כיריים נקיות
נעה. בואי רגע.
לא “בבקשה”. לא “כשתסיימי”. רק “בואי”, כאילו קוראים לכלב.
היא נשענה על המטאטא ונכנסה אל המטבח. יגאל ישב לשולחן, מביט בנייד. ליד החלון, במקום הקבוע שלה, ישבה מרים בתיה ושתתה תה. במטבח ריח של כרוב מבושל ושל תרופות, שאותן החמות בלעה ללא הפסקה מהבוקר ועד הערב.
אמא אומרת שלא ניקית כמו שצריך את הכיריים, אמר יגאל מבלי להרים עיניים מהמסך.
ניקיתי אתמול.
לא מספיק טוב.
מרים בתיה הניחה את הספל על הצלוחית בעדינות.
אני לא רגילה ללכלוך בבית שלי, אמרה בקול שקט, כאילו מדברת על טבע הדברים. אצלנו תמיד היה סדר. עשרים שנה אני מחזיקה את הבית, ותמיד הכול היה מצוחצח.
נעה בת חמישים ושלוש. היא עומדת במטבח, בכפפות גומי, ידיים רטובות, ושומעת את זה שוב. היא שומעת ושותקת.
תראי לי איפה מלוכלך, אמרה. ואנקה שוב.
בדיוק, תראי לה, התערב יגאל. את באמת לא רואה בעצמך? אולי צריך להצביע על הכתמים בשבילך?
הוא דיבר בשקט. כמעט רגוע. תמיד כך לא צועק, בלי הרמת קול, אבל כל מילה פוגעת ישר לטבור.
נעה הביטה על הכיריים. הן הבריקו. רק אתמול קרצפה, חצי שעה נאבקה בשומן. הכיריים מבהיקות.
ואז משהו התפוגג.
לא בום, לא דמעות. פשוט היא הסתכלה על הכיריים הנקיות, על יגאל עם הטלפון, על מרים בתיה עם התה ובפנים נהיה לה שקט מוחלט. כמו בדיוק לפני שמתרסק משהו סופית.
היא הורידה את הכפפות, הניחה אותן על השולחן.
אני שומעת את זה כבר עשרים ושמונה שנה, אמרה. מספיקה לי.
יגאל הרים אליה מבט. מרים בתיה קפאה עם התה באוויר.
מה אמרת? שאל יגאל.
אמרתי: די.
נעה יצאה מהמטבח לחדר, שלפה שקית גדולה של סופר והתחילה להכניס בה בגדים. לא הרבה מסמכים, כמה סוודרים, תחתונים, מטען לטלפון. הידיים לא רעדו וזה הפתיע אותה בעצמה. היא היתה לגמרי שקטה. כמו אדם שמחליט סופית, אחרי שנים.
קולות נשמעו מהמטבח. בהתחלה בשקט, ואז התגברו.
יגאל, אתה לא שומע? תעצור אותה!
לכי את, אם את רוצה.
נעה לבשה מעיל, לקחה את השקית, ויצאה למסדרון, נעלה נעליים, פתחה את הדלת.
נעה! מרים בתיה צעקה מהמטבח. את בכלל מבינה מה את עושה? לאן תלכי? את כלום בלעדיו! כלום!
נעה סגרה את הדלת. בשקט. בלי טריקה.
במדרגות ריח של חול חתולים מהשכנים, ריח צבע טרי מהקומה הראשונה. היא ירדה ויצאה לרחוב. אוקטובר, קר ולח, עלים רטובים על האספלט. היא עמדה בכניסה, שלפה את הטלפון.
שירה ענתה אחרי שני צלצולים.
שירה, אמרה נעה. עזבתי.
השתררה דממה.
עזבת מאיפה?
מיגאל. לגמרי. אין לי לאן.
שלוש שניות של שקט. ואז שירה:
זוכרת את הכתובת? עשרים דקות אני בבית. חכי ליד הכניסה, אגיד לך את הקוד.
***
שירה גרה בדירת שותפה קטנה ברחוב הס בצפון תל אביב. לא גדולה, אבל שלה. היא קנתה אותה לבד, לפני שבע שנים, כשעבדה במלון חסכון לכל שקל. הדירה מכוסה מדפים, מלאת צמחים, במטבח לוח עם מגנטים מכל מיני ערים. ריח של קפה ושל קינמון.
נעה יושבת על הספה, כוס תה חם בידה, שירה ממול, יושבת רגליים מקופלות, מסתכלת עליה, לא קוטעת.
ספרי, אמרה שירה.
אין מה לספר, עונה נעה. הכול אותו דבר. כיריים מלוכלכות, קובה לחה, הסלון לא שטוף טוב, ותמיד כאילו אני… מכשיר לא מספיק יעיל.
נעה, תמיד היה ככה. מה מיוחד היום?
נעה חשבה.
היום הסתכלתי על כיריים נקיות והבנתי שאם לא אלך עכשיו, לא אלך לעולם. שם אמות. פשוט אשכב יום אחד, לא אקום, ויגידו שלא טיפלתי בעצמי.
שירה הנהנה. לא אמרה כלום. מזגה עוד תה.
בלילה, נעה שכבה על הספה של שירה, מתחת לשמיכה עבה, ושומעת שקט אמיתי. בלי טלוויזיה מהחדר השני, בלי שיעולים של מרים בתיה, בלי תחושת חובה להתרוצץ.
היא לא נרדמה עד שלוש. לא בגלל דאגה אלא כי לא ידעה איך מרגיש זה: לשכב, בלי לדאוג.
בסוף נרדמה.
***
הטלפון שותק יומיים. ביום השלישי יגאל שלח הודעה: “מתי חוזרת?” לא “סליחה”. לא “נשוחח”. רק “מתי חוזרת” כאילו יצאה לנסיעת עבודה.
נעה קראה, החזירה לכיס.
נכון, אמרה שירה, שעמדה לידה וראתה הכול. אל תעני. שיחשוב לבד.
אין לו על מה לחשוב, ענתה נעה. הוא בטוח שאחזור. תמיד היה בטוח. שאני לא אעזוב.
ואת?
נעה הביטה מהחלון. חצר בניין אפור, מכוניות רטובות, עצים עירומים, אוקטובר.
אעזוב, אמרה. רק עוד לא יודעת לאן.
השבועות הראשונים היו מוזרים. נעה לא ידעה במה למלא את הזמן שלה. כל השנים התעוררה בשבע צריך להכין ארוחת בוקר, לסדר, לכבס, לרוץ לבית המרקחת בשביל מרים בתיה, לחזור, לבשל, שוב לסדר. בוקר עד לילה. ותמיד “לא מספיק”.
עכשיו היא מתעוררת יום ריק לפניה. אין למה לקום. זה כמעט קשה מנשוא.
שירה, אמרה לה פעם, בזמן ששירה התארגנה לעבודה. אני חייבת לעשות משהו. אחרת אשתגע.
תחפשי עבודה.
מה? ישבתי בבית עשרים ושמונה שנה.
את ציירת.
נעה צחקה במרירות.
הייתי. פעם. אחרי המדרשה עבדתי שנתיים במו”ל, אחר כך התחתנתי, יגאל אמר שאין צורך, הוא מפרנס. אמא שלו הוסיפה ש”נשים מכובדות מנהלות בית, לא קריירה”.
והסכמת.
הסכמתי. הייתי בת עשרים וחמש, חשבתי שזה אהבה. שמישהו דואג.
שירה הרכיבה מעיל.
נעה, בארון שלי יש קופסת צבעי מים. של האחיינית שלי. גם בלוק נייר. תקחי, תנסי.
בשביל מה?
כי הידיים זוכרות, גם אם הראש שוכח.
***
הצבעים נחבאים במגירה התחתונה, עטופים בעיתון. של ילדים, פשוטים, קופסת פלסטיק עם ציור של שועל. נייר עבה, בלוק ישן. נעה מתיישבת ליד השולחן במטבח, בוהה זמן רב בדף הלבן.
אחר-כך לוקחת מכחול.
התחלה קשה. הצבע לא זורם, היד רועדת, הפרופורציות עקומות. שלושה דפים נקראים. ואז נרגעת. מתחילה למרוח צבע סתם ככה, בלי תכנית, בלי כוונה. רק צבע. רק צורה.
כעבור שעה מונח לפניה דף מים קטן: חצר סתיו, עצים רטובים, שמיים אפורים עם פינה ורודה אחת באופק הנוף שראתה מחלון של שירה.
היא מביטה בו. חושבת: הנה, עשיתי.
לא קובה, לא כיריים נקיות. את זה.
בערב שירה חוזרת, רואה את הציור על השולחן, עוצרת.
זה את עשית, נעה?
אני.
יפה ממש.
עקום, לא טוב.
אבל חי, אומרת שירה. ראיתי מאות חצרות כאלה, אבל זאת מרגישה אמיתית.
נעה לא אמרה דבר. לא זרקה את הציור.
***
בדירה של יגאל, שנשאר ברמת גן, קרה משהו שהוא לא ציפה לו.
שלושה ימים הוא מחכה שנעה תחזור. זה ברור: לאן תלך? לא יודעת לעבוד, אין כסף, אין בית. היא תחזור.
לא חזרה.
ביום הרביעי מגלה שהמקרר ריק לגמרי. רק קרטון חלב בודד. יוצא בבוקר לעבודה רעב.
בערב אימא שלו יושבת במטבח, מביטה בו במבט של “ידעתי כל הזמן, רק שתקתי”.
אכלת?
לא.
גם אני לא. הבאת מהסופר משהו?
לא הספקתי.
אז לא אכלת וגם לא הבאת, מרים בתיה מניחה. שבעים ושמונה שנה חייתי בית בלי לחם עדיין לא היה לי.
אמא, לכי את לסופר.
פאוזה ארוכה.
אני, עונה לאט, שבעים ושמונה, הברכיים, לחץ דם, בקושי הולכת עם מקל. ואתה אומר לי “לכי את”.
אמא, הייתי עסוק בעבודה.
ונעה? היא כל היום רק דאגה לך, ואתה גרמת לה לברוח.
יגאל מרים את הראש.
אני גרמתי? היא עזבה!
כי דחפת אותה! קולה חד. אמרתי לך תמיד: תהיה רך. לא הקשבת.
ואת לא הפסדת יום בלי להעיר! “כיריים, קובה, הרצפה”.
לי מותר להעיר. הבית שלי.
במרשם דירה שלי, אמא.
הם מביטים אחד בשני. לראשונה מזה שנים. נעה לא ביניהם, לא קולטת את החיצים כל מכה פוגעת.
יגאל קם, לוקח את המעיל, יוצא, דלת נטרקת.
מרים בתיה נשארת לבד במטבח. החושך מחוץ לחלון. מדליקה אור, פותחת מקרר, רואה חלב, סוגרת.
יושבת בחזרה.
שקט כזה אף פעם לא היה כל עוד נעה היתה בבית.
***
נובמבר מביא קור וגשם ראשון. נעה כבר שלושה שבועות אצל שירה, מתרגלת לחיים חדשים, כמו מישהו שיצא מחדר אטום לאוויר. קודם מסנוור; אחר-כך מתרגלים.
היא מציירת כל יום. קונה לעצמה סוף-סוף צבעים טובים. שירה מצאה באינטרנט מודעה חדר קטן להשכרה ברחוב שדרות יהודית, ליד הפארק; עשרים מטר, חלון גדול צפונה, ריצפת עץ. זול כי בלי שיפוץ, קירות מתקלפים.
נעה באה לראות ויודעת: זה המקום.
רוצה לשכור? שואלת בעלת הדירה, אישה מבוגרת בכיסוי ראש.
כן.
כסף כמעט שאין. היא מוכרת עגילים מזהב שאמא קנתה לה לחתונה. ליבה מתכווץ זכרון. ואז אומרת זה לא זיכרון, זה רק חפץ.
הסטודיו נהיה מקום שלה. באה בבוקר, פותחת חלון, נכנס אוויר קר עם ריח של גשם ומים. ריח קנבס, שמן, עץ. מסדרת את הציוד, נייר, צבע, פשוט עובדת. שוכחת לאכול לפעמים.
מציירת נופים, חצרות עיר, טבע דומם עם כוס או תפוח, נעל ישנה. הולך ומשתפר. הידיים באמת זוכרות. רק זמן הן היו צריכות.
דצמבר, שירה מתקשרת לסטודיו.
נעה, המלון רוצה לתלות תערוכה אמנים מקומיים, קטנה, בלובי. אמרתי עלייך. תתני כמה עבודות?
שירה, אני לא ציירת. רק התחלתי שוב.
את ציירת. ראיתי מה את עושה.
זה חובבני.
נעה, מדברת באורך רוח, שלושים שנה את מקטינה את עצמך. די. תתני?
נעה שותקת.
טוב, עונה. אתן.
***
שם פוגשת את אלכסנדר נחום.
הוא הגיע לא לשם אמנות, פשוט הזמין חדר והגיע ללובי בתזמון הנכון. גבוה, חולצה משובצת, שיער זרוע אפור, מבט רגוע. עומד מול ציור של נעה פארק חורפי, ספסל, עקבות בשלג לשני הכיוונים.
נעה ניגשה, רצתה ליישר מסגרת. היא שומעת אותו לוחש לעצמו:
ככה זה. באו, ישבו, הלכו.
זה על העקבות? שואלת.
הוא מסתובב. לא מובך.
כן. אני מסתכל באו שניים. ישבו. הלכו כל אחד בכיוון. לא ברור היה טוב או רבו.
חשבתי שזה אחד, אומרת נעה. בא, ישב, חזר.
לבד לא הולכים בזיגזג, אמר ברצינות. העקבות פונות. שניים פה.
היא הביטה אחרת על הציור.
אולי באמת, הסכימה.
המשיכו לשוחח עשרים דקות. התברר שהוא מירושלים הסמוכה, עוזר לאח בשיפוץ. איש של מלאכה נגרות, חשמל, אינסטלציה. אלמן, שני בנים בוגרים. דיבר מעט, הקשיב מאוד זה מה שנעה שמה לב. לא קטע, לא הביט בסלולרי. הביט בה.
היה כל-כך זר לה, שלא ידעה איך להתנהג.
לפני שהלך שאל:
יש לך כרטיס?
אין, נבוכה. לא עשיתי.
אפשר טלפון?
היא נתנה. חשבה אולי ירצה לקנות.
תוך שלושה ימים כתב: “ערב טוב, זה אלכסנדר, דיברנו על העקבות בשלג. רוצה לקנות את הציור אם לא נמכר”.
לא נמכר. בא, לקח, עטף יפה. שאל אם יש עוד עבודות.
נסעו לסטודיו. צפה בכל עבודה. קנה עוד שני נופים קטנים.
מציירת יפה, אמר.
שנים לא ציירתי, נעה.
למה?
היא משכה בכתפיים. לא הסבירה.
ככה יצא בחיים.
הוא הנהן, לא חקר עוד.
***
ינואר. יגאל מתקשר סוף-סוף. נעה כבר חודשים אצל שירה, לפעמים בסטודיו. עדיין נשואים רשמית, לא פתחה תיק.
הוא מתקשר בערב, כשהיא בסטודיו באמצע עבודה טבע דומם חורפי: ענפי אורן, אצטרובלים, נר.
נעה, פותח.
כן.
נו, איך את?
בסדר.
שתיקה.
אמא חולה, אמר.
מצטערת לשמוע.
אולי תבואי פעם בשבוע? קצת לעזור.
נעה הניחה מכחול.
יגאל, אמרה. עזבתי. גרה לבד. אני לא חוזרת לנקות אצלך.
את עדיין אשתי.
בינתיים. לא לאורך זמן.
נעה, אל תגידי ככה. תחזרי. נדבר.
אף פעם לא דיברנו יגאל. עשרים ושמונה שנה. רק אתה ואמא שלך דיברתם. אני ביצעתי.
את מגזימה.
אולי, השיבה בשקט. אבל לא חוזרת.
נפלה הטלפון. ידי לא רעדו. הופתעה מעצמה.
חשבה: סיפור חיים שנשמע פשוט מבחוץ. “אישה עזבה”. שגרתי. בפנים להיוולד מחדש כל יום.
***
היחסים של נעה עם כסף נבנים לאט. עבודות נקנות פה ושם, לא סכומים גדולים. גלויות, ציור קטן כמתנה. שירה עוזרת לפתוח עמוד ברשת, עוד ועוד אנשים מגיבים.
אי אפשר לומר שנחיה ברווח. אבל מספיק. שכירות, אוכל, בגדים. בלי מותרות אבל מספיק.
זה מרגיש כהישג של עושר. ומתברר שזה באמת כך.
אלכסנדר מגיע כל שבוע-שבועיים עסקים, תמיד עובר. יושבים לשתות קפה ליד הפארק או צועדים יחד בשלג. מספר על העבודה, על הבנים שלו אחד כבר נשוי, מחכה לילד. היא מספרת על ציורים, רוצה לנסות שמן.
הוא לא ממהר, לא דוחק. בשקט. יום אחד היא קולטת שהיא מחכה לביקוריו. וכשהוא לא המקום שקט יותר מדי.
שירה, היא אומרת. אלכסנדר… אני לא מבינה.
מה?
הוא ממש טוב. זה מפחיד.
למה שטוב יפחיד?
כי תמיד אחריו בא רע. מרגיש לי.
שירה מביטה זמן רב.
נעה, לפעמים אין מאחור כלום.
היא חושבת על כך ימים שלמים.
אחר-כך כותבת לאלכסנדר ראשונה: “אולי תבוא בשבת? התחלתי עבודה חדשה ורציתי להראות”.
הוא בא. אהב. שוב ישבו בקפה, ואז הזמין:
רוצה לבוא איתי בשבת הבאה? יש ליד ירושלים מנזר עתיק, יפה מאוד בחורף, אומרות השמועות.
היא אמרה: אשמח.
***
מה שקורה בינתיים בדירה ברחוב הירקון, איפה שיגאל ומרים בתיה גרים נעה שומעת לפעמים מהשכנה רותי מהקומה הרביעית, חברה טובה שהייתה מתייעצת איתה על המתכונים.
נעה, איך את מסתדרת? אצלם קטסטרופה. כל יום צעקות. מרים בתיה על יגאל, “איך נתתה לה ללכת”. והוא מחזיר לה משהו. אתמול כבר כמעט התקשרתי למשטרה.
נעה מקשיבה, מרגישה מוזר. לא שמחה, לא נוקמות. פשוט ככה זה.
בלעדיה רע להם לא כי מתגעגעים כי אין כתובת לחיצים. הם תמיד ירו באותו כיוון, ועכשיו אין מי שישכך. נשארים זה מול זה.
פברואר רותי מספרת שמרים בתיה מאושפזת. לחץ דם, לב. יגאל לבד בבית החולים, דכאון.
נעה שמה מים לתה. חושבת אולי להתקשר. אחרי הכל, עשרים ושמונה שנה. בכל זאת אישה.
מהרהרת לא. לא לעשות “מה שצריך”. עשיתי כל החיים. עכשיו שיגאל יעשה.
***
מרץ, ריח של שלג נמס. נעה עוברת בשוק, תיק בד על הכתף, קונה עגבניות, מדמיינת ציור שוק אביב צבעים, המולה, אנשים.
פתאום רואה את יגאל.
הולך, שקית ביד, מביט באייפון, לא מבחין בה. הזדקן, נדמה לה. או שפעם לא הביטה מהצד. כתפיים שמוטות, מעיל ישן, פנים עייפות.
עמדה וחיכתה לתחושה: פחד? כעס? בריחה?
כלום מזה.
יגאל הרים עיניים, ראה אותה. עצר.
מביטים אחד לשני בשלושה דוכנים.
נעה, אמר.
הקול כתמיד שקט. אבל זר, מבולבל.
יגאל, ענתה.
התקרב. המוכרת לידה עשתה עצמה עסוקה.
איך את? שאל.
טוב.
רזית.
אולי.
אמא בבית חולים. הלב.
שמעתי. מצטערת.
שתק, העביר שקית מיד ליד.
את באמת לא חוזרת?
הביטה בו. בעיניים, בלי כעס ובלי רחמים. פשוט מביטה.
לא, יגאל. לא חוזרת.
איך נחיה בכלל…
אתה תחיה. אני כבר חיה.
לא היה לו מה לומר. היא לקחה עגבניות, שילמה, הלכה.
הלב פועם בקצב רגיל. זה הנצחון שלה לא לעזוב, לא לא לחזור לעמוד מולו ולא לפחד. לא להתכווץ, לא לחשוב “צריך יותר עדינות”, “אל תיעלבי”, “אולי הוא צודק”. פשוט לדבר עם זר. כמעט זר.
קנתה עוד חסה, לחם טרי הולכת הביתה. הביתה, כלומר לסטודיו.
***
באפריל עשתה גט ברבנות. לבד בלי עורך דין. פגישה אחת עם יגאל אצל נוטריון, טפסים וזהו.
דירה אין לה. יגאל נשאר בדירה. לא רצתה להילחם על חלק ארוך וכבד מדי. שירה אמרה: וחבל, היית יכולה לקבל זכויות. נעה הנידה בראש.
לא צריכה את הדירה הזאת, שירה. אני צריכה חיים.
אולי כסף היה עוזר.
כסף יהיה. אחר. שלי.
לקיץ היא ואלכסנדר כבר נפגשים בקביעות. לפעמים היא אצלו בירושלים, לעיתים הוא מנתניה אליה. לו יש בית קטן בשכונה שלווה, גינה, עץ תפוח. בפעם הראשונה הגיעה במאי, עמדה בגינה מול עץ התפוח הפורח.
יפה מאוד, אמרה.
אשתי ז”ל שתלה, ענה בפשטות, בלי כאב מר. שמונה שנים מאז הלכה. העץ עדיין פורח.
עמדו יחד והתבוננו.
אלכסנדר, אמרה נעה, לא פוחד? שוב…
להתקרב לבן אדם?
בערך…
הנהן.
פוחד. אבל את מוצאת חן בעיני. ואני חושב, שפחד לא סיבה לא לחיות.
היא צחקה. הופתעה.
חכם.
אני פשוט רגיל למסמרים ישר. בלי עקיפות.
***
בסתיו, בדיוק שנה מאז ארזה שקית ויצאה מהבית, יושבים שניהם בערב במטבח שלו. הוא מתקן מגירה, היא עם קפה וסקיצות. חמים. שקט. ריח עץ וקפה.
נעה, אמר אלכסנדר, עדיין כלי עבודה ביד, תעברי?
הרימה עיניים.
לאן?
לכאן. אליי.
שקט. הוא מיישר מגירה.
הסטודיו שלי שם, אומרת.
יודע. כאן חדר נוסף, חלון גדול למזרח, שמש בבוקר. סיפרתי?
סיפרת.
נו?
מביטה בבלוק. על הדף מטבח, גבר עם מברג, אישה עם ספל. חלון. גינה.
צריכה לחשוב.
תחשבי.
לא תזרז?
לא.
למה?
הניח מברג, סגר מגירה בדרך הנכונה.
כי לי אין לחץ. ואי אפשר לזרז בן אדם גדול.
הביטה שוב בבלוק.
טוב, עונה.
טוב לחשוב או טוב לבוא?
טוב לבוא.
הנהן. התיישב לידה, שתה תה. שקט טוב במטבח.
***
עברו עוד חצי שנה.
נעה גרה עם אלכסנדר, אבל שמרה את הסטודיו סמוך לפארק. באה שלוש פעמים בשבוע לעבוד. חדר השמש בביתו הפך למקום השני שלה: בקרים מוקדמים, כשהוא הולך לעבודה, היא עושה סקיצות.
עבודות שלה נמכרות קצת יותר. לא מפורסמת, לא גדולה. אבל יש לה קהל קטן מזמינים אצלה, אוהבים בדיוק אותה. צנוע, אישי שלה באמת.
חדשות על יגאל מגיעות רק מדי פעם מרותי. מרים בתיה, אחרי בית חולים בקושי הולכת, לא יוצאת מחדר. יגאל שוכר מטפלת. עובד, חוזר לדירה. חיים.
נעה חושבת על זה לפעמים: פעם האיש הזה היה כל עולמה. מצב רוחו קבע את יומה. מילותיו היו חוק. מבחוץ “משפחה טובה” מבפנים, כלוב דק בלי מנעול כי הכלוב הגרוע הוא זה שאת סוגרת בתוכו בעצמך.
כעת, השמים השתנו.
דצמבר, יום שלישי. נעה באה לסטודיו מוקדם, חושך. מדליקה אור, מכינה מים לתה. השלג יורד עדין, שקט.
הטלפון מצלצל. שירה.
נעה, מה נשמע?
מצוין. עובדת.
יש לי חדשות. הקולגה שלי אמרה… גלריה מרכזית בתל אביב מחפשת אמנים לתערוכת אביב. לא גדולה, אמיתית. היא ראתה אותך ברשת מבקשת שתדברי איתה. הנה המספר שלה.
נעה כותבת.
שירה, אומרת, בטח הם רוצים שמות, תארים. לי אין שם.
נעה, חמש שנים לא ציירת. ואז התחלת. עכשיו יש לך מאה חמישים עבודות. זו לא בדיחה.
נו…
תתקשרי. אפילו בשביל שיחה.
טוב.
סוגרת. מביטה במספר. אחר כך מחוץ לחלון: שלג, מושלם, דף חדש.
מוזגת תה, לוקחת מכחול, חוזרת ללבן. תתקשר אחר-כך. קודם להנציח את השלג הזה.
***
בערב, אלכסנדר בא לאסוף אותה. דופק, נכנס, רואה אותה על הקנבס.
מוכנה?
עוד חמש דקות.
הוא מתיישב על שרפרף, לא מזרז. מביט בה. מבט שלו חם, שליו. כמו שמביטים על משהו יקר.
אחרי חמש דקות היא אוספת את המכחולים.
זהו.
יצא לך טוב, מצביע על הציור.
לא יודעת. קשה לצייר שלג. הוא לא לבן, בעצם תכלת, אפור, אולי ורוד הכל חוץ מלבן.
מעניין, הוא אומר. לא חשבתי.
בדיוק. כולם חושבים שזה לבן. לא רואים.
הם יוצאים מהסטודיו. החוץ קר, שקט, שלג הפסיק, אוויר נקי, כזה שמעמיק נשימה.
אלכסנדר, נעה אומרת כשהם פוסעים ברחוב, קיבלו אותי לתערוכה. גלריה מרכזית.
ומה?
חושבת אם ללכת.
את רוצה?
היא מהססת.
רוצה. אבל קצת פחד.
ממה?
שיגידו “לא מספיק”, “לא באמת אמנית”, שהכל זה לא רציני.
אלכסנדר הולך לידה, מביט קדימה.
נעה, אומר. את יודעת שלא נשאר לך ממה לפחד?
מה זאת אומרת?
הכי מפחיד כבר עבר. חיית במקום שאמרו לך שאת לא שווה. כל יום, עשרים ושמונה שנה. ועזבת עם תיק אחד. זה היה פחד אמיתי. גלריה שיגידו לא? אז מה.
היא נעצרת.
אתה כזה, אומרת. ישר למסמר.
משתדל.
היא צוחקת. הוא גם מחייך, בקושי, האור של הפנס מדגיש את זה.
בואי, קריר.
הם הולכים. שלג חורק. האור מחלחל בשלוליות קפואות. אורות הבית מנצנצים שם.
אלכסנדר, פונה נעה.
כן?
תודה.
על מה?
על שעולם לא אמרת לי “את חייבת” או “את צריכה”.
הוא חושב.
אדם גדול יודע לבד מה צריך. אני רק מזכיר לפעמים. זה הכול.
הם נכנסים הביתה. ריח עץ, קצת תפוחים מהמרתף.
נעה נכנסת, חולצת נעליים, למטבח, מדליקה אור.
הכול מוכר: שולחן, שני כסאות, חלון אל הגינה. על אדן החלון בלוק הציורים שהשאירה בבוקר.
היא פותחת, מביטה בסקיצה של אתמול: מטבח, גבר עם מברג, אישה עם ספל. חלון. גינה.
עכשיו צריך רק להוסיף שלג.
היא לוקחת עיפרון.
