקת מהן אני פתאום מרגישה קרובה יותר לעצמי. ואני חושב שהיא צדקה. כל החיים דחיתי את עצמי בשביל אחרים, עכשיו הגיע הזמן שלי. הבנתי, שבסוף אף אחד לא חייב לי כלום, ואני לא חייבת לאף אחד. הבית הוא המקום שבו אני שלמה.
