כִּירַיִים נְקוּיִּים
יעל, תבואי עכשיו.
לא “בבקשה”. לא “כשאת מסיימת”. סתם “תבואי עכשיו”, כמו שקוראים לכלב.
היא נשענה עם הסחבה על הקיר ונכנסה למטבח. דני ישב ליד השולחן בהייה בטלפון הנייד שלו. ליד החלון, במקומה הקבוע, ישבה חנה רבקה. שתתה תה. במטבח ריח של כרוב מבושל ותערובות של תרופות מהקופסה שהחמות שלה בולעת מהבוקר עד הלילה.
אמא אומרת שלא ניקית טוב את הכיריים, אמר דני מבלי להרים עיניים מהטלפון.
ניקיתי אתמול.
לא מספיק.
חנה רבקה הניחה בעדינות את הכוסית בצלוחית.
אני לא רגילה שיהיה לי לכלוך בבית, אמרה בטון שהיה מובן מאליו. אצלי תמיד היה סדר. עשרים שנה הבן שלי חי אצלי, והיה נקי.
יעל בת חמישים ושלוש. היא עומדת במטבח, עם כפפות גומי, ידיים רטובות, ושומעת. שוב.
אז תראי לי איפה יש לכלוך, אמרה. אני אנקה.
תראי, באמת, התערב דני, את לא רואה לבד? או שצריך להראות לך על הברכיים?
אמר את זה בשקט, באדישות. הוא תמיד דיבר ככה: שקט, לא צעק, אבל הטון שלו היה חותך דרך הלב.
יעל הסתכלה על הכיריים. הן הבריקו. אתמול ניקתה אותן במשך חצי שעה אחרי ארוחת ערב, הסירה את כל השומן. הכיריים היו נקיות.
ופתאום קרה משהו בתוכה.
לא פיצוץ. לא דמעות. היא הסתכלה על הכיריים הנקיות, ואז על דני עם הטלפון, ואז על חנה רבקה עם כוס התה, ונהיה בה שקט עמוק. השקט שמגיע רגע לפני שמשהו נשבר לגמרי.
היא הסירה את הכפפות. הניחה אותן על השולחן.
אני שומעת את זה עשרים ושמונה שנה, אמרה. מספיק.
דני סוף סוף הרים עיניים. חנה רבקה קפאה עם הכוסית ביד.
מה אמרת? שאל דני.
אמרתי: מספיק.
היא יצאה מהמטבח. הלכה לחדר, שלפה מהארון שקית גדולה מסופר, והתחילה לארוז בגדים. לא הרבה. מסמכים, כמה סוודרים, תחתונים, מטען לטלפון. הידיים לא רעדו לה, והיא התפלאה כמה זה מרגיש שליו כמו אדם שהבשיל לו ההחלטה הזו במשך שנים.
קולות הגיעו מהמטבח. בהתחלה שקטים, אחר כך מתגברים.
דני, אתה לא שומע? תעצור אותה!
תעצרי בעצמך, אם את רוצה.
יעל לבשה את המעיל, לקחה את השקית, יצאה למבואה. נעלה נעליים. פתחה את הדלת.
יעל! צעקה חנה רבקה מהמטבח. את בכלל מבינה מה את עושה? לאן תלכי? את כלום בלעדיו! את כלום!
יעל סגרה את הדלת מאחוריה, בלי טריקת דלת.
במדרגות ריח של חול חתולים של השכנה מהקומה השלישית ושל צבע טרי מהקומה הראשונה. יעל ירדה ויצאה מהבניין. היה אוקטובר, קר ורטוב, עלים כיסו את הכביש בשכבה עבה. יעל עמדה ליד הכניסה והוציאה את הנייד.
דפנה ענתה אחרי שני צלצולים.
דפנה, יעל אמרה. עזבתי.
הייתה שתיקה.
מאיפה עזבת?
את דני. סופית. אין לי לאן ללכת.
ערן של שלוש שניות. ואז דפנה אמרה:
את זוכרת את הכתובת? תני לי עשרים דקות ואני בבית. תחכי בכניסה, אני אתן לך את הקוד של האינטרקום.
***
דפנה גרה בדירת שני חדרים ברחוב הס. קטנה, אבל שלה, קנתה אותה לבד לפני שבע שנים כשעבדה בכספומט במלון וחסכה כל שקל. בכל פינה היו מדפים עם עציצים, במטבח לוח מגנטים מערים שונות. הריח בקפה ומתוק, אולי קינמון.
יעל יושבת על הספה מחזיקה כוס תה חם, ודפנה מולה, רגליים מקופלות, שותקת ומביטה בה.
ספרי, ביקשה דפנה.
אין מה לספר, יעל אמרה. הכל אותו דבר. כיריים מלוכלכות. מרק מעפן. הרצפה לא טוב. וההרגשה כאילו אני לא בן אדם, אלא משהו מקולקל.
יעל, זה תמיד היה ככה. אז מה השתנה היום?
יעל חשבה.
היום הסתכלתי על הכיריים הנקיות והבנתי שאם עכשיו לא אלך, יותר לא אלך לעולם. אני פשוט אעלם שם. יום אחד אשכב ואף אחד לא יבחין. יגידו שלא שמרתי על עצמי טוב.
דפנה הנהנה. לא אמרה מילה. רק מזגה עוד תה.
בלילה יעל שכבה על ספת דפנה, עטופה בשמיכה, והקשיבה לשקט. לשקט האמיתי. אף טלוויזיה לא צורחת מהחדר השני, אף שיעול של חנה רבקה מאחורי הקיר, אף מחשבה שאולי צריך לקפוץ ולעזור.
היא לא נרדמה עד שלוש. לא מדאגה פשוט לא הכירה את התחושה של לשכב בלי להיות אחראית.
לבסוף נרדמה.
***
הטלפון שתק יומיים. בשלישי דני שלח הודעה: “מתי את חוזרת?” לא “סליחה”. לא “צריך לדבר”. רק “מתי את חוזרת”, כאילו נסעה בענייני עבודה.
יעל קראה ושמה את הנייד בכיס.
נכון, אמרה דפנה, שעמדה לידה, אל תעני. שיתמודד לבד.
אין לו במה להתמודד, יעל אמרה. הוא חושב שאני אחזור כי אין לי ברירה. זה תמיד ברור לו. שאני לא אעזוב.
ואת תעזבי?
יעל הסתכלה מהחלון. בחוץ היה סתיו אפור, חניה רטובה, עצים ערומים.
אני עוזבת, אמרה. רק לא יודעת עדיין לאן.
השבועות הראשונים היו משונים. יעל לא ידעה מה לעשות עם עצמה. כל חייה קמה בשבע, כי צריך להכין ארוחת בוקר, לנקות, לכבס, לקנות תרופות לחנות רבקה, לקפוץ למכולת, שוב לבשל. ושוב לנקות. מהבוקר עד הלילה. ותמיד זה “לא מספיק”, “לא טוב”.
ועכשיו קמה ואין כלום לעשות. הימים ריקים. כמעט בלתי נסבל.
דפנה, אמרה בוקר אחד, כשדפנה התארגנה לעבודה. אני חייבת לעשות משהו, אחרת אשתגע.
תתחילי לחפש עבודה.
במה? עשרים ושמונה שנה לא עבדתי.
את הרי אמנית.
יעל גיחכה, קצר ולא בשמחה.
“הייתי” אמנית. לפני עשרים ושמונה שנה. אחרי סיום המדרשה עבדתי קצת בהוצאה לאור, אחר כך התחתנתי, ודני אמר שחבל הוא מפרנס. ואמא שלו הוסיפה שמקובל שנשים רציניות עוסקות בבית, לא רצות בין משרדים.
והסכמת.
הסכמתי. הייתי בת עשרים וחמש, חשבתי שזה נקרא לדאוג לי.
דפנה השתתקה ולבשה מעיל.
יעל, בארון יש ערכת צבעי מים, של אחיינית שלי. ותהיה גם נייר. קחי, תנסי.
למה?
כי הידיים שלך עוד זוכרות.
***
יעל מצאה את הצבעים במגירה התחתונה, עטופים בנייר. צבעי ילדים פשוטים, בקופסה פלסטיק עם סנאי מצויר. מצאה גם בלוק עבה וחדש. יעל לקחה הכל, התיישבה לשולחן וסתם בהתה בדף הלבן.
אחר כך לקחה מכחול.
בהתחלה כלום לא יצא. הצבעים ברחו, היד רעדה, הפרופורציות לא נכונות. קרעה שלושה דפים. התיישבה. פשוט התחילה לצבוע בלי חשיבה. רק צבע. רק צורה.
כעבור שעה נשאר מולה ציור קטן באקוורל: החצר הסתווית שהיא רואה מחלון דפנה. עצים רטובים, שמיים אפורים עם כתם ורוד רחוק.
היא הביטה בציור וחשבה: הנה. זה שלי.
לא קוסקוס. לא כיריים מצוחצחים. זה.
בערב דפנה נכנסה וראתה את הציור על השולחן. עצרה.
יעל, את ציירת את זה?
כן.
זה ממש טוב.
זה עקום.
לפחות חי, אמרה דפנה. ראיתי עשרות חצרות, אבל זה כמו הדבר האמיתי.
יעל שתקה. אבל את הציור לא זרקה.
***
בדירה של דני בינתיים קרה משהו שלא ציפה.
שלושה ימים חיכה שתחזור. היה משוכנע אין לה לאן. מה היא כבר יכולה לעשות? היא לא יודעת כלום, אין לה כסף, אין לה דירה, אין לה עבודה. תחזור, אין לה ברירה.
היא לא חזרה.
ביום רביעי גילה שהמקרר ריק. באמת ריק. פתח בבוקר, ראה רק שקית חלב אחת, סגר והלך לעבודה רעב.
בערב אמא שלו ישבה במטבח והביטה בו במבט של מישהי שיודעת הכל ושומרת בסוד.
אכלת?
לא.
גם אני לא. הבאת משהו מהמכולת?
לא היה לי זמן.
אז לא אכלת וגם לא הבאת, אמרה חנה רבקה. שבעים ושמונה שנה חייתי, ולא דמיינתי שאגיע למצב שאין לחם בבית.
אמא, תלכי בעצמך למכולת.
השתרר שקט ממושך.
אני, אמרה בקול חלוש, בת שבעים ושמונה. הברכיים שלי הלכו, הלחץ דם בשמים, הולכת עם מקל. ואתה עוד אומר לי לכי לבד.
אמא, הייתי בעבודה, לא הספקתי.
וניקית? יעל ניקתה ובישלה יום ולילה בשבילך, ואתה בעצמך הברחת אותה.
דני הרים מבט.
הברחתי? היא הלכה לבד!
כי דחפת אותה! אמא שלו הגבירה קול. הזהרתי אותך תהיה עדין עם אנשים. לא הקשבת.
את כל יום טפטפת לה על המוח! “כיריים מלוכלכות”, “מרק חלש”, “רצפה לא טוב”!
זה הבית שלי! מותר לי!
שלי, אמא! זו הדירה שלי!
הם הביטו זה בזה. לראשונה מזה שנים. יעל לא הייתה שם, לא מגנה, לא מרפדת.
דני קם, לבש מעיל ויצא. טרק את הדלת.
חנה רבקה נשארה לבד במטבח. בחוץ היה חושך. קמה, הדליקה אור, פתחה את המקרר, הסתכלה על שקית החלב, סגרה.
שבה לשבת.
היה שקט שלא הכירה כשהייתה יעל שם.
***
נובמבר הביא קור ושלג ראשון. יעל כבר שלושה שבועות אצל דפנה, מתחילה להחלים, כמו מי שהעבירו אותו סוף סוף לאור יום אחרי שנים במרתף. בהתחלה העיניים כואבות. אחר כך מסתדרות.
היא מציירת כל יום. קנתה סוף סוף צבעים טובים, לא של ילדים. דפנה מצאה באינטרנט מודעה: סטודיו קטן להשכרה ברחוב הנהר, לא רחוק מהפארק. עשרים מטר חדר, חלון ענק צפונה, רצפת עץ. זול, בלי שיפוץ, קירות מתקלפים.
יעל באה לראות והבינה מיד: זה המקום.
את לוקחת? שאלה בעלת הבית, קשישה עם כובע סרוג.
לוקחת.
לא היה לה כמעט כסף. היא מכרה את העגילים מזהב שקיבלה מההורים לחתונה. כואב למכור זה בכל זאת זיכרון. אחר כך חשבה זיכרון ממה?
הסטודיו הפך להיות הבית שלה. היא הגיעה לשם בבוקר, פתחה את החלון, נתנה לאוויר הקר להיכנס, ריח של שלג, של הנהר. ריח צבעים, שמן, עץ. היא סידרה קופסאות, נייר, קנבס ופשוט עבדה. שעות. לפעמים שכחה לאכול.
ציירה הכל: נופים, חצרות, טבע דומם של כוס, תפוח, נעל. יצא לה טוב יותר ויותר. הידיים באמת זכרו, רק היה צריך זמן לשחרר אותן אחרי עשרים ושמונה שנים של דממה.
בדצמבר דפנה התקשרה לסטודיו.
יעל, אצלנו במלון רוצים לעשות תערוכת מקומיים בלובי. אמרתי עלייך. תתני כמה עבודות?
דפנה, אני לא אמנית. רק התחלתי לחזור.
את כן אמנית. ראיתי את העבודות.
זה חובבנות.
יעל, דפנה דיברה סבלנות, כמו לאדם עקשן, שלושים שנה את אומרת לעצמך שאת “רק” ו”רק”. מספיק. תתני עבודות?
יעל שתקה.
בסדר, אמרה. אתן.
***
ושם היא פגשה את יוסי ברמן.
הוא הגיע לפתיחה במקרה לן במלון ונקלע ללובי. גבוה, חולצה משובצת, רקות כסופות, עיניים שקטות אפורות. עמד מול אחת העבודות של יעל: פארק חורפי, ספסל, עקבות בשלג שמובילים אליו וחוזרים.
יעל ניגשה לסדר מסגרת, ושמעה אותו אומר בשקט לעצמו:
תראה מה זה. באו, ישבו, ועזבו.
זה על העקבות? שאלה.
הוא הסתובב. לא נבהל שנתפס מדבר עם תמונה.
כן. אני מסתכל וחושב: שניים באו. ישבו. הלכו בכיוונים שונים. לא ברור אם רבו או נהנו.
אני חשבתי שזו עקבה של בן אדם אחד, אמרה יעל. בא, ישב, חזר הביתה.
בן אדם אחד לא עושה עקבות מתפתלות כאלה, הוא ענה בשקט. תראי, יש פיתולים? שניים.
היא הסתכלה על התמונה מחדש.
אולי שניים, הסכימה.
אחר כך שוחחו עשרים דקות. מסתבר שהוא בא מהעיר הקרובה לעבודות היה צריך לעזור לאח. הוא איש מקצוע, עושה הכל נגרות, חשמל, שרברבות. אלמן, שני בנים בוגרים. דיבר מעט, הקשיב הרבה זה יעל שמה לב. לא קטע, לא הביט בטלפון, הביט לה בעיניים כשהיא דיברה.
לא ידעה איך מתנהגים עם זה.
כשהלך, שאל:
יש לך כרטיס ביקור?
לא… לא עשיתי.
אז טלפון?
היא נתנה. ואחר כך חשבה למה? אולי רוצה לקנות ציור.
שלושה ימים אחרי כתב לה: “ערב טוב. זה יוסי, דיברנו על העקבות בשלג. רוצה לקנות את הציור, אם עוד לא נמכר.”
היא לא מכרה. הוא בא, לקח, עטף בזהירות בשקית שהביא, ושאל אם יש עוד לראות.
נסעו לסטודיו. הוא התבונן ארוכות. קנה עוד שני נופים קטנים.
את מציירת יפה, אמר.
הרבה שנים לא ציירתי, אמרה בשקט.
למה?
הרימה כתפיים. לא רצתה להסביר.
החיים התגלגלו ככה.
הוא הנהן. לא שאל יותר.
***
דני התקשר בינואר. יעל כבר גרה בין דפנה והסטודיו. מבחינת ניירת הייתה עוד נשואה, לא טיפלה בגירושים.
הוא התקשר ערב אחד, כשהייתה בסטודיו, ציירה טבע דומם חורפי: ענפי אורן, אצטרובלים, נר.
יעל, אמר.
כן.
נו… מה שלומך?
בסדר.
שקט.
אמא חולה, אמר.
מצטערת.
את יכולה לבוא? לפחות פעם בשבוע. לעזור פה ושם.
יעל הניחה את המכחול.
דני, אמרה. אני לא חוזרת. לא אבוא לנקות.
את עדיין אשתִי.
זמנית. בקרוב לא.
יעל, אל תגזימי. עדיף לחזור. נדבר.
דני, לא דיברנו עשרים ושמונה שנה. דיברת אתה ואמא שלך. אני שמעתי ועשיתי.
את מגזימה.
אולי. אבל אני לא חוזרת.
הניחה את הטלפון. ידיים לא רעדו. הופתעה מעצמה.
חשבה בחוץ זה נראה פשוט: עזבה את בעלה. אבל מבפנים זה הצעד הכי לא פשוט. כמו ללמוד ללכת מחדש. כל יום.
***
היחס של יעל לכסף נבנה לאט. ציורים נמכרים מעט, לא במחיר גבוה. לפעמים מזמינים ברכות, לפעמים נוף. עם עזרת דפנה פתחה דף באינטרנט, פירסמה עבודות. התחילו לפנות אליה.
ההכנסה כמעט מינימלית, אבל זה מספיק. לסטודיו, אוכל, בגדים פשוטים. לא יותר אבל מספיק.
ולמרבה הפלא, זה מרגיש כמו שפע. אמיתי.
יוסי מגיע כל שבועיים-שלושה מבקר אחיו, נכנס לסטודיו. שותים קפה בבית קפה קטן ליד הפארק או מטיילים בשלג ושיחה. הוא מספר על עבודה, הבנים, הסיפורים שלו. היא מספרת על ציורים, רוצה לנסות שמן, לא רק אקוורל.
הוא לא לוחץ. לא דוחק. יום אחד הבינה שהיא מחכה למפגשים האלה.
דפנה, אמרה יום אחד. יוסי… הוא ממש נחמד. זה מפחיד.
למה טוב מפחיד?
התרגלתי שאחרי טוב בא רע.
דפנה הביטה בה ארוכות.
יעל, לא כולם כאלה. אולי כאן זה טוב נקי.
יעל חשבה על זה ימים. אחר כך שלחה הודעה ראשונה: “רוצה לבוא בשבת לראות עבודה חדשה?”
הוא בא. התרשם. שוב יצאו לקפה. ושם הציע:
רוצה לנסוע לסוף שבוע? יש כאן מקום יפה, מנזר עתיק, שעה נסיעה. פשוט שקט.
היא אמרה: רוצה.
***
על מה שהיה בדירה ברחוב הרצל של דני ואמא שלו שמעה לפעמים משכנה אסתר מהקומה הרביעית, שהייתה שותפה לשיחות בעבר.
יעל, מה שלומך? שואלת אסתר. אצלהם שם בלאגן. כל יום צעקות, חנה רבקה גוערת על דני שלא ידע להחזיק אותך. הוא משיב. אתמול צרחנים ממש.
יעל שמעה וחשבה שזה מוזר: לשמוע, ולא להרגיש כלום, רק חמלה מרוחקת. בלי שמחה לאיד, בלי ניצחון. פשוט: ככה זה.
בלעדיה רע לא כי מתגעגעים אליה, אלא כי אין מי שייקח את המכות. כל החיים ירו בכיוון אחד, והכיוון הלך ועכשיו יורים זה בזה.
בפברואר אסתר עדכנה שחנה רבקה אושפזה. לחץ דם, לב. דני ישב בבית חולים לבד, מדוכא.
יעל שמה קומקום לתה וחשבה אולי כדאי להתקשר. עשרים ושמונה שנה. בכל זאת בן אדם.
אבל החליטה לא. כל החיים עשתה מה ש”צריך”. הפעם לא. שילמד.
***
מרץ הביא הפשרה וריח שלג נמס. יעל הלכה בשוק בשבת, תיק בד עליה, בחרה ירקות. נעצרה אצל דוכן עגבניות, חשבה שאולי תצייר שוק, את הצבעים, הרעש, האנשים.
ופתאום ראתה את דני.
הלך בשוק עם שקית, עסוק בנייד, לא ראה אותה. נראה מבוגר יותר. או אולי כי היא הסתכלה מהצד. כתפיים שמוטות. מעיל מקומט. פנים אפורים.
עמדה וחיכתה מה תרגיש. פחד? כעס? לברוח שלא יראה?
כלום מזה.
דני הרים ראש, ראה אותה. עמד.
הם הביטו זה בזה משלוש דוכנים.
יעל, אמר ברוך.
הקול אותו קול, שקט. אבל בו מבוכה לא מוכרת.
דני, ענתה.
ניגש קרוב יותר. המוכרת בשוק גילגלה תפוחים בכוונה.
איך את?
בסדר.
רזית.
אולי.
אמא בבית חולים. לב.
שמעתי. סליחה לשמוע.
השתהה. העביר את השקית מיד ליד.
את באמת לא תחזרי?
יעל הביטה בו. רגועה. בלי שנאה ומבלי לרחם. פשוט הביטה.
לא, דני. לא אחזור.
צריך איכשהו לחיות…
לך כן. אני כבר חיה.
לא מצא מה לומר. קנתה עגבניות, שילמה והמשיכה ללכת.
הלב שלה פועם בשקט. זו הייתה הניצחון שלה לא בעצם לכתה. לא שלא חזרה. בעובדה שיכלה לעמוד מולו, לא לחשוש, לא להצטמצם, לא לומר לעצמה “תהיי עדינה”, “אל תגזימי”, “אולי הוא צודק”. פשוט דיברה עם מישהו שהיה כמעט זר.
המשיכה לקנות ירקות, לחם טרי והלכה לבית. לבית כלומר לסטודיו; היא כבר מזמן קראה לו כך.
***
באפריל פתחה תיק גירושין. הכל עשתה לבד, בלי עו”ד, מילאה טפסים בעצמה. דני לא התנגד. נפגשו פעם אחת אצל נוטריון, חתמו ונפרדו דרכים.
לא הייתה לה דירה. דני נשאר בשלו. רכוש לא דרשה היה עדיף לשחרר. דפנה נזפה בה, אמרה שאפשר היה לקבל כסף. יעל נענעה בראש.
לא רוצה דירה כזאת, דפנה. רוצה להמשיך הלאה.
כסף לא מזיק.
כסף יגיע, ענתה יעל. כסף אחר, שלי.
עד הקיץ יעל ויוסי כבר היו נפגשים כל שבוע. לפעמים היא אצלו בעיר, לפעמים הוא בא אליה. לו היה בית קטן בשכונה שקטה, עם גינה: דומדמניות, עץ תפוח ישן. יעל הגיעה לשם במאי, עמדה בגינה ארוכה והביטה על עץ התפוח הפורח.
יפה, אמרה.
אשתי שתלה, ענה בשקט, בלי כאב. שמונה שנים מאז הלכה. אבל העץ עוד פורח.
עמדו בצד, הביטו.
יוסי, אמרה יעל, אתה לא פוחד? שוב…
להיות קרוב למישהי?
כן.
פוחד, הודה. אבל את מוצאת חן בעיניי. ואני חושב שפחד זה לא סיבה לא לחיות.
היא צחקה. הופתעה מעצמה.
חכם.
אני רגיל לדפוק מסמר ישיר לקיר, בלי סיבובים.
***
בסתיו, שנה אחרי אותו יום באוקטובר, בו לקחה שקית ויצאה מהדירה ברחוב הרצל, היא ויוסי יושבים אצלו במטבח, מאוחר בערב. הוא מתקן מגירה של השיש, היא יושבת ליד כוס קפה ומשרטטת במחברת.
חם. שקט. ריח של עץ וקפה.
יעל, אמר יוסי ללא הרמת עיניים מהמגירה, תעברי?
היא הרימה עיניים.
לאן?
לפה. אליי.
היא שתקה. הוא המשיך לתקן.
הסטודיו שלי שם, אמרה.
אני יודע. פה גם יש חדר, חלון גדול למזרח. בבוקר השמש. סיפרתי?
סיפרת.
נו?
יעל הסתכלה במחברת. שירטט: מטבח, גבר עם מברג, אישה עם ספל. חלון. גינה בחוץ.
צריכה לחשוב, אמרה.
תחשבי.
לא תלחץ?
לא.
למה?
הוא הניח מברג. בדק את המגירה היא נסגרה סוף סוף.
יש לי זמן, אמר. ודחוף מבוגר זה טיפשות.
היא הביטה שוב במחברת.
טוב, אמרה.
טוב תחשבי או טוב תעברי?
טוב אעבור.
הנהן. התיישב לידה, שתה תה. הם ישבו בשקט, והשקט היה נעים.
***
עברה עוד חצי שנה.
יעל גרה אצל יוסי, אך את הסטודיו ברחוב הנהר לא עזבה. היא באה שלוש פעמים בשבוע, מציירת. החדר במזרח בבית של יוסי הפך למקום העבודה השני שלה: בבקרים, כשהוא יצא לעבודה, היא עשתה סקיצות.
העבודות שלה התחילו להימכר יותר. לא נהייתה מפורסמת לא חיפשה את זה אבל היו אנשים שבאו אליה, במיוחד, ביקשו במיוחד ציור משלה. לא צעקני, לא גדול אבל שלה.
על דני שמעה לפעמים מאסתר. חנה רבקה לא הולכת כמעט, לא יוצאת. דני שכר עוזרת. הולך לעבודה, חוזר בערב. ממשיך כאז.
יעל שמעה את כל זה וחשבה פעם האיש הזה היה כל עולמה. המצב רוח שלו היה מזג האוויר שלה, המילים שלו החוקים. מבחוץ זה היה משפחה טובה, מבפנים כלא קטן וחונק, שאשתו מחזיקה מבפנים.
היום השמיים פתוחים.
יום אחד בדצמבר, יום שלישי, יעל הגיעה לסטודיו מוקדם עוד לפני אור. הדליקה אור, שמה קומקום. בחוץ שלג יורד רך ושקט.
הטלפון צלצל. דפנה.
יעל, מה שלומך?
בסדר, עובדת.
יש לי משהו לספר. גלריה במרכז מחפשת אמנים לתערוכת האביב. לא מפורסמת, אבל אמיתית. מישהי שלהם ראתה ציורים שלך ברשת ורוצה לדבר. הנה הטלפון שלה.
יעל רשמה.
דפנה, אולי הם מחפשים אמנים מקצועיים. לי אין שם, אין תארים.
יעל, חמש שנים לא ציירת, חזרת, עכשיו יש לך מאות עבודות. זה לא נקרא מקצועי?
לא יודעת…
תתקשרי. רק תתקשרי.
בסדר.
סגרה. הסתכלה על המספר. אחר כך בחלון. השלג המשיך לרדת, הכל היה לבן ונקי, כמו דף חדש.
מזגה לעצמה תה, לקחה מכחול התחילה לעבוד. תתקשר. אבל קודם לתפוס את השלג.
***
בערב יוסי הגיע אליה לסטודיו. דפק, נכנס, ראה אותה עובדת על קנבס.
מוכנה?
עוד חמש דקות.
הוא התיישב על שרפרף בשקט. הביט. לעיתים תפסה את מבטו: רך, נוח. כמו שמסתכלים על משהו אהוב.
אחרי חמש דקות סידרה את המכחולים, סגרה צבעים.
זהו, אמרה.
הצלחתי, הנהן לעבודה.
לא יודעת. שלג קשה לצייר. הוא כאילו לבן, אבל באמת הוא כחול, אפור, ורוד הכל חוץ מלבן.
מעניין, ענה ברצינות. לא הייתי חושב.
זהו. מסתכלים ולא רואים.
יצאו מהסטודיו. קר ושקט, השלג פסק, האוויר היה נקי ורענן.
יוסי, אמרה כשהלכו ברחוב החשוך, התקשרו אליי על תערוכה במרכז.
ומה?
אני מתלבטת אם ללכת.
את רוצה?
שתקה.
רוצה, אמרה. אבל פוחדת.
ממה?
שיגידו “לא מתאים”, “לא משהו”. שאני לא אמנית אמיתית.
יוסי הלך לצידה, ידיים בכיסים, מביט קדימה.
יעל, אמר. את יודעת שאין באמת ממה לפחד?
איך?
כי הכי מפחיד מאחורייך. חיית במקום בו אמרו לך שאת כלום כל יום. עשרים ושמונה שנה. ועזבת עם שקית אחת. זה היה מפחיד. גלריה? אז יגידו לא אז לא.
היא נעצרה.
אתה תמיד ככה מדויק, אמרה.
משתדל.
היא חייכה. גם הוא חייך בקצה הפה, תחת אור פנס.
בואי, קר, אמר.
הלכו. השלג חרק מתחת לנעליים. אורות הבית ברקע.
יוסי, אמרה.
כן?
תודה.
על מה?
שלא אמרת לי אף פעם “צריך” ו”חייבת”.
שוב השתהה קצת.
למבוגר לא צריך לומר מה לעשות, אמר. מקסימום להזכיר לפעמים. לא יותר.
הגיעו הביתה. הוא פתח הדלת, נתן לה להיכנס. במבואה ריח של עץ ותפוחים הוא שומר אותם מהסתיו במרתף.
יעל נכנסה, הורידה נעליים, הלכה למטבח, הדליקה אור.
הכל היה מוכר: שולחן עץ, שני כיסאות, חלון אל הגינה. על החלון סקיצות שלה מהבוקר.
פתחה וצפתה בסקיצה מאתמול: מטבח, גבר עם מברג, אישה עם כוס. חלון. בחוץ גינה.
עכשיו רק נשאר להוסיף שלג.
היא לקחה עיפרון.
