לא נוּדַע, אפילו מהעבודה אני לא אעזוב אותך בשביל זה, אמרה לי אמא כשקראתי לה לאירוע החתונה שלנו. קיבלתי את זה בטלפון, הרגשתי כאילו אני עומדת להתעורר, כי איך אפשר שהמילה הזאת תצא ממנה באמת? אבל לא הייתה כאן רק תחושת רגישות אמא באמת נוֹדְעָה.
הסיבה, מבחינתי, נראתה טריוויאלית. היא רצתה חתונה ענקית, על מאה איש לפחות. מסעדה, להקה חיה, צלם, מצלם וידאו, מנחה, שלוש שמלות שונות. וכל המשפחה, כל החברים, כל השכנים כולם.
ואני רק רציתי דבר אחד שהקרובים ביותר יהיו שם, אז החלטנו עם יוסי, החתן, לקיים אירוע קטן באינטימיות של האנשים הקרובים לנו.
אמא חזרה על כך שהיא כל חייה חיכתה לראות את החתונה שלי, לראות אותי רוקדת את הריקוד הראשון תחת מחיאות כפיים, לראות איך האחים מביאים תכשיטים זהב, איך הדודה של השכנה, גילה, מספרת איך הייתי בגן. אבל כשקיבלתי את רשימת האורחים, כמעט לא הכרתי שמות.
מי זה דוד שלמה? שאלתי.
אתה מְבִין, זה בן דוד שלי! נרגזה אמא. הוא ניגן לי על הכתף כשאתה קטן.
הייתי חצי שנה, אמא. לא זוכרת אותו.
הוא זוכר אותך!
היא החלה להזכיר כמה דודות רחוקות, קרובי משפחה שלישיים, חברים שראו אותי גדל בעצם אלו היו חברי המשפחה שלה.
חשבתי לעצמי: למה לחתונה שבה חצי מהאנשים אני רואה לראשונה?
יוסי ואני רצינו חתונה פשוטה, בלי פקפוקים, בלי ברכות רועשות ועיניים זרות. רק עשרים איש הכי קרובים. וזה היה יותר ממספיק.
לא היה לנו כסף על מסעדה היינו משכירים דירה וחוסמים למקדמת משכנתא. הצעתי פורמט ביתי: אולם קטן, פרחים טריים, עוגת בית, מוזיקה מהסמארטפון, וכמות של רגשות אמיתיים.
יוסי חיזק: העיקר אנחנו יחד, השאר לא חשוב.
הוריו של יוסי גם הם קיבלו תחילה קו אדום, רצו להיראות בפני המשפחה:
איך בלי חתונה? מה יגידו המשפחה? השכנים?
יוסי ענה בקצרה: אם אתם משלמים את כל ההוצאה תתכננו ל-200 אורחים.
הוריו נשתקו, ויוסי המשיך: מי שמשלם, הוא שמחליט. אם תשלמו חבילה גדולה זה יהיה גדול. אם לא נעשה איך שנרצה.
אמא שלי התפרקה, אבל ברצינות היא לא נגעה בעניין. היא לא ניסתה להבין, היא פשוט נאלמה.
כשאמרתי לה שאנחנו רוצים חתונה קטנה, היא חייכה במתח, בערפול:
מה אתם מדמיינים? אנשים יחייכו? איך זה חתונה ל-20 איש? זה בכלל אפשרי?
ניסיתי להסביר שהחשוב לנו הוא איך נרגיש, לא איך אחרים יראו, אבל אמא כבר לא הקשיבה.
היא התפרצה: אני גדלתי אותך, ועתה אתה מבקש ממני כסף על חלומות צנועים?
אמא, לא מבקשת כסף! ניסיתי לשמור על שלווה. רק רוצה שתביני שאנחנו רוצים אחרת.
היא השתהתה כמה שניות, ואז בחשש קראה: אם תעשו את ההצגה הקטנה הזאת, אפילו מהעבודה לא אבדיל.
והשיחה נחתכה.
במהלך כמה ימים בבכי, לא רק בגלל החתונה הגדולה שלא תתרקום, אלא בגלל שהאמא הציבה את איך צריך להיות לפני איך אני רוצה.
אני היחידה שלה, חיכיתי שהיא תעמוד לצידי כשאקבל על עצמי את המילה כן.
הדודה גילה התקשרה: אל תדאגי, היא רק רוצה להראות שיש לה בת מתחתנת. את פגעת בפרד”.
הייתי שקטה, לא יודעת מה לומר. אני כבר בוגרת, צריך לקבל החלטות לעצמי, זה לא חוסר כבוד, זה החיים המבוגרים.
יוסי ואני נשארנו על התוכנית. קבענו את החתונה לשבת, בקפיצה קטנה מחוץ לתל אביב, בcafé קטן על שפת אגם. פרחים, נרות, קשת פשוטה ליד המים.
לבשתי שמלה קלה, בלי ושת, רק עדינה כמו קרן השמש. חברה עזרה עם השיער, אמא לא הגיעה ולא צלצלה.
בבוקר החתונה עדיין קיוויתי שהיא תראה, אולי ברגע האחרון, כשאראה אותך בשמלה לבנה. פרסמתי תמונות בWhatsApp, והיא אפילו לא פתחה.
במהלך הטקס ניסיתי שלא לבכות, אבל כשכולם חיבקו, כשחמותי בכיתה בוכה משמחה, כשאבי (שהוא גר עם אמא בתורה) אמר: את יפה, בתי, אני גאה בך, נפלתי מהדמעה.
ידעתי שהיא יושבת איפשהו, אולי לא זוכרת שהבת היחידה שלה מתחתנת, או שאולי בוכה כי הרגישה שהזניחה אותי.
שלחתי לה כמה תמונות אחרי האירוע, כתבתי בקצרה: אמא, רציתי שתהיי שם. תודה שלימדת אותי להיות חזקה. אוהבת אותך, גם אם לא באת.
היא לא הגיבה.
חלף חודש, אחר כך חודש נוסף, היא לא טלפה לא, לא לקחה את השיחה.
עברנו לדירה חדשה, חיינו בשקט, תכננו עתיד, אבל בפנים נותר ריק לא זעם, לא כעס, רק אכזבה.
הבנתי באותו רגע: היא לא וויתרה על החתונה, היא וויתרה עליי אם לא אשחק לפי כללי המשחק שלה.
אחד הערב קיבלתי שיחה מדודה גילה: היא ראתה את התמונות. אמרתי לה שאתה יפה. היא אמרה שלא יכולה להתגאות כי זה לא חתונה, זה ארוחה.
הרגשתי מר. אפילו אחרי כמה שבועות, היא לא יכלה פשוט לומר: התגעגעתי אלייך.
עברו שני חגים, חיכינו לתינוק. תהיתי אם לספר לאמא. היא לא שלחה, לא שאלה, ולכן לא הייתי הראשונה לשבור את השקט.
כשהתינוקת נולדה, שמתי לב למספרו של אמא, חיבקתי את המיקרופון:
אמא יש לנו בת. נכדתך.
היא נשתקה, אזרה בקור: שמחה. שלח ברכה ליוסי.
תבואי לבקר? שאלתי ברוך.
לא יודעת. אולי לפי העבודה.
והשקט חזר.
הנחתתי את השולחן והביטו על מושב ריק לשם אמא.
הייתי ערה עד מאוחר, מביטה בתינוקת שמנגנת במיטה, ושאלתי את עצמי: האם אי פעם אצליח להסתכל על הילד שלי ולחשוב שלא אגיע לאותו יום חשוב בחייו? והבנתי אף פעם לא.
חצי שנה אחרי, אמא חזרה לשיחה:
היי, ראיתי תמונה של נכדתך באינטרנט. היא כבר גדולה ויפה.
כן, היא מזכירה לי את יוסי, חייכתי.
אולי תבואי לביקור? אפשתי עוגיות.
אני? או אנחנו? שאלתי.
כמו שאת רוצה, ענתה, וקול רכות חזר לראשונה אחרי זמן רב.
ביקשנו לבקר. היא קיבלה אותנו במפייה, עם עוגיות חמות, ולפתע קיבלה את הילדה בחיבוק:
תראי איזו יופי! חייכה. ממש כמוך.
ישבנו בדממה במטבח, רק השמעת המקרר והקול של האפייה ברקע.
היא פתאום אמרה:
יודע, הייתי טפשה אז.
אמא, זה לא צריך להיות
לא, צריך. הייתי בטוחה שחתונה גדולה היא סימן. שכאשר אראה את כל האנשים, אהיה שמחה. אבל כשעשית את הדרך שלך, הרגשתי שאני נעלמת.
היא נגבה דמעה והוסיפה:
רק עכשיו מבינה שהאושר לא במספר האנשים סביב השולחן, אלא במי שיושב לידך.
הקפאתי את הלב, הא ice נמסה.
פחדתי שלא תסלח לי, אמרה.
אמא, סלחתי כבר מזמן, רק רציתי לשמוע ממך ישירות.
היא חיבקה אותי, לא שחררה.
חכמה את, בתי, לחשה. שיהיה לכם אחרת משלי, אבל מאושרים.
במהלך הדרך חזרה למכונית, ראיתי אותה עומדת בכניסה, מחזיקה את נכדתה, מנפנפת לנו.
הרגשתי שלראשונה אחרי זמן רב היא באמת שמחה.
היום, כשמישהו שואל אותי על החתונה, אני אומרת בקצרה:
הייתה שקטה, אבל אמיתית.
הכי חשוב לא מספר האורחים, לא המוסיקה, לא התמונות.
העיקר שהיום היה עם מי שאוהב אותך, ולא עם מי שרוצה להראות כמה יפה החיים.
אמא הבינה, מאוחר, אבל הבינה.
ועכשיו, כשמתקרב יום הולדתה של הילדה, היא מתקשרת ראשון ושואלת:
בת, קונים משהו? אולי נערוך חגיגה קטנה בבית, רק שלנו?
והוא תמיד גורם לי לחייך, כי היא סוף סוף למדה לשמח בלי רעש בכנות.
