כמה שמתרחקים, ככה נהיים יותר קרובים…
יודע מה, נכד שלי החמוד! אם אני כל כך מפריעה לכם, אז יש אופציה אחת בלבד. לא נוסעת יותר לשום בת, לא תקפוץ בין חברות ולא אשב על ספסלים בגינה. וגם סבא לא צריכה עוד לחפש לי. תראה מה הם ממציאים! להחתן אותי בגיל כזה!
סבתא, ברור! כל הזמן אני ואמא מדברות איתך על זה תעברי לבית אבות! מה הבעיה, תעבירי את הדירה על שמי, יסדרו לך חדר שם, לא תהיה לבד, תקבלי לובי עם בנות גילך; אמא תסדר לך הכול. וגם לא תפריעי לי.
אני לא עוברת מהבית שלי לשום מקום, יובל. אני אגיד לך ככה: אם אני מפריעה לך, יש דלת. לך תמצא דירה ותגור לבד, איך שבא לך. לא רצית ללמוד? לך תעבוד. תכניס כל ערב מישהי חדשה, מה שבא לך. אני עוד רגע בת 65, אני רוצה קצת שקט, טיפה מנוחה. די, כבר נדדתי שנתיים. הגיע הזמן הביתה. זה לא לעניין, נכד, כשאתם מגרשים אותי מהבית שלי ועוד חיים על חשבון הפנסיה שלי עם כל החברות שלך. פנסיה שלי לא אינסופית. יש לך שבוע למצוא דירה. לא מצאת? רחוב, חברים, או תישאר אצל החברה הזאת שלך אני כבר לא זוכרת את שמה אבל מהיום, לא בבית שלי! בכלל, תראה לאן הגענו: שולחים אותי לבית אבות, או רוצים להחתן אותי כדי שתוכל לגור בכיף, יופי…
יובל בקושי פצה פה, אבל ליאורה, הסבתא, כבר לא שמעה. נכנסה לחדר וסגרה דלת. פתאום התחיל כאב ראש חזק עדיף כדור. אבל מגוחך ללכת למטבח עכשיו ולהיתקל ביובל. סיבוב מהיר בחדר, רואה בקבוק מים מינרליים כמעט ריק ברוך השם, בדיוק מספיק לשלוק.
***
ליאורה הופתעה מעצמה, מההתפרצות הזו כל כך הרבה כעסים שהצטברו. שנתיים של שתיקה, רצה בכל קריאה, פעם לבת אחת, פעם לשנייה, ושוב ברמז, “לא נשארת אצלנו, נכון, אמא?”, חזרה לביתה. ועכשיו, יובל חתיכת חבוב בן 20 עושה בסלון הפקות עם כל “אהבת חייו” החדשה. והסבתא? מפריעה, נושמת ומנגבת אף באמצע “רגע רומנטי”.
סבתא, אולי תלכי להתארח איפשהו? אני ולי-אל, מירב, רוני, נועה (מחקי את המיותר, מתחלפות על פס ייצור), הייתם לבד.
הייתי אצל דודה מירה, אצל חוה, אפילו אצל השכנה יעל בהתחלה נהנו, אבל כשנהיה קבוע, התחילו למשוך באף והבנתי גם אני, לא כזה להיט להיות אורחת תורנית.
***
ואז, כשאפילו לבקר עייפתי, הגדולה ילדה. החיים בתל אביב, משכנתא, ילד בבית ספר בול בזמן סבתא. ליאורה מתייצבת. ולא סתם ארוחות מבושלות, שקט בבית, נכדים מסודרים. בהתחלה כולם מתמוגגים, אבל אחרי כמה חודשים החתן הצעיר בן החמישים (צעיר ממנה בעשר שנים, מלא כריזמה כמו קרפדה במדבר) מתחיל לקטר:
ליאורה! אל תקני יותר נקניקים כאלה, אפשר להרוג מזה. למה, אם את בבית, לא תכיני אוכל נורמלי? קציצות, שניצלים זה מסובך?
ליאורה, את מבשלת נהדר, אבל מה עם התקציב? נגמרים לנו השקלים, צריך לחסוך!
ליאורה! מה, אני כבשה? תפסיקי עם החסכנות, צריך גם בשר מידי פעם.
בקיצור, ליאורה על תקן השפית, הפסיכולוגית ומממנת הסנדוויצ’ים. גם לעזור לנכדה בלימודים (חסכון למורים פרטיים עם סבתא בבית!), גם לא לחפור בטלפון, גם להתלבש “בלי לעשות לי פאדיחות מול החברות”, ויש גם אזהרה: “די, סבתא, שחררי! לך לבית שלך בקיבוץ!”
שקט, תמיד שקט לקנות לחתן בשר, להביא נכדה כסף לגלידה (ולכבוד), ליובל, נכד שעוד לא הבין מה הוא רוצה מהחיים, השלמת חובות, שיהיה חשמל ומים. והתשלומים מהפנסיה כל שקל הולך לאיזה צורך משפחתי.
מלספר לבת? אין על מה לדבר מתה על הבעל, לא תריב. סתם טרחתי? אחרי שנולד הקטנה, כבר לא צריכים אותי יש גן, יש הכול. וחתן מודיע: “תודה, סבתא, מספיק, חיזרי הביתה.”
באהבה, ליאורה חוזרת. סוף-סוף לבד. מתי שרוצה, ישנה, מתי שרוצה, קמה. פתאום נכד, היובל, השתלט על הדירה, עם החברה המעצבנת. בית הפוך, חובות, איומים לנתק חשמל ומים. והסבתא? לוקחת הלוואה, סוגרת הכל, מחזירה את הבית לנורמה. ואת מי זה מרצה? אף אחד, מסתבר. הבית לא מספיק קטן, אין פרטיות “כי סבתא פה” ומייד הגדולה שוב יולדת: “אמא, תבואי, את צריכה לעזור לי”.
מה לעשות? ליאורונית אורזת ותוך שלושה חודשים מרגישה שוב: מיותרת. לא חיכתה שיגרשו, קמה על דעת עצמה וחזרה למבצר שלה. כמובן, שוב נכד מתמרמר מולה.
ובאמת, אולי הייתי עוד סובלת לולא המקרה הקטן אחרי שחזרתי. הפעם בלי חובות (למדתי!), אבל עוד פעם מפריעה לנכד.
***
יובל, אני הולכת היום לחוה, יש לה יומולדת. אחזור מאוחר. תנעל, אכנס בשער האחורי. לא אעיר אתכם.
למה לא נשארת לישון שם? תפסיקי להרעיש פה בלילה, תני לנו שקט.
איך הספקתם להתעייף ממני? בקושי שבוע בבית.
שבוע זה מלא זמן. תישארי שם.
לא, אני באה.
החגיגה בשיאה. קודם ישיבה בבר, אחר כך לארוחה. מנשנשים, צוחקים, נוסטלגיה. משתדלים בלי להתמרמר.
פתאום חוה חוזרת מהטלפון: זה הייתה הבת, נועה.
נועה? מה קרה? למה לא התקשרת אלי? הכל בסדר?
חוה אומרת “אל תחייגי, הכול בסדר. היא רק ביקשה שתישארי לישון אצלי”.
לישון? למה? הודעתי ליובל שחוזרת!
יובל דיבר עם אמא שלו, אמר שהוא והחברה רוצים להיות לבד, את מפריעה להם. היא רצתה שתישארי פה, ושגם תלמדי קצת להירגע, ו… מה באמת עובר עליכם?
בחיי, כלום לא עובר עלי…
ליאורה, אף אחד לא מבקש סבתא לאנשים זרים בלי סיבה. אגב, היא שאלה אם אני מכירה איזה סבא עם דירה, אולי תכירי, תתנחמי איתו ככה יובל יתחתן כבר, ולא תעשי לו בושות.
הכול ליאורה מספרת: איך לא הצליחה אצל כל בת, איך הנכד בשבילה נטל, ואיך בבית שלה הכי פחות מרגישה בבית.
אני אפילו לא בעלת הבית אצלי. יובל עזב את העיר של נועה אחרי הצבא שלא התקבל, לא עבד, לא למד, יושב לי על הצוואר. כל פנסיה ישר אליו. הוא אפילו לא שם לב.
הפעם ליאורה לא ישנה אצל חוה. עלתה על קו 480 (כמה אפשר בלי רכבת מהירה?) וחזרה. וכבר בכניסה פרקה הכול על יובל.
הלה הלך להתלונן לנועה שאמא השתגעה ומגרשת אותו. נועה התקשרה לשאול, ליאורה השיבה אותו דבר “לך לדירה משלך, מספיק”.
יובל ארז כמה פיצות קפואות, נעלם מהבית (“אני עוזב! ולא תחכי לעזרה ממני, סבתא!”), וליאורה נשארה לבד. ודווקא טוב לה. בראשונה אחרי 65 שנה, יש שקט, באמת.
כל החיים דאגה לכולם. כשהבנות גדלו, התנגדו שתתחתן. בקבורה של בעלה נשארה בגפה, הכל לבד, בשביל כולם והנה, יצא שגידלה צרכנות-יתר. אף אחד לא מוכן להבין בסוף, מה זה שווה? מגרשים אדם מהבית שלו.
אחרי כמה זמן יובל הבין, בא לבקש סליחה. ליאורה כבר סלחנה מזמן, רק שלא יחזור לגור. “בוא לבקר, יובלי, מתי שתרצה אבל לא לגור.” אתה צעיר, יש לך דייטים, ולי הקפה בבוקר בשקט.
הבנות מזמינות אותה לעזור, אבל היא כבר לא מסכימה לנדוד. “רוצות עזרה? תביאו את הנכדים אלי. ככה אני נשארת מלכה בבית משלי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות.”
וכמו שליאורה אומרת “כמה שמתרחקים, ככה נהיים באמת קרובים”. והאמת? לגמרי צודקת.
