כירה נקייה
– יעל. בואי רגע.
לא “בבקשה”. לא “כשאת מסיימת”. פשוט “בואי רגע”, כמו שקוראים לכלב.
היא השעינה את הסמרטוט על הקיר ונכנסה למטבח. אייל ישב ליד השולחן ולא הרים עיניים מהנייד. ליד החלון, בכיסא הקבוע שלה, ישבה רחל-לאה, אמו של אייל, ולגמה תה. במטבח עמד ריח של כרוב מבושל וטעם תרופות, שרחל-לאה בלעה מהבוקר ועד הערב.
– אמא אומרת שלא ניקית את הכירה כמו שצריך, אמר אייל, בלי להרים עיניים מהטלפון.
– ניגבתי אתמול.
– לא היטבת.
רחל-לאה הניחה את הכוס בצליל שקט על התחתית.
– בבית שלי תמיד היה מסודר, דיברה בטון שאי אפשר לערער. – עשרים שנה אני מחזיקה את הבית. לא היה בלאגן כזה.
יעל בת חמישים ושלוש. היא עמדה במטבח, כפפות גומי על הידיים, ידיים רטובות, ושמעה שוב את המילים.
– תראי לי איפה, אמרה. – אני אנקה.
– בדיוק, תראי, התערב אייל. – את לא רואה לבד? צריך להצביע לך?
הוא דיבר בשקט. כמעט רגוע. אבל במילים שלו תמיד היה קצה דוקרני, שיודע בדיוק לאן לכוון.
יעל הסתכלה על הכירה. היא הבריקה. ניגבה אותה אתמול בערב, חצי שעה קרצפה שומנים. הכירה הייתה נקייה.
ומשהו בתוכה נשבר.
לא פיצוץ, לא דמעות. הסתכלה על הכירה הנקייה, על אייל שמחטט בטלפון, על רחל-לאה עם כוס תה ובפנים נהיה שקט, שקט כזה שניה לפני שמתפרקים.
היא הורידה את הכפפות. הניחה אותן על השולחן.
– אני שומעת את זה עשרים ושמונה שנה, אמרה. – די.
אייל הרים מבט. רחל-לאה קפאה עם הכוס באוויר.
– מה אמרת? שאל אייל.
– אמרתי: די.
היא יצאה מהמטבח. נכנסה לחדר השינה, הוציאה מהארון שקית גדולה מהסופר, התחילה לארוז דברים: מסמכים, איזה שני סוודרים, תחתונים, מטען לטלפון. הידיים לא רעדו. הופתעה מהשלווה, כאילו סוף סוף עשתה צעד שחשב עליו שנים.
מהמטבח נשמעו קולות. בהתחלה שקט, אחר כך צעקה.
– אייל, מה אתה מחכה? תלך תחזיק אותה!
– תלכי את אם את רוצה.
יעל לבשה מעיל, לקחה את השקית ויצאה למסדרון. נעלה נעליים. פתחה את הדלת.
– יעל! נשמעה רחל-לאה מהמטבח את בכלל מבינה מה את עושה? לאן תלכי? את שום דבר בלעדיו, את כלום!
יעל סגרה את הדלת. בשקט.
במדרגות היה ריח של חול של חתולים מהשכנים בקומה השלישית וצבע טרי מהקומה התחתונה. ירדה לרחוב. אוקטובר, קר ורטוב, עלים דבוקים לאספלט. יעל עמדה ליד הכניסה והוציאה את הטלפון.
דנה ענתה בשני צלצולים.
– דנה, אמרה יעל. – עזבתי.
הפסקה קצרה.
– מאיפה עזבת?
– מאייל. לתמיד. אין לי לאן.
שקט של שלוש שניות. ואז דנה אמרה:
– זוכרת את הכתובת? עשרים דקות, אני בבית. תחכי בכניסה, אגיד לך את הקוד.
***
דנה גרה בדירת חדר ברחוב סנהדרין. קטנה, אבל שלה, קנתה לבד לפני שבע שנים כשרצתה לחסוך כל שקל מהעבודה כפקידה בבית מלון. בדירה היו מדפים מעץ, עציצים בכל מקום, ובמטבח לוח מגנטים מערים שונות בישראל. ריח של קפה ומשהו מתוק, קינמון אולי.
יעל ישבה על הספה, החזיקה כוס תה חם. דנה מולה, רגלים מקופלות, מביטה בה בעיון ושקט.
– תדברי, ביקשה דנה.
– אין מה לדבר, אמרה יעל. – שוב אותו דבר. הכירה לא נקייה. האורז דביק מדי. הרצפה עם כתמים. והם מסתכלים כאילו אני… כאילו אני חפץ שלא עובד טוב.
– יעל, זה תמיד היה ככה. מה קרה דווקא היום?
יעל חשבה.
– היום הסתכלתי על הכירה הנקייה והבנתי אם אני לא קמה עכשיו, אני לא אקום אף פעם. אני אמות שם. פשוט יום אחד אפול, והם יגידו שלא שמרתי על עצמי כמו שצריך.
דנה הנהנה. לא אמרה כלום. רק מזגה עוד תה.
בלילה יעל שכבה על ספת דנה, מכוסה שמיכה חמה. הקשיבה לשקט אמיתי. בלי טלוויזיה בחדר השני. בלי השיעול של רחל-לאה. בלי תחושת החובה החשופה שתיכף צריך לקום.
היא לא נרדמה עד שלוש בבוקר. לא בגלל דאגה. היא לא הכירה את התחושה של לשכב ופשוט להיות.
בסוף נרדמה.
***
הטלפון שתק יומיים. בשלישי אייל שלח הודעה: “מתי את חוזרת?” לא “סליחה”, לא “צריך לדבר”. רק “מתי את חוזרת”, כאילו נסעה בענייני עבודה.
יעל קראה והחזירה לכיס.
– ככה נכון, אמרה דנה, שעמדה לידה והסתכלה. – אל תעני. שיתמודד.
– הוא לא מהמתמודדים, ענתה יעל. – הוא בטוח שאחזור. הוא תמיד היה בטוח שלא אעזוב.
– ואת?
יעל הביטה מהחלון. בחוץ חצר אפרורית של אוקטובר, רכבים רטובים, עצים עירומים.
– אני לא מתכוונת לחזור. רק עוד לא יודעת לאן ממשיכים.
הראשון שבועות היו מוזרים. יעל לא ידעה מה לעשות עם היום שלה. כל החיים קמה בשבע: לבשל, לנקות, כביסה, בית מרקחת לתרופות של רחל-לאה, סופר, שוב לבשל, שוב לנקות. מהבוקר עד הלילה. ותמיד “מעט”, תמיד “לא בסדר”.
עכשיו התעוררה והיום ריק. לא צריך כלום. זה היה כמעט בלתי נסבל.
– דנה, אמרה באחד הבקרים כשדנה התארגנה לעבודה. – אני חייבת להתחיל משהו. אחרת אשתגע.
– חפשי עבודה.
– במה? עשרים ושמונה שנה בבית.
– את הרי ציירת.
יעל צחקה בקצרה, בלי שמחה.
– הייתי ציירת. פעם. אחרי המדרשה שנתיים עבדתי בהוצאה לאור, התחתנתי, ואייל אמר שמיותר, הוא כבר מרוויח. ואמא שלו הוסיפה שנשים טובות עושות בית, לא רצות במשרדים.
– והסכמת.
– הסכמתי. הייתי בת עשרים וחמש, חשבתי שזו אהבה. שדואגים לי.
דנה שתקה רגע, לובשת מעיל.
– יעל, יש לי במגירה צבעי מים, של האחיינית שלי. וגם דפים שם. קחי, תנסי.
– בשביל מה?
– כדי שתזכרי איך זה מרגיש. הידיים זוכרות.
***
יעל מצאה את הצבעים במגירת הארון, עטופים בעיתון. צבעים פשוטים, בקופסה פלסטיק עם תמונה של סנאי. דפים כבדים, בלוק פתוח לצבעי מים. היא אספה הכל, התיישבה ליד השולחן במטבח ובהתה בדף הריק הרבה זמן.
לבסוף לקחה מכחול.
בהתחלה כלום לא הצליח. צבע נמרח מוזר, היד רועדת, פרופורציות עקומות. היא קרעה שלושה דפים. אחר כך נרגעה. פשוט מרחה צבע בלי תכנון, בלי מחשבה. סתם צבע וצורה.
אחרי שעה היה מולה דף קטן: חצר סתוית מחלון דנה. עצים רטובים, שמיים אפורים עם פס ורוד באופק.
הביטה בזה וחשבה: הנה. אני עשיתי.
לא סיר, לא כירה נקייה. זה.
בערב דנה חזרה מהעבודה, ראתה את הציור ועצרה.
– זה את ציירת? שאלה.
– אני.
– יפה מאוד.
– עקום.
– זה חי, אמרה דנה. – ראיתי עשרות חצרות כאלה, אבל זו נראית אמיתית. מרגישים.
יעל שתקה. אבל לא זרקה את הציור.
***
בינתיים, בדירתו של אייל זאב בן-צבי, קרה מה שלא ציפה.
שלושה ימים הוא היה בטוח שתשוב. הרי לאן תלך? היא הרי לא יודעת כלום. אין כסף, אין עבודה, אין דירה. תחזור, אין ברירה.
היא לא חזרה.
ביום הרביעי גילה שהמקרר ריק. לגמרי. פתח בבוקר, ראה חבילת חלב בודדה, וסגר. הלך לעבודה רעב.
בערב אמא ישבה במטבח, הביטה בו במבט של “ידעתי תמיד, אבל שתקתי מנימוס”.
– אכלת?
– לא.
– גם אני לא. קנית משהו?
– לא הספקתי.
– אז לא אכלת ולא קנית, אמרה רחל-לאה. – שבעים ושמונה שנה אני חיה ולא קרה כזה דבר שאין לחם בבית.
– אימא, תלכי את למכולת.
הפסקה ארוכה.
– אני בת שבעים ושמונה. יש לי ברכיים, לחץ דם. הולכת עם מקל. ואתה רוצה שאני אלך.
– לא הספקתי, עבדתי.
– ויעל לא עבדה? מהבוקר עד הלילה נשאה אותך, ואתה דחקת אותה מהבית.
אייל הרים עיניים.
– אני דחקתי? היא הלכה בעצמה!
– כי לא השארת לה ברירה! – קולה של אמא התרומם. – אמרתי לך: תתנהג בעדינות. לא הקשבת.
– גם את לא הפסקת לדכא: “הכירה, הסירים, הרצפה לא מבריקה!”
– עשיתי הערות. מותר לי, זה הבית שלי!
– בבית שלי, אמא! זו הדירה שלי!
הביטו אחד לשני בעיניים. התווך שהיה יעל זה שספג הכל איננו.
אייל קם, לבש מעיל, טרק דלת ויצא.
רחל-לאה נשארה לבד במטבח. בחוץ חשוך. הדליקה אור, פתחה מקרר, הסתכלה על חבילת החלב וסגרה.
שבה לשבת לבד.
השקט לא היה כזה אף פעם כשהייתה יעל שם.
***
נובמבר הביא קור ושלג ראשון. יעל כבר שלושה שבועות הייתה אצל דנה, התאוששה לאט. כמו מישהי שהיה סגורה בחדר פתאום פותחים לה חלון. קודם מסנוור, אחר כך מתרגלים.
היא ציירה כל יום. קנתה צבעים טובים לעצמה. דנה מצאה בלוח, בפייסבוק: סטודיו קטן להשכרה ברחוב הירדן, קרוב לפארק. חדר עשרים מטר, חלון גדול צפונה, רצפת עץ. זול, כי בלי שיפוץ, קירות מתקלפים.
יעל הלכה לראות והבינה שפה.
– את רוצה לשכור? שאלה בעלת המקום, אישה מבוגרת בכובע צמר.
– כן.
כמעט לא נשאר לה כסף. יעל מכרה עגילי זהב מתנה מההורים לחתונה. כאב לה, בכל זאת זיכרון. אבל חשבה: על איזו זיכרון? למה?
הסטודיו הפך לביתה. היא באה בבוקר, פותחת חלון. נכנס אויר קר עם ריח שלג, מים. ריח צבעים, שמן פשתן, עץ. הניחה צנצנות, פתחה דף או קנבס ועבדה. שעות. לפעמים שכחה לאכול.
ציירה הכל: נוף, חצרות עיר, טבע דומם מה שהיה: כוס, תפוח, נעל ישנה. זה הלך והשתפר. הידיים זכרו, אם רק תעשה להן זמן לחדש.
דצמבר, דנה התקשרה אליה לסטודיו.
– יעלי, אצלנו במלון רוצים תערוכה של אמנים מקומיים. קטנה. אמרתי עלייך. תביאי כמה עבודות?
– דנה, אני? אני רק מתחילה שוב.
– את אמנית. ראיתי עבודות.
– זה חובבני.
– יעל, שלושים שנה את אומרת “רק” ו”בערך”. תספיקי. תביאי?
יעל שתקה.
– בסדר, אביא.
***
דווקא שם פגשה את אורי הלוי.
הוא בא לפתיחת התערוכה במקרה, רק כי הזמין חדר במלון ונתקע בלובי. גבר גבוה, חולצה משובצת, שיער מאפיר ועיניים שקטות. עמד מול הציור של יעל: פארק חורפי, ספסל, עקבות בשלג באים וחוזרים.
יעל ניגשה, רצתה לסדר את המסגרת, שמעה אותו ממלמל לעצמו:
– הנה איך זה. יושבים, קמים כל אחד הולך.
– מתכוון לעקבות? שאלה.
הוא סב, לא מתבייש שדיבר אל הציור.
– כן. אני רואה, וחושב באו שניים, ישבו, הלכו בכיוונים שונים. הסתדרו או רבו, אין לדעת.
– אני דמיינתי שמדובר באדם אחד, אמרה יעל. – בא, ישב, חזר הביתה.
– לבית לא חוזרים כאלה פיתולים, אמר בקור רוח. – רואה, השביל מתפתל? שניים.
הביטה שוב. אולי, הסכימה.
דיברו עשרים דקות. התברר שהוא מחיפה, בא לעזור לאח שלו בשיפוץ. אורי בעל מקצוע עושה הכל: נגרות, חשמל, אינסטלציה. אלמן, שני ילדים בוגרים. דיבר מעט, מקשיב המון, זה יעל שמה לב; לא קוטע, לא מביט בטלפון, פשוט מקשיב.
היה לה מוזר. לא ידעה איך להתנהג בכלל.
לפני שיצא, ביקש:
– יש לך כרטיס?
– לא עשיתי.
– אפשר טלפון?
הביאה לו. אחר כך תהתה אולי רצה לקנות ציור.
שלושה ימים אחרי שלח: “ערב טוב, אורי מדבר על העקבות בשלג. אשמח לרכוש את הציור, אם לא נמכר עדיין”.
לא נמכר. הוא בא, לקח בזהירות, שאל אם יש לה עוד עבודות.
נסעו יחד לסטודיו. התבונן ארוכות, בקושי דיבר. קנה עוד שני נופים קטנים.
– את מציירת יפה, אמר.
– הרבה זמן לא ציירתי.
– למה?
הרימה כתפיים. לא התחילה להסביר.
– ככה החיים הסתדרו.
הנהן, לא לחץ לברר.
***
אייל התקשר בינואר. יעל כבר כמה חודשים חיה אצל דנה או בסטודיו. רשמית הם עדיין נשואים, מסמכי גירושין עוד לא פתחה.
התקשר בערב, יעל עבדה על טבע דומם: ענפי אורן בווזה, אצטרובלים, נר.
– יעל, אמר.
– כן.
– איך אצלך?
– טוב.
שקט.
– אמא חולה, הוא אמר.
– מצטערת לשמוע.
– אולי תבואי פעם בשבוע. תעזרי בבית.
יעל הניחה מכחול.
– אייל, הלכתי. גרה במקום אחר. לא מתכוונת לבוא לעזור.
– את עדיין אשתי.
– בינתיים. לא להרבה זמן.
– יעל, חבל, תחזרי הביתה. נדבר.
– לא דיברנו אף פעם, אייל. עשרים ושמונה שנה. אתה ואמא דיברתם. אני שמעתי.
– את מגזימה.
– אולי ענתה בשקט. אבל לא אחזור.
סגרה את השיחה. הידיים לא רעדו. הופתעה בעצמה.
ובהרה: מבחוץ זה נשמע פשוט עזבה אשתו. שגרתי. מבפנים זה היה ללמוד ללכת. כל יום מחדש.
***
היחסים של יעל עם כסף השתנו לאט. ציורים לא קנו הרבה ולא ביוקר. לפעמים הזמינו ברכת חג מיוחדת, לפעמים נוף זעיר מתנה. עם עזרה של דנה פתחה עמוד באינטרנט, העלתה עבודות לאט-לאט באו מתעניינים.
הספיק לחיים צנועים: סטודיו, אוכל, בגדים. בלי מותרות, אבל מספיקה.
לא ציפתה שתרגיש מזה עשירה. אבל כך הרגישה.
אורי בא פעם בשלושה שבועות, לבקר את האח, ותמיד קפץ גם אליה. שתו קפה ליד הפארק, או טיילו ברחוב מושלג. הוא סיפר על עבודה, על הבנים, שאחד התחתן וחיכה לילד. יעל סיפרה על ציורים, שברצונה לעבור לשמן, לא רק מים.
מעולם לא לחץ, לא האיץ. יום אחד הבינה שהיא מחכה לביקוריו. כשהוא לא בא, קצת שקט מדי.
– דנה, אמרה, – אורי… אני לא יודעת…
– מה לא?
– הוא טוב מדי. זה מלחיץ.
– ולמה שטוב יפחיד?
– כי למדתי שטוב זה זמני. אחר כך יבוא רע.
דנה הביטה בה.
– אולי לא אצל כולם ככה?
יעל חשבה על זה ימים.
אחר כך שלחה לאורי הודעה ראשונה: “בא לך בשבת לקפוץ? התחלתי עבודה חדשה, רוצה להראות.”
בא בשבת. ראה צייר, אמר “יפה”, שוב הלכו לבית הקפה. שם שאל:
– יעל, רוצה בשבת לנסוע לטייל? יש מנזר עתיק במרחק שעה. יפה בחורף.
– רוצה.
***
מה שקרה בדירה ברחוב הרצל יעל שמעה רק משכנות כמו שירה.
– יעל, מה שלומך? משוחחת בשקט. אצלם סיוט. רק צעקות. רחל-לאה כל יום על הראש של אייל, עליך. והוא עונה. אתמול צרחנות, כמעט קראתי למשטרה.
יעל שמעה, ובפנים לא שמחה, לא שמריחה. רק עצב עמוק, רחוק. מסתבר בלעדיה רע לא כי היא חסרה. פשוט לא נשאר מי שיספוג. כל חייה ירו לצד אחד. עכשיו הצד הזה לא שם, יורים אחד על השני.
פברואר, שירה התקשרה: רחל-לאה באמבולנס. לחץ דם, לב. אייל יושב לבד בבית חולים, שחור.
יעל שמה מים לקומקום, חשבה להתקשר. בכל זאת עשרים ושמונה שנה. בכל זאת אדם.
ואז החליטה לא. לא עוד דברים ש”צריך”. כל החיים עשתה צריך. עכשיו שידאג.
***
מרץ, ריח של שלג נמס באוויר. יעל עשתה סיבוב בשוק, תיק מבד על הכתף, בחרה ירקות. עצרה ליד עגבניות מוקדמות, חשבה לצייר שוק אביבי.
ופתאום ראתה את אייל.
הלך בשוק עם תיק, ראש בתוך הטלפון, לא ראה אותה. הזדקן, חשבה. או שמעולם לא הסתכלה בו ככה, מבחוץ. כתפיים שמוטות, חולצה מקומטת, פנים חיוורים.
עמדה, בחנה פחד? כעס? לרוץ? לא כלום.
אייל הרים עיניים, הבחין. נעמד.
עמדו מול שלוש דוכנים.
– יעל, אמר.
הקול כרגיל, שקט, אבל עם מין בלבול.
– אייל, ענתה.
ניגש קרוב יותר. המוכרת לידה עשתה עצמה עסוקה בתפוחים.
– מה נשמע?
– טוב.
– רזית.
– אולי.
– אמא בבית חולים. לב.
– שמעתי. מצטערת.
השתתק. העביר תיק ליד השנייה.
– את באמת לא תחזרי?
הביטה בו. בשקט. בלי כעס ובלי חמלה.
– לא אחזור, אייל.
– אבל צריך להמשיך לחיות…
– אתה צריך. אני כבר חיה.
לא מצא מה לומר. לקחה עגבניות, שילמה, המשיכה.
הדופק היה אחיד. זו הניצחון שלה: לא בעזיבה, לא באי-החזרה, אלא בעמידה מולו והלב שקט. לא קופצת, לא מקשקשת לעצמה “צריך להיות נעימה”, “לא להיות בוטה”. פשוט מדברת עם אדם. כמעט זר.
בחרה עוד ירקות, קנתה לחם טרי, הלכה “הביתה”. הבית היה הסטודיו, כבר הרבה זמן.
***
ביקשה גירושין באפריל. הכל לבד, בלי עורך דין, הלכה לרשם, מילאה טפסים. אייל לא התנגד. נפגשו רק אצל נוטריון, חתמו. שלום.
דירה לא הייתה לה. אייל נשאר בשל עצמו. על חלק לא נאבקה. דנה אמרה בזבוז, אפשר היה לתבוע. יעל הנהנה.
– לא רוצה את הדירה ההיא, דנה. רוצה לחיות.
– הכסף לא מזיק.
– יהיה כסף, – ענתה יעל. – כסף שלי.
בקיץ יעל ואורי כבר נפגשו כל שבוע. לפעמים נסעה אליו לחיפה, לפעמים הוא בא. בית קטן, גינה, דומדמניות ועץ תפוח עתיק. בפעם הראשונה עמדה בגן, הביטה בעץ פורח.
– יפה, אמרה.
– אשתי ז”ל שתלה, אמר בפשטות. שמונה שנים מאז. העץ עוד פורח.
עמדו יחד, התבוננו.
– אורי, לא מפחיד אותך? שוב להתקרב למישהו?
השתהה.
– מפחיד ענה בכנות. אבל אני אוהב אותך. ופחד זה לא סיבה לא לחיות.
יעל פרצה פתאום בצחוק.
– חכם.
– פשוט רגיל לדפוק מסמרים ישר, בלי חוכמות.
***
בסתיו, שנה בדיוק מהיום ההוא, יעל ארזה תיק ויצאה מהדירה ברחוב הרצל. היא ואורי בשלהי ערב, הוא מתקן מגירה במטבח, היא ליד ספל קפה ובלוק ציור.
חמים. שקט. ריח עץ וקפה.
– יעל, אמר אורי מבלי להפסיק להבריג, – את רוצה לעבור?
הרימה עיניים.
– לאן?
– לכאן. אליי.
שקט. גם הוא שותק ומבריג.
– הסטודיו שלי שם.
– אני יודע. כאן יש חדר עם חלון מזרחי, שמש בוקר. סיפרתי לך?
– סיפרת.
– אז?
יעל מביטה בבלוק. סקיצה: מטבח, גבר עם מברג, אישה עם ספל. חלון. בחוץ גן.
– אחשוב, אמרה.
– תחשבי.
– לא תדחוף?
– לא.
– למה?
אורי סגר את המגירה. היא נכנסה חלק.
– יש לי זמן, – ענה. – לגמרי מיותר לדחוף מבוגר.
יעל הסתכלה שוב על הסקיצה.
– טוב, אמרה.
– תחשבי או תעברי?
– תעבור.
הנהן. התיישב מולה, לקח את התה שלו. השקט ביניהם היה נעים.
***
חלפו עוד חצי שנה.
יעל גרה אצל אורי, אך שמרה את הסטודיו ברחוב הירדן. באה לעבוד שלוש פעמים בשבוע. חדר עם חלון מזרחי הפך מקום שני שלה: שרטטה בקרים כשאורי יצא לעבודה.
הציורים שלה נמכרו קצת יותר. לא התפרסמה, אך היו אנשים שבאו דווקא אליה, רצו את העבודות שלה. זה היה קטן, אבל שלה לגמרי.
על אייל שמעה רק משירה. רחל-לאה אחרי האשפוז לא יצאה כמעט מהחדר, אייל שכר עוזרת בית. הלך לעבודה, חזר בערב, המשיך כדרכו.
יעל שמעה את זה, וחשבה פעם האיש הזה היה כל עולמה. מצב הרוח שלו היה מזג האוויר שלה. דבריו, החוקים שלה. מבחוץ זה “משפחה טובה” מבפנים זה היה תא קטן בלי מנעול. כי הכי גרועה היא כלוב שהדלת שלו בידייך.
עכשיו השמיים שלה היו שונים.
דצמבר, יום שלישי, יעל הגיעה מוקדם לסטודיו. הדליקה אור, שמה מים לקומקום. בחוץ שלג שקט.
טלפון. דנה.
– יעל, מה נשמע?
– טוב. אני עובדת.
– תקשיבי, יש לי חדשות. מכירה של חברה, גלריה במרכז מחפשת אמנים לתערוכת אביב. ראו את העבודות שלך ברשת, רוצה לדבר. הנה הטלפון.
יעל רשמה.
– דנה, אולי הם מחפשים מפורסמים. אין לי שם. אין תעודות.
– יעל, לא ציירת חמש שנים, פתחת דף מחדש. עכשיו יש לך מאה ציורים לפחות. איך זה לא רציני?
– טוב…
– תתקשרי. תנסי לדבר.
– בסדר.
הניחה את הטלפון. הביטה במספר. ואז הביטה החוצה: השלג עוטף בשכבות לבנות, נקיות.
מזגה לעצמה תה, לקחה מכחול והחלה לעבוד. תתקשר אחר כך. קודם חייבת להספיק לצייר את השלג הזה, כל עוד הוא כזה.
***
בערב אורי בא אליה לסטודיו. דפק, נכנס, ראה אותה מול הקנבס.
– מוכנה?
– עוד חמש דקות.
התיישב על השרפרף, לא האיץ. הביט בה. לפעמים הרגישה את המבט: קשוב, שליו, כמו שמביטים במה שקרוב ללב.
עוד חמש דקות אספה מכחולים, סגרה צבעים.
– זהו, אמרה.
– נראה טוב, הצביע על הקנבס.
– לא יודעת. שלג קשה לצייר. הוא נראה לבן, אבל בעצם כחול, אפור, ורוד הכול חוץ מלבן.
– מעניין, אמר ברצינות. – לא הייתי חושב.
– זהו נדמה פשוט, ולמעשה אי אפשר לראות בלי להתבונן.
יצאו יחד לדרך. בחוץ היה קר ושקט, השלג פסק, והאוויר היה חד, כזה שאתה רוצה לנשום עמוק.
– אורי, אמרה יעל בדרך הביתה, – היום התקשרו מהגלריה. תערוכה במרכז.
– ומה?
– מתלבטת אם ללכת.
– את רוצה?
השתהתה.
– רוצה, אמרה. – אבל מפחיד.
– מה מפחיד?
– שיגידו “לא מתאים”, “לא מקצועי”. אולי אני לא אמנית אמיתית. אולי זה לא רציני.
אורי הלך לידה, ידיים בכיסים.
– יעל, את יודעת שאין שום דבר מפחיד?
– איך?
– כי כבר עברת את הכי גרוע. חיית במקום שאמרו לך שאת כלום. יום-יום. עשרים ושמונה שנה. יצאת משם עם תיק. זה היה המפחיד. גלריה אם יגידו לא, אז מה.
היא נעמדה.
– ככה אתה מדבר תמיד ישר.
– משתדל.
צחקה. גם הוא חייך, באור הלילה.
– בוא ניכנס, קר, אמר.
הלכו הלאה. השלג חרק. פנסים השתקפו במים קפואים. הבית שלהם האיר באור חמים.
– אורי, אמרה יעל.
– מה?
– תודה.
– על מה?
– שאתה לא אומר לי אף פעם “את צריכה” ו”את חייבת”.
השתהה.
– מבוגר יודע מה הוא צריך, – אמר. – לפעמים רק להזכיר לו. לא מעבר.
הגיעו הביתה. פתח דלת, נתן לה להיכנס ראשונה. בכניסה ריח עץ ותפוחים אחסן במרתף מהסתיו.
יעל נכנסה. הורידה נעליים, ניגשה למטבח, הדליקה אור.
הכל היה רגיל: שולחן עץ, שני כיסאות, חלון לגינה. על אדן החלון הבלוק שלה, ששם נשאר מהבוקר.
פתחה את הבלוק, ראתה את הסקיצה מאתמול: מטבח, גבר עם מברג, אישה עם ספל. חלון, גן.
עכשיו צריך רק להוסיף שלג.
הניחה קו ראשון בעיפרון.
