אי אפשר לחיות ככה! זה פשוט לא בסדר! רותם ברח אל חדרו של אבא שלו.
מה אתה מקשקש שם? למה אתה חושב ככה? מי אמר לך את זה?
היועצת של בית הספר שלנו.
תמשיך, תספר לי עוד.
אני אראה לך. אני הולך לישון ואתה תשחק כאילו אתה מעיר אותי.
למה אתה עושה את זה?
אתה תבין הכול!
טוב, טוב… רותם, תתעורר. צריך ללכת לבית הספר, די לישון.
הנה אתה רואה! שומע את זה כל בוקר. הורים צריכים להעיר את הילדים באהבה, שירגישו שמישהו אוהב אותם. גם חיוך לא יזיק!
תן לאמא שלך לגרום לך לחייך, לי אין זמן לדברים כאלה.
אתה לא אוהב אותי?
מה זה השטויות האלה? אבא התחיל להתעצבן.
זה לא שטויות. אם אתה לא רוצה שאני אתנהג אליך רע כשתהיה זקן, תתחיל להראות לי רגשות. תנסה להעיר אותי שוב.
טוב. ילד שובב, תקום. אתה תאחר לבית הספר.
עייף לי!!!
מתוק שלי, תתעורר אבא ליטף את ראשו של רותם ונשק לו במצח.
יש!!! הרגשתי את האהבה שלך.
די, נגמר המשחק. תראה לי את הציונים.
עכשיו לא, אבא. אין לך זמן. תיכף תאחר לעבודה.
לא נורא. איזה יופי, קיבלת שלוש. גם בספרות וגם במתמטיקה.
אבל בפסיכולוגיה קיבלתי עשר.
אתה מתכנן להיות פסיכולוג, בן? תקשיב, ילד זהב שלי, עד שלא תשפר את הציונים, אין טלפון. שב ותלמד עד שאמא תחזור.
רותם בכה, ואבא ניסה לנחם אותו:
אמרת שצריך לחייך אז תחייך!
הלוואי והייתי זוכר תמיד כמה כוח יש למחווה קטנה של אהבה, אפילו בשגרת הבוקר של יום חול רגיל.
