“כוסמת במקום כמהין”
שמעי, חייבת לשתף אותך מה קרה אתמול בערב, אפילו עכשיו כשאני מספרת לך, אני עוד מרגישה את הריח של החמאה השרופה באף. עמדתי מעל הסיר במטבח בדירה שלי בתל אביב, מנסה להציל רוטב שמנת-כמהין שהכנתי במיוחד לריזוטו עם פטריות פורצ’יני. הרוטב היה אמור לצאת חלק ומתמסר, כזה שגורם לך לרצות לקפוץ לתוך הצלחת, במקום זה השומן צף, הבסיס התפרק, כאילו אמר לי: אתיזה, עזבי אותי.
הורדתי את האש והתחלתי להוסיף קוביות חמאה קרה, לערבב. ידיים כבר עושות לבד תנועות שספגתי מסבתא, בלי לחשוב. מבחוץ היה כבר כמעט חושך, הרחוב ההומה של דיזנגוף האיר בפנסים, רחוק, מכוניות וקטנועים טסו. עוד ערב של אוקטובר בתל אביב.
“אילנה, עוד הרבה זמן זה לוקח? אני מת מרעב מהצהריים.”
אמיר, בעלי, עמד במפתן. הוא תמיד עומד על הסף כאילו המטבח, זו ממלכה של נשים. ידיים בכיסים, אותו מבט בעיניים שאני כבר שנים לא מצליחה לפענח. אפילו לא עצבנות, משהו אחר.
“עוד עשרים דקות,” עניתי בגב אליו, “הרוטב קצת עושה לי בעיות.”
“עשרים דקות,” נאנח.
הוא חזר לסלון, שמתי לב שהוא מיד מגביר טלוויזיה ואז משתיק כמעט לגמרי זה היה סימן שלו. הכרתי את כולם.
בסוף הרוטב יצא לי לא מושלם, אבל מספיק יפה. הריזוטו היה בגבול הנכון של עיסתיות, שקדנית, קצת כמו כל המדויק שאני תמיד מנסה. תיבלתי למעלה בשבבי כמהין שחור, אלו שהבאתי מהשוק בצפון העיר, נתתי עליהם כמעט מאתיים שקל פעם סכום של צהריים עם חברה בבית קפה, את יודעת.
סידרתי צלחות, הדלקתי נרות לא בשביל רומנטיקה, פשוט כי באור נרות גם אני וגם האוכל נראים יותר טוב, ויודעת מה, פחות חשופים לעייפות סביב העיניים.
אמיר ישב, בחן את הצלחת זמן ארוך מדי.
“שוב ריזוטו?” הוא סינן בסוף.
“אתה ביקשת משהו עם פטריות?”
“ביקשתי פטריות, זה לא חייב להיות ריזוטו. אכלתי ריזוטו שבוע שעבר אצל גילי, במסעדה, שם שף נכנס לעסק, רמה אחרת קשה להשוות.”
התיישבתי, לוקחת ביס משלי.
“תטעם קודם, לפני שאתה שופט.”
הוא טעם, לעס באיטיות, עם הפנים הרגילות שלו, כאילו בודק במעבדה.
“אורז קצת רכרוכי.”
“הוא אל דנטה, בדיוק כמו שצריך.”
“לטעמך. בסדר.”
זהו, שקט. אני מסתכלת על הנר, הוא ממשיך להסתכל על הצלחת, העיר קופצת שם בחוץ, תל אביב חיה כאילו כלום, בכלל לא מודעת לדרמה של הריזוטו.
“כבד הרוטב, מרגיש שמן,”
לא עניתי.
“אני רק אומר את האמת. אם את רוצה להשתפר בתחום, את צריכה ביקורת, לא לטפוח לעצמך על השכם”
“לא שאלתי,” עניתי.
“כן, חבל.”
הוא נעלם לסלון לראות משחק, אני ניקיתי שולחן, כלי, גירדתי רוטב מהסיר הרוטב שעליו שפכתי ים של זמן וכסף, ופה שלוש פעמים התחלתי מחדש שיהיה נכון. קניתי במיוחד ספר על טכניקות צרפתיות בשפים, קורס יקר, שלושת אלפים שקל הלכו עליו. הבאתי את זה בשקית מיוחדת כדי שלא יתפרק לי בדרך בשירתון.
‘הכביד מדי.’
עמדתי, אחזתי בקצה הכיור, ראיתי מים נעלמים בבור. ניגבתי ידיים, כיביתי אורות במטבח, נכנסתי לחדר שינה.
עוד ערב רגיל.
***
רבקה, אמא של אמיר, הגיעה בשבת בשלוש. תמיד מודיעה מראש חצי שעה קודם, זמן לסדר את הסלון ולהכין משהו ליד התה. תמיד יש לה את העין הקפדנית שלה, רואה כל אבק, אבל לעולם לא תגיד ישירות, רק מבט קטן, אחרי אוויר.
היא בת שבעים ושמונה, קטנה, רזה, גב ישר שיכול להוציא תסכול מכל צעירה. שלוש שנים מאז שאיבדה את בעלה, גרה לבד בדירתה בזיכרון יעקב, מסרבת לעבור אלינו, אמיר מנסה לשכנע שנים, אני לא ניסיתי שתינו הבנו למה וזה נשאר באוויר.
בשבת היא באה, חיוורת מעט מהרגיל זיהיתי מיד בפתח.
“תיכנסי, רבקה. הכנתי עוגת אגוזים.”
“תודה, אילנה. אמיר בבית?”
“נסע לרוני, אמר שיחזור לקראת ערב.”
היא הנהנה, הלכה דווקא למטבח, מוזר, תמיד הלכה ישר לסלון הכורסא הידועה שלה מול החלון. ישבנו, חתכתי לה עוגה, מזגתי תה.
“מה שלומך?” שאלתי.
“סביר, קצת לחץ דם לא נורא.”
היא טעמה פירור עוגה.
“טעים,” היא אומרת, פשוט. משהו בלב מתכווץ מרוב פשטות.
שתקנו. רבקה לגמה תה, בוהה החוצה, העצים בחוץ איבדו כבר כמעט את כל העלים.
“אילנה, אפשר לשאול אותך משהו? אל תיעלבי.”
“אני אשתדל”
היא הביטה בי זמן ארוך.
“זוכרת שהיית מעצבת?”
“בטח שאני זוכרת.”
“מעצבת טובה היית.”
“סיפרו שכן”
“ידעתי שכן. ראיתי פרויקטים שלך. זוכרת את הדירה ההיא ליד כיכר המדינה? הייתי שם פעם. יופי היה שם. ראיתי שאת באמת יודעת לראות מרחב.”
חייכתי אליה.
“למה את שואלת, רבקה?”
היא הניחה את הספל בזהירות, כמו אנשים שגדלו להיזהר מעצמם.
“כי אני מרגישה אשמה,” היא לוחשת.
לא ידעתי מה לענות. רבקה כזו לא שמעתי אף פעם. היא מדור שבו שותקים על הדברים הכי כבדים.
“הייתי צריכה להגיד לך הרבה קודם. אולי לפני עשר שנים, כשעזבת קריירה. אבל שתקתי. אמרתי לא ענייני. אולי את רוצה לבד, אולי זה צריך להיות ככה.”
היא מסתכלת על ידיה הדקות והשקופות.
“אמיר לא אוהב אוכל מסובך.”
צחקתי בהפתעה.
“סליחה?”
“הוא לא אוהב. אף פעם. יש לו קיבה רגישה מילדות. רופא אמר לו עוד בצבא לאכול פשוט: דייסות, מרקים, עוף. כוסמת עם קציצות זה האוכל שהוא הכי אוהב מאז הילדות. פשוט, עם חמאה. היה יכול לאכול את זה כל יום.”
השתיקה במטבח כבדה. רק מקרר הומה כמו עיר זרה.
“למה, אז, הוא תמיד מבקש דברים מסובכים?”
“כי הוא אהב שתנסי, שתתאמצי, תבזבזי זמן וכסף, ואז תשבי ותחכי למילה שלו, והוא יוכל להרגיש חשוב.”
שמתי את הספל חזרה לשולחן.
“את מבינה מה את אומרת?”
“מבינה, חשבתי המון מאז שנשארתי לבד. לא דיברתי שלושים ושמונה שנה אבא של אמיר היה כזה. אני תמיד ניסיתי להרשים אותו עם אוכל, בסוף אצל אמא שלו במושב אכל שלוש פעמים כוסמת רגילה עם חמאה, ופתאום היה אחר פשוט שמח. לא העיר כלום, רק חייך”
ישבתי והקשבתי, הגשם החל לטפטף בחוץ.
“לא עזבתי, כי ככה היה מקובל. אמיר ראה את זה כילד, למד שזה כלי ולכן, ככה נוהג.”
“לא בטוח שהוא מתכנן כל פעם” ניסיתי.
“לא, אנשים לא מכוונים להיות רעים הם רגילים למבנה הזה. מגדל של הרגלים על גבינו.”
עמדתי, לא כי רציתי ללכת, פשוט לא יכולתי יותר לשבת ככה.
עשר שנים. עשר שנים של קורסי בישול, פורומים של שפים, שווקים, ספרים, קטעי יוטיוב. להירדם עם מחשבות על רטבים. והכל כי ככה היה צריך להוכיח למישהו אחר. חשבתי שמצאתי ייעוד חדש. והוא, בפנים, פשוט היה שמח על צלחת כוסמת.
“למה סיפרת לי את זה דווקא עכשיו?” שאלתי.
“כי אני זקנה, ואת עוד צעירה. חמישים ושתיים, זה לא זקנה. זה התחלה. וגם, כי אני מרגישה אשמה לא לימדתי אותו אחרת, והיום לפחות לומר את האמת.”
היא חייכה אלי באומץ וגם לי חִזרַק משהו.
“הוא לא ישתנה,” הוסיפה, “אבל את צריכה לדעת את זה.”
גמרנו תה, שקט. עזרתי לה לסגור כפתורים במעיל.
“העוגה פשוטה ונהדרת,” סיכמה.
“תודה”
“ביתית אמיתית הכי טוב שהכנת לי אי פעם.”
טרקתי אחרי הדלת, הסתכלתי על המדף עם המעילים של אמיר, וידעתי שמשהו השתנה.
***
שבועיים אחר כך המשכתי לבשל כרגיל, מתוך הרגל אוטומטי טרין ברווז, ביסק לובסטרים אחריו, קינוח בסגנון יפני שמי בכלל צריך אמיר המשיך לאכול, לבקר, אני עונה בשקט.
אבל מבפנים נהיה לי זכוכית דקה בינינו. אני רואה את עצמי מהצד: איך אני עומדת, מוסיפה לימון, מערבבת זעפרן, ומחכה. ומחכה שהוא יגיב.
ופתאום אני רואה את ההנאה שיש לו, לא מהאוכל מהציפייה שלי למילה שלו. מבט גאה, כמעט ילד שמחפש איך להפעיל חוט קטן.
נזכרתי בפרויקטים מהעיצוב. איך הרגשתי כשלקוח נכנס לחדר וחיוך זה היה סיפוק. היה לי סטודיו קטן בהשכרה, שתינו קפה מהביל מדוד זול ודיברנו על צבעים עד הלילה.
אמיר הזהיר: “תבחרי: משפחה או קריירה!” “אני מרוויח מספיק בשביל שתהיי בבית”. בחרתי משפחה. הייתי בת ארבעים ושתיים. הפסקתי לבנות חללים, נכנסתי לבנות רטבים.
עברו עשר שנים.
שלחתי וואטסאפ לאילה בן-דוד, פעם עבדתי איתה. יש לה משרד עצמאי עכשיו. “אילה, מה שלומך? אולי תיפגשנה לקפה?”
עונה לי חצי שעה, מלאת התלהבות: “ברור! מתי בא לך?”
***
ישבנו בקפה בשינקין. היא השתנתה, תספורת חדשה ונימים לבנים בשיער. עוד הרבה אותו צחוק בריא.
“את נראית מצוין,” היא פתחה.
“את שקרנית לא מוצלחת,” עניתי לה.
צחקנו.
“יש עבודה בשבילי?” שחררתי.
היא הרימה גבות.
“באמת?”
“לגמרי.”
“עשר שנים לא עבדת.”
“לא שכחתי.”
היא שותקת, בוחנת.
“יש לי פרויקט גדול, בית בכפר. חסרות ידיים. אבל תהיי כמו מתמחה. הכל השתנה. יודעת שזו לא פגיעה בלך?”
“כן.”
“ומה עם שכר?”
“למדי אותי את השוק אתקדם בהמשך.”
היא שקלה, ואז אמרה: “בואי ביום שני.”
הגעתי. כל יום למדתי מחדש. עשיתי טעויות, אבל לאט זה חזר, כמו לרכב על אופניים.
בבית לראשונה בישלתי כוסמת.
בדיחה: חזרתי מאוחר, מותשת, פתחתי מקרר, ראיתי חומרים מפונפנים, סגרתי. בארון כוסמת, שימורי בשר, חמאה. עשיתי כוסמת מהירה בסגנון של סבתא. הזמנתי את אמיר.
מבט מבולבל בציפייה.
“זה?”
“כוסמת עם שימורי בשר.”
“קצת מוזר את בטוב?”
“עייפה. מחר אכין משהו מושקע.”
הוא אכל, שקט, בלי מילת הערה, שרד עד הסוף.
וראיתי בו רגע של שלווה. כמו בבית.
***
שיחה אמיתית הייתה אחרי שבועיים. אני חוזרת מהעבודה, מתעסקת בראש באיזה קיר תומך בפרויקט בהרצליה. נכנסת, אמיר יושב, טלוויזיה.
“איפה נעלמת? שמונה כבר.”
“עבודה.”
“אילה הזה שוב?”
“זאת העבודה שלי.”
הוא מכבה, מסתובב.
“אילנה, על זה לא סיכמנו.”
“על מה לא?”
“שלא תיעלמי כל היום. יש לנו משפחה. מקרר ריק!”
“תכין חביתה, יש ביצים, תפוחי אדמה, פסטרמה.”
הוא מביט בי כאילו דיברתי סינית.
“צוחקת עליי?”
“פשוט יש את זה במקרר.”
“איפה כל הפינוקים שלך? הרטבים, המנות את שוכחת לבשל?”
הורדתי מעיל, שמתי תיק על כיסא.
“אני רוצה לדבר ברצינות. מוכן?”
“כן, אבל על מה?”
“על איך אנחנו חיים. השנים האחרונות. מה קורה לנו.”
הוא מתכווץ בצד, אני רואה עליו הגנה.
“מה קורה? אני עובד, את בבית.”
“אני כבר לא בבית, ואני לא מתכוונת להמשיך ככה.”
“זו החלטה שלך.”
“אני מנסה לדבר ישירות. מוכר לך?”
הוא קם, מסתובב בחדר, חוזר.
“לא מבין מה עובר עליך. היית בסדר. משפחה רגילה. את בישלת, אני הערכתי. זה היה שלנו, לא?”
“לא, אמיר זה היה שלך.”
“מעניין. שוב אמא שלי?”
“סיפרה לי רק את האמת: שאתה אוהב פשוט, שכוסמת זה הבית. לא כמהין.”
העיניים שלו עצרו לרגע.
“שטויות.”
“אכלת בלי תלונה לפני שבועיים.”
“רק כי הייתי רעב”
“אתה מסוגל לעצור שנייה להיות אמיתי?”
הוא מביט בי.
“אני לא רוצה לריב. רק לשאול רוצה לנהל חיים אחרים? של שותפות, בלי משחקים?”
שתיקה ביתית.
“לא השפלתי אותך. הייתי כנה.”
“והסתרת שאת אוהב פשוט? בזמן שאני שורפת שעות וכסף על כמהין?”
הוא הלך לחדר, לא טרק דלת, צעד שקט.
עשיתי לי צ’יפס, אכלתי לבד, שמעתי אותו משוטט בחדר.
***
אז התחילה תקופה של קרח נמס. שום דרמה, פשוט כל יום עוד שכבת הרגל נגמרה.
אמיר ניסה לכעוס התעלמתי. הכנתי אוכל פשוט, המשכתי לעבודה.
ניסה לקנות לי פרחים. יצאנו למסעדה, היה ערב נחמד, למחרת שוב מתח, הכל חזר.
היו גם צעקות, טענות על דירה, כספים, קריירה, הכל: “השקעתי בך”. אמרתי: “אני לא השקעה, אני לא מפעל. אני בן אדם.” הוא לא הבין.
רבקה התקשרה כל שבוע. “אני איתך, לראשונה בחיי אני בעד מישהי.” פתאום היה לי גב.
בינואר אילה נתנה לי פרויקט ראשון. עיצוב דירה באבן גבירול למשפחה צעירה. הייתי באטרף, מתה מפחד, אבל באותו רגע כשהלקוחה נכנסה, אמרה לי: “את קוסמת” נזכרתי בעצמי.
***
בפברואר הבנתי מזה אי אפשר לשוב. ניסיתי, נשארתי, דיברתי הוא רצה שאחזור להיות מי שהייתי: בשלנית שמחכה לפרגון. הוא לא המעוניין בשותפה.
איך יודעים שהבעל שלך מניפולטור? כשאת רואה שככה זה עובד, הסיפוק שלו במי שהוא רק דרך זו שמולו.
אמיר לא אדם רע, לא שותה, לא בוגד, דואג לכל אבל פשוט לא נכון לי יותר להתכווץ לידו.
במרץ הגשתי גט.
הוא לא האמין, ניסה לשכנע, כעס, לא ויתר. רבקה דיברה איתו (אין לי מושג מה אמרה), הוא התקרר, התרחק, הבית נשאר שלו ידעתי תמיד.
עברתי לגור אצל דנה חברה, כמה חודשים, עד שמצאתי דירה קטנה בפלורנטין. סידרתי הכל לבד, כל פינה, כמו שמעצבת רוצה.
***
שנה עברה.
עכשיו אפריל. אני חוגגת חמישים ושלוש. בחוץ, לאורך המדרכה עצים לבנים פורחים, אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל כל בוקר אני שותה קפה ופשוט מסתכלת עליהם.
הקפה פשוט, במקינטה. פולי קפה איכותיים, בלי הצגות.
אילה עשתה אותי שותפה למשרד בינואר, יש לי שני פרויקטים שאני מובילה. אני חוזרת לקום בבוקר ולדעת למה קמתי.
רבקה מתקשרת כל שבוע. באתי אליה עם עוגה, שתינו תה, דיברנו פתאום חשבתי על כל המעגל הזה, מטרגדיה מיובאת, שלומדים אותה, עד שמישהי אומרת “די”.
אמיר נשאר בדירה הישנה, לפעמים אנחנו מדברים, הוא לומד בישול בעצמו, כך סיפרו שיהנה. אולי באמת אנשים משתנים כשאין את מי לשחק עליו.
אני לא חושבת עליו הרבה. לפעמים בסופר אני מתעכבת על צנצנת כמהין, חצי חיוך, חצי צביטה עשר שנים לא נעלמות ברגע.
אבל אני באמת לא נתקעת על זה.
הכרתי את אופיר בספטמבר האחרון. ביקש עיצוב מחדש לדירה אחרי שנשאר אלמן. מהנדס, בן חמישים וארבע. רגוע, גברי, מדבר בגובה העיניים, מסתכל באמת. בסוף פגישה שנייה הזמין אותי לקפה.
הלכנו. ואז לטיול בים. ואז לסרט. והיו שם מין פשוטות כזאת בלי משחק.
אנחנו נפגשים לאט בלי למהר. כל אחד אחרי חיים שלמים. בימי שישי הוא בא אלי.
***
היום שישי.
אני חוזרת בשש, פורקת סלים משוק הכרמל. קניתי עוף טרי, תפוח אדמה, בצל, גזר, שמיר, שמנת.
אני מכינה תבשיל עוף עם ירקות, כזה פשוט, שכבות של תפוח אדמה, עוף, בצל, גזר, שמנת מלמעלה, שמיר. זה לא משהו מפואר הכי ביתי.
התבשיל בתנור, עושה עבודה שקטה, הריח ממלא את כל הבית עוף ושמיר, ריח של פעם, של סבתא.
בשבע אופיר מצלצל אינטרקום.
פותחת. הוא נכנס, מחייך, מביא יין, ובקצה השקית קופסת שוקולד פשוט, לא יוקרתי. “את אוהבת עם אגוזים, נכון?” הוא נזכר.
אני לוקחת. “מאיפה אתה זוכר?”
“ככה את אמרת בספטמבר, ליד קונדיטוריה.”
הרגשתי שנפתח לי משהו גדול, חם.
“מנסים לזכור. לפעמים מצליח” הוא מחייך בלי פוזה.
הלכנו למטבח, פתחתי תנור, בדקתי תבשיל. יין נמזג לכוסות. הוא יושב ומספר לי על העבודה, ואני על הפרויקט החדש.
“אילנה,” הוא עוצר.
“כן?”
“את מאושרת עכשיו? ממש עכשיו, לא בכלל, עכשיו.”
חשבתי, הסתכלתי לו בעיניים. “עכשיו, כן.”
“טוב לשמוע,” הוא מחייך. לא צריך יותר.
הוצאתי את התבשיל, נתתי לנוח, קצצתי שמיר, קישטתי, שמנו לשולחן, בלי נרות, רק נורת מטבח.
“איזה יפה זה,” הוא העיר.
“זה רק תבשיל.”
“לא, זה יפה. וגם מריח כמו בית. את לא מסוגלת להכין משהו לא יפה?”
צחקתי.
“לא ניסיתי.”
אכלנו, הוא ביקש תוספת כמו ילד, רק הושיט צלחת. אחר כך שתינו תה, אכלנו שוקולד פשוט.
בחוץ תל אביב רוחשת, אפריל, ריח של גשם ועצים פורחים. אני מסתכלת דרך החלון ואומרת בלב: זהו. זה פשוט ערב. לא אירוע. לא חגיגה. פשוט אני ואיש שהוא חי, ותבשיל פשוט ורעש עיר ברקע בלי סצנות, בלי המתנה למילה.
לפעמים אני חושבת על כל השנים האלו על הכמהין, הקרמים, הבישול המתאמץ. כמה זמן השקעתי בשביל “כבד מדי”. קצת חבל לי, אבל די, מתעכבת לא נשארת.
הערך העצמי הרי קוראת פה ושם הגיגים, כאילו זו תכונה מולדת. לא נכון צריך לבנות. לפעמים בונים מגיל חמישים ושתיים, בין ביסויים ותיכונים חדשים.
גבולות אישיים לא קיר, זה לא חומה; זה פשוט לדעת איפה נגמרת את ומתחיל מישהו אחר.
מתכון לאושר? אולי באמת כל כך פשוט. לעשות מה שאת טובה בו. להיות עם מי שרואה אותך. לבשל מה שבא לך. לא לחכות למילה.
“על מה את חושבת?” שואל אופיר.
“על התבשיל”
הוא צוחק.
“נושא חשוב.”
“הכי חשוב.”
“עוד תה?”
“בטח.”
אני מוזגת, יושבת, מסתכלת על העצים הפורחים מבעד לחלון.
“אופיר, אתה אף פעם לא תגיד לי שהגזמתי במלח, נכון?”
“לא, לא היית מלוחה מדי.”
“ואם כן אקלקל פעם?”
“חיוך. אגיד בפעם הבאה ‘פחות מלח’, ואסיים לצלחת.”
עושה ראש. “תשובה טובה.”
אנחנו ממשיכים. בחוץ העיר פשוט זזה, כמו שתל אביב יודעת, ולאף אחד לא באמת אכפת ממישהו שמבשל או לא מבשל העיר ממשיכה, ואני ממשיכה, והתה חם, והריח של התבשיל עוד באוויר, ועל אדן החלון עציץ ירוק שקניתי סתם כי אהבתי איך הוא נראה.
אהבתי.
וזה עושה לי טוב.
