תקשיבי, אני חייבת לשפוך לך משהו מהלב. מאז שהייתי ילדה תמיד הסתקרנתי לדעת מי זה אבא שלי. גדלתי בפנימיה, וחוסר הנוכחות שלו בבית כבר הפך אצלי לעניין שגרתי, זה היה פשוט ככה. בגיל ארבע־עשרה הכרתי את אבי הילדים שלי, ובאותה תקופה בכלל לא הרגשתי צורך לחפש את אבא שלי החיים פשוט זרמו.
רק אחרי שנפרדתי מבעלי, ממש במקרה, בלי לתכנן, דברים פתאום הובילו אותי אליו. אני עצמאית, ובאחד הימים הגיע אליי לקוחה לעסק. התחלנו לשוחח בקלילות, לא יודעת איך אבל סמכתי עליה וסיפרתי לה שלעולם לא פגשתי את אבא שלי. היא מיד הציעה לעזור וככה, עם קצת חיפוש, הגענו אליו. מצאנו אותו ביישוב קטן בגליל, איפה שחי כל החיים.
כשראיתי אותו בפעם הראשונה, זה היה דמעות של התרגשות מטורפת לא דומה לכלום. פתאום התחלתי לחלום איתו: דיבורים שלא נגמרים, טיולים, רכישות של בגדים, פינוקים, כל מה שאפשר. לקחתי אותו איתי, ביטחתי לו הכל, שילמתי על כל דבר לא עניין אותי אם יש לו שקל או מיליון. כשהייתי רואה אותו כזה מוזנח, עם עיניים עצובות, הרגשתי שאני צריכה להשלים איתו את כל השנים שהחמצתי.
הוא שיתף אותי כמה הוא בודד, שיש סביבו ילדים ביישוב אבל כל אחת דואגת שהוא לא יתחתן שוב כי לדידן כל אשה שמתקרבת אליו זה רק כדי ‘לקחת ממנו כסף’. ביקשתי שיעיר לי את האשה שהוא מספר שהיא אוהבת אותו והוא הציג לי אותה. פגשתי אשה פשוטה, עובדת קשה, דאגנית, ראו עליה מיד איזה נשמה טובה. אבל הילדים של אבא שלי שנאו אותה. העליבו אותה, עשו לה בושות מול כל האזור, אפילו משטרה הביאו עליה חיפשו לה רע בכל הזדמנות.
כששאלתי אותה למה הם עושים לה ככה, היא לחשה לי: “יש לו דירות, קרקעות, חיסכון יפה בבנק, הם לא נותנים לאף אחת להתקרב, חוששים שמישהי תיקח את מה שמגיע להם”. ומאז ההשמצות לא פסקו. התחילו עם דיבורים שאני הגעתי רק בשביל לקחת לו את הכל למרות שבכלל לא נשאתי את שם המשפחה שלו. הוא התעקש לתת לי, אמר שזו הצוואה שלו ואני, בכלל לא רציתי להסתבך, אבל בסוף נכנעתי לרצון שלו. מאז רק הסתבך.
הקשר שלי עם אשתו הלך והתחזק. אני הייתי הבנאדם שהציע להם להינשא בסתר והם באמת עשו את זה, בלי הרבה דיבורים. כשהילדים שמעו, זה הטריף אותם אפילו יותר עליי, עליו, על הכל. ניסיתי להסביר להם שאבא שלי זכאי לאושר כמו כל אחד אחר.
הנישואין שלהם היו רכבת הרים, אבל יום אחד הזמנתי אותם בפעם הראשונה לצאת לטיול של שלושתינו. עד אז תמיד נסעתי רק איתו. בדרך היא שאלה כמה אני מתכוונת להשתתף בהוצאות, עניתי בפשטות: “מאמי, תמיד אני משלמת על הכל”. ואז היא זרקה מילה ששינתה לי הכל: “את לא באמת יודעת מה קורה אצלכם. אביך לגמרי מסודר, הילדים מתנהלים מול הכספים, לא נותנים לו אפילו לקנות לעצמו חולצה טובה”.
אני הייתי בטוחה שהוא חי בדוחק הבית חצי גמור, לפעמים נראה שאין לו אפילו בשביל מזגן מסתבר שהכל נשים עושות במקומו, והוא רק שולח כספים לילדים, לא לעצמו. משם הצעתי לו: תהנה ממה שצברת! אבל הוא כל פעם ענה “הילדים לא מרשים לי”.
אחרי החתונה, אשתו התחילה לדרוש ממנו שישתתף במזון, בחיי הבית, כמו כל בן זוג. כל פעם שהיא ביקשה משהו, הוא התעצבן. בסוף היה נותן, אבל רק אחרי שצועק ודורך על הכבוד שלה. היא סיפרה לי הכל ולי תמיד זה נשמע הכי טריוויאלי. יום אחד, יחד איתם, היא ביקשה ממנו שיקנה אוכל לאבא שלה. התפרץ עליה, צעק שתשלם בעצמה, כל יום יש לה בקשות התחיל ריב גדול. אני קמתי להגן עליה. שאלתי אותו: “תגיד, אם בעלי היה מסרב להביא אוכל להורים שלי, זה היה בסדר מבחינתך?” הזכרתי לו כמה היא דואגת לו, מבשלת לו, מכבסת, נמצאת שם תמיד והוא מייבש אותה. הוא אמר “נמאס לי שמבקשים ממני כל הזמן כספים לבית”.
באותו רגע קלטתי משהו שכאב לי מאוד: אבא שלי נדיב דווקא אל הילדים שאינם באמת מטפלים בו, שתרים אחריו רק בשביל כסף, אבל על האשה שמגישה לו כל יום צלחת, הוא לא יכול לרחם.
הקשר ביניהם התפרק. מאז, אבא גר לבד. לכאורה יש בת אחת ש’מטפלת’ בו אבל כולנו יודעים שהוא בעיקר מממן אותה, את הבעל ואת הנכדים. שאר הילדים מתקשרים רק בשביל כסף, והוא מעביר בלי למצמץ. האשה שהייתה לצידו? לה תמיד סירב.
אני כבר לא כמו פעם מולו. אוהבת אותו, אבל ממש אחרת. לא מזמינה אותו יותר לטיולים, קשר כמעט לא קיים. אם אני לא מתקשרת הוא לא מרימים טלפון. לא מצליחה להחזיר לעצמי את התקווה שהייתה בפעם הראשונה שמצאתי אותו. זה כואב להודות, כי למצוא אותו היה בשבילי חלום ענק והיום, האמת? זה כאילו הוא לא קיים בכלל.
