כוסמת במקום כמהין
עמדתי מול הכיריים, עוקבת אחר איך ברוטב שבשבילו ייגעתי שעתיים, שוב נשבר. רוטב שמנת-כמהין לריזוטו עם פטריות פורצ’יני היה אמור להיות קטיפתי, מבריק, כמעט חי. במקום זה נשבר לשכבות: השמן צף למעלה, התערובת התקרשה בגושים בתחתית.
הנמכתי את הלהבה וניסיתי לשלב שוב קוביות חמאה קרה, לאט, בתנועות סיבוביות. הידיים זכרו בדיוק את התנועה. בחוץ התחיל להחשיך, מהחלון ראיתי את פנסי הרחוב שנדלקים, מכוניות מדברות אל עצמן על רחוב בוגרשוב למטה. ערב אוקטובר רגיל בתל-אביב.
דיתי, עוד הרבה? מאז שתיים אני רעב.
נועם עמד בכניסה למטבח. הוא תמיד עמד שם, מהסס להיכנס, כאילו המטבח לא שייך לו. הידיים עמוק בכיסים, ההבעה עשרים ושלוש שנים אני מנסה לפענח אותה: לא חוסר סבלנות, משהו אחר.
עוד עשרים דקות, עניתי בלי להסתובב. הרוטב קצת עקשן.
עשרים דקות, מובן.
הלך. שמעתי אותו שוקע על הספה בסלון, פותח טלוויזיה, מיד מגביר ואז מנמיך כמעט עד לאפס. אותות מוכרים, כל אחד.
הרוטב בסוף הצליח. לא מושלם, קרוב מספיק. הריזוטו יצא בדיוק כמו שצריך, עם אותו גמישות, כמעט נמתח. הנחתי צלחת, פיזרתי למעלה פתיתים דקיקים של כמהין שחורות, שקניתי שלשום בשוק אצל ירקן שאני סומכת עליו. בשביל הכתם הקטן הזה שילמתי סכום שביום אחר היה מכסה שתי ארוחות בוקר בבתי קפה.
ההגשה לא היתה לצורך רומנטיקה, אלא כי באור נרות האוכל והפנים נראים יותר טוב פחות רואים את קווי העייפות.
נועם התיישב, לקח מזלג, הביט בצלחת. זמן רב הביט.
שוב ריזוטו, פסק סוף סוף.
רצית משהו עם פטריות.
ביקשתי פטריות. לא חייבים ריזוטו. רק לפני שבוע אכלתי ריזוטו אצל אלון שם זה היה אצל שף מקצועי, קשה להשוות.
התיישבתי מולו, מזלג בידי.
טעם קודם.
הוא טעם, לועס לאט, כאילו עורך חקירה משפטית.
האורז קצת רך מדי.
הוא בדיוק אל דנטה. כמו שצריך.
בעינייך כמו שמקובל. טוב.
אכלנו בדממה. ראיתי להבות נרות מרצדות בצנצנות. הוא שתק, נעוץ בצלחת, שוב עם ההבעה ההיא. תל-אביב המשיכה לזרום בחוץ, לא יודעת דבר על ריזוטו.
הרוטב שומני, קבע כשהצלחת כמעט התרוקנה.
לא עניתי.
את שואלת למה אני אומר? כי חשוב לי לדייק. אם אכפת לך להתפתח בבישול, אי אפשר רק מחמאות.
לא שאלתי, אמרתי.
חבל.
ואז עבר לראות כדורגל. ניגשתי אל הכיור, קרצפתי שאריות של רוטב משהו ששווה כמו בושם יוקרתי. ספר בישול בצרפתית קראתי, עשיתי שלוש גרסאות עד שנשאר רוטב חלק. רוטב שהבאתי מהעיר בשמירה קפדנית בקופסה.
שומני.
הנחתי ידיים על סף הכיור, התבוננתי במים שנמוגים במורד. ניגבתי ידיים, כיביתי אורות, והלכתי לישון.
כך נראה ערב רגיל אצלנו.
***
חנה בנימיני, אמו של נועם, הגיעה בשבת בשלוש. היא תמיד התקשרה כארבעים דקות לפני, אז הספקתי לסדר את הסלון ולאפות משהו לקפה. חנה היתה מאותן נשים שמבחינות בלכלוך, אך אף פעם לא תעירו ישירות סתם מבט צף על אדן החלון.
היא בת שבעים ושמונה. קטנה וגבעולית, יציבה כשל בחורה צעירה. את בעלה איבדה לפני שש שנים, מאז מתעקשת לגור לבד בדירה בקריית שלום, לא מסכימה לעבור אלינו למרות בקשות נועם. לו ניסיתי, והשתיקה שבינינו ידעה הכל.
באותה שבת הייתה חיוורת. שמתי לב כשפתחתי הדלת.
היכנסי, חנה. הכנתי עוגת אגוזים טרייה.
תודה, דיתי. נועם בבית?
נסע לאלון. יחזור לקראת ערב.
הנהנה ופנתה למטבח, באופן חריג בדרך כלל אהבה את הכורסה שבסלון אצלנו, מול החלון.
מזגתי תה, פרסתי עוגה. התיישבנו אחת מול השנייה.
איך את מרגישה? שאלתי.
לא רע. קצת לחץ דם. יעבור.
לקחה פרוסה, נגסה פיסה קטנה.
טעימה, אמרה, ופשוט כל כך, שחנק אותי בגרון.
שתקנו. היא לוגמת תה לאט, מביטה בחלון. העלים ברחוב כבר מדולדלים, אוקטובר חולף.
דיתי, מותר לי לשאול משהו? אמרה לבסוף. לא תיעלבי?
אשתדל.
הביטה בי זמן ארוך.
את זוכרת שפעם היית מעצבת?
לא צפיתי את השאלה.
בטח שזוכרת.
וגם מוכשרת.
אמרו שהייתי מוצלחת.
ראיתי פרויקטים שלך. עיצבת דירה ברמת אביב, לרופאים, לא? ביקרתי שם פעם. יפֵה היה. ראיתי איך ידעת לראות מרחב.
הסתכלתי עליה.
למה את מספרת לי את זה, חנה?
הניחה בזהירות את כוס התה, כתנועת אישה שרגילה לשקול כל תנועה.
כי אני מתביישת, אמרה בשקט.
לא ידעתי מה לענות. חנה לא דיברה כך אף פעם היא באה מהדור שיודע לשתוק את החשוב מכל.
הייתה לי חובה לדבר איתך לפני. עשר שנים. כשהפסקת לעבוד. שתקתי. חשבתי לא ענייני. אולי כך את רוצה. אולי צריך ככה.
הביטה בידיה, ארוכות, ציפורניים מסודרות יפהפיות גם בגיל הזה.
נועם לא אוהב אוכל מסובך.
חשבתי שלא שמעתי טוב.
סליחה?
הוא אף פעם לא אהב. מהנוער סבל מקיבה רגישה, רופא אמר לו לפני שלושים שנה: תאכל פשוט דייסה, מרק, עוף מבושל. כוסמת עם קציצה זה החלום שלו מילדות. קציצה פשוטה וכוסמת עם חמאה. יכול לאכול יום יום.
המקרר המהם ברקע.
אז למה, פתחתי, קולי זר לי, למה הוא ביקש פואה-גרא, כמהין, התעקש על רטבים…
כי אהב את הדרך. לראות אותך מתאמצת, מתרוצצת לקנות, משקיעה, מצפה למילה שלו. אהב לתקן, להחסיר מחמאה: זה נתן לו להיות מעליך.
הנחתי בצד את הכוס שלי.
את מבינה מה את אומרת?
מבינה היטב. הרבה זמן התבשל בי, עד שבאתי להעיז ולשבת כאן.
ושתקת עשר שנים.
שלושים ושמונה. מאז שקוליק בעלי עשה לי אותו הדבר.
קוליק. קובי בנימיני, בעלה, אביו של נועם. הכרתי בקושי. אחרי החתונה, נפטר מהר. זכרתי אדם קולני, חביב, נאהג יפה בחוץ.
גם הוא היה מבין גדול, נשמעה מרירות בגרון השקט שלה. גם הוא הלך שף. גם אני טרחתי. גם אני שמעתי: רוטב שמן, בשר יבש. ואז ראיתי אותו, אוכל כוסמת אצל אמא שלו, בכפר כאחד שבא סוף סוף הביתה. שלוש צלחות. עם חמאה. לחם. שותק, מחייך. פשוט אוכל ושמח.
ישבתי, גשם דק טפטף בחוץ.
אז הבנתי. לא עזבתי. לאהוב לא היה איפה ואיך. נועם ראה. למד טוב את הטריק, עשה אותו עליו.
אז זה מכוון? אמרתי. כבר לא שאלה.
לא מתכננים את זה, דיתי. פשוט חיים מה שמכירים, מה שמתמסר בקלות. מישהו מנצח, מישהו מחכה לפרס.
קמתי, לא ממרדף אלא כי לא יכולתי להישאר. הלכתי לחלון, הסתכלתי בגשם, במדרכות בוגרשוב הרטובות, באנשים עם מטריות.
עשר שנים.
עשר שנים הלכתי לקורסי בישול. מהבסיסי, למתקדם, צרפתי, איטלקי. קריאת ספרים, סרטונים, פורומים עם שפים. שוק סגור, ירקן מסוים בשביל מרכיב שלא מצאתי. יין מתאים. טעמים ומרקמים. לפעמים התעוררתי בלילה כי נדלקה בי הברקה לאיזה רוטב.
חשבתי שזו הקריירה החדשה שלי. ייעוד. אם השארתי עיצוב, לפחות יש משהו.
והוא, בפנים, רק רצה כוסמת.
למה עכשיו? שאלתי בלי להביט בה.
כי אני זקנה, השיבה בפשטות. ואת עוד לא. בת חמישים ושתיים זו לא זקנה, דיתי. זה כמעט התחלה.
הסתובבתי. הביטה ישירות, בלי רחמים וקלטתי שזה מה שחשוב.
ועוד, הוסיפה בשקט, שגם אני אשמה. לא התכוונתי, אבל כך גידלתי אותו. לא הראיתי דרך שונה. כך חייתי וכך הוא הבין שזה נורמלי. זה שלי. לפחות זאת לומר את האמת.
חזרתי, שתיתי תה קר.
הוא לא ישתנה, אמרה. לא אומרת מה תעשי, אבל שתדעי.
המשכנו לשתות בשתיקה. היא קמה, לבשה מעיל, עזרתי לה בכפתורים הידיים כבר כבדות עליה.
עוגת אגוזים מצוינת, אמרה בפתח.
תודה.
פשוטה. הכי ביתית. הכי טובה שעשית לי.
יצאה. נשארתי בכניסה, בוהה במעילים של נועם.
***
שבועיים אחרי המשכתי לבשל כרגיל. מתנהלת כמו מכונה שפועלת מאליה. הכנתי פטה עוף, ביסק סרטנים שנסעתי במיוחד לקנות. קינוח יפני שלמדתי באביב.
נועם אכל. ביקר. ואני שותקת.
אבל משהו התחלף בתוכי. זכוכית נפתחת בין העולם לביני, רואה עצמי מהצד: אני בוחשת, מגוררת קליפת לימון, מזליפה שאפרן, מחכה לתגובה. בסיבוב חוזר: גב/מזלג/הבעת פנים ורואה לראשונה מה שלא ראיתי קודם.
הנאה.
לא מהאוכל. מהציפייה. מהרגע שהוא ישפוט, ואני אתכווץ. זה ההבעה של ילד רגע לפני ששולף חוט.
נזכרתי בעיצוב: איך בשטח ראיתי מרחב מוכן כבר במבט, דיברתי עם לקוח, שמעתי גם את שלא נאמר. השמחה כשהכניסו רהיטים והכול רחש בטוב.
הייתה לי סטודיו קטן שלי. משרד ליד הבימה עם עוד שניים. קפה רע ממכונה זולה, ריבים על גווני קירות עד הלילה.
נועם טען שמצופה שאבחר: משפחה או מרדף אחרי פרויקטים. הוא מרוויח מספיק, שלא צריך שאעבוד. הלקוחות קשים את אוכלת את העצבים שלך. צריך שמישהו יהיה בבית.
בחרתי בבית. הייתי בת ארבעים ושתיים. הייתי בטוחה שאחזור.
עשר שנים חלפו.
תפסתי את הנייד, שלחתי הודעה לתמר ארליך. פעם היינו צוות, היא עדיין בעיצוב, פתחו יחד סטודיו קטן. ברכות בחגים וחוזר חלילה.
תמר, היי. אשמח להיפגש, אפשר?
תשובה תוך כחצי שעה: דיתי! בכיף. מחר פנויה?
***
נפגשנו בבית קפה ברחוב דיזנגוף. תמר שיער קצר, כמה שערות כסופות שהיא לא הסתירה ודווקא יפה כך.
את נראית טוב, אמרה.
את לא טובה בשקרים, עניתי.
צחקה.
בסדר, נראית עייפה, אבל חיובית.
הזמנו קפה. לא ידעתי איך להתחיל, רק הבטתי בחלון.
יש לך עבודה בשבילי? כמעצבת.
הסתכלה עמוק.
באמת?
בטח.
עשר שנים לא עבדת.
יודעת. לא שכחתי. חושבת שלא שכחתי.
שקט, מסובבת כוס.
שלושה פרויקטים עכשיו. בית מחוץ לעיר צריך עוד ראש ועיניים. אבל תהיי מתלמדת בהתחלה, דיתי. לא כי את פחות, אלא כי התוכנות והקצב שונים, הלקוחות חדשים. את מוכנה?
לגמרי.
וכמה תרצי לקבל?
התחלתי, כל מה שתחליטי.
מביטה בי עוד רגע, משהו שכנע אותה.
בסדר. תבואי בראשון, נראה.
באתי בראשון. שלושה שבועות כל יום, תשע בבוקר עד שש-שבע בערב. לומדת תוכנות חדשות, נזכרת במה ששכחתי. לפעמים שגיאות, כעסתי על עצמי. אבל היד זוכרת, כמו ללמוד שוב לשחות.
בבית עברתי לבשל כוסמת.
בפעם הראשונה זה קרה מצחיק. חזרתי מאוחר, עייפה, הייתי רק עם מחשבה אחת: מיטה. מקרר ריק. פתחתי ארון כוסמת, שימורי בשר, חמאה.
הרתחתי כוסמת, ערבבתי עם קופסת בשר, הוספתי חמאה. קראתי לנועם.
הסתכל כאילו נתתי לו תשבץ.
מה זה?
כוסמת עם בשר.
רואה. את בסדר?
עייפה. מחר אבשל משהו אחר.
אכל בלי להגיד כלום. סוף סוף בלי אף ביקורת.
והבנתי זה היה תשובה.
***
השיחה התגלגלה אחרי שבועיים. נכנסתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך. שמעתי טלוויזיה בסלון.
איפה את כל היום? שאל בלי להביט בי כבר שמונה.
עבדתי.
שוב תמר ההיא.
זו העבודה שלי, נועם.
העביר ערוץ, וכיבה.
לא ככה קבענו, דיתי.
במה לא?
שלא תהיי כל היום מחוץ לבית. המשפחה, הבית! המקרר ריק.
יש ביצים, תפוחי אדמה, פסטרמה. תכין חביתה.
מבט כמו לא הבין מילה.
מה, את צוחקת?
סתם אומרת מה יש.
ומה עם הכמהין שלך? רטבים שכחת לבשל כמו שצריך?
הנחתי תיק, התפשטתי, תלתתי את המעיל.
אפשר לדבר ברוגע? האם אתה מוכן?
על מה?
עלינו, השנים האלו, מה שקורה בדירה הזו.
התקדר. רואה איך השכמות מצטמצמות, המבט מתכווץ.
מה הבעיה? אני עובד, את פה.
אני כבר לא סתם בבית. ולא אהיה.
אז זהו החלטת לבד.
מנסה לברר מולך.
הלך לחלון, התהלך, חזר.
דיתי, מה עובר עלייך? היינו משפחה נורמלית. את בישלת, אני הערכתי. זה היה העולם שלנו, מבינה?
שלך, נועם. לא שלי.
אה. אימא שכנעה אותך? ידעתי. רק באה ומסיתה.
הסתכלתי על האיש שחייתי איתו עשרים ושלוש שנים. בדירה שירש מהוריו, שמעולם לא הרגשתי בה שייכת עד הסוף. הגבוה בתקרה, עמוק בקירות, הריהוט לא בחרתי כלום. תמיד ראיתי איך לחדש הייתי מעצבת.
אמך אמרה לי אמת. רק אמת.
איזה אמת, דיתי? על מה?
שאוכל פשוט זה מה שאתה בעצם רוצה. תמיד.
הפסקה קטנה, קשה, אבל הייתה שם.
שטויות.
אכלת בלי מילה לפני שבועיים.
כי הייתי רעב!
נועם, תעצור ותהיה ישר. רק לרגע.
עמד שם, לא ענה.
לא מחפשת מלחמה, אמרתי. רק שיחה אמיתית. אתה מוכן לשינוי? לא לחזור למה שהיה?
משהו הבהב בעיניו.
שינוי איך?
כמו שווים. אתה בעבודה, אני בעבודה. אוכל רגיל לא כלי לנזיפות. אנחנו מדברים באמת. בלי משחקים.
דממה.
לא העלבתי אותך, אמר בלחש. רק באתי בתום לב. אני הרי ישר.
נועם.
מה.
ישר שעושה הצגות על כוסמת כשאני שורפת זמן וכסף על כמהין.
שתיקה.
זה לא יושרה, אמרתי. לא בכעס, פשוט עובדה.
הלך לחדר שינה, נעל בדממה.
אני נכנסתי למטבח, טיגנתי תפוחי אדמה, אכלתי לבד. באור קטן, עם כוס תה, שומעת אותו מהלך קודר ממקום למקום.
***
החודשים הבאים נמסו באיטיות. לא דרמה מהסרטים, אלא כל יום נושר עוד חלק מהרגל.
נועם ניסה הכול.
בהתחלה עלבון קפוא. הסתובב ימים מתבכיין, חיכה שאפנה פשרה. לא פניתי. בישלתי פשוט: מרק, קציצות, פירה. ניקיתי, יצאתי לעבודה, חזרתי.
ואז רוך. פתאום פרחים, טוליפים בנובמבר, מהקיוסק בפינה. מציע לצאת לאכול, התגעגע. יצאנו, דיבר, התעניין. חשבתי: אולי משהו משתנה.
אבל מחרת שאל: למה בסוף השבוע לא הכנת משהו לאורחים? באגביות. לא ראה אפילו.
אכין פסטה וסלט.
פסטה?
כן.
ראיתי את הפנים אותה הבעה, הפעם אני כבר מזהה.
אחר כך ריבים אמיתיים, עם טונים, רשימות מה הוא עשה בשבילי: דירה, פרנסה, רשות לעסוק בבישול, הכול כהשקעה.
אתה השקעת, אמרתי בשקט. אבל אני לא מיזם סגורה. אני אישה. השקעה אצל אדם עובדת אחרת.
לא קלט, או לא רצה לקלוט.
חנה התקשרה כל שבוע לא מעיקה, רק שאלה איך הולך, לפעמים מחזיקה אצבעות, את אמיצה. פעם אמרה:
הוא כועס עלי, נכון?
קצת.
שיתעצבן. זו דרכו. העיקר שתזכרי: אני איתך. פעם ראשונה, אני בצד של מישהו. אף פעם לא הרגשתי ככה.
הבנתי.
בדצמבר תמר נתנה לי פרויקט ראשון משל עצמי. דירה בחולון, משפחה צעירה. נדרשתי להוביל הכול. לא ישנתי לילות לא כי לא ידעתי, אלא פחדתי שכבר שכחתי לעשות טוב.
גיליתי לא שכחתי.
הלקוחה, אישה בת שלושים, עמדה בסלון המחודש, שתקה חצי דקה, ואז פנתה:
את קוסמת.
הזכרתי לי: זה הרגש.
***
בפברואר קלטתי, שאנחנו, נועם ואני, לא נחזור למה שהיה. לא כי לא ניסיתי. לא ברחתי לישון אצל חברה או התקשרתי לעו”ד. פשוט המשכתי לבנות חדש.
הבעיה הוא רצה שאחזור לאותה אישה: ליד הכיריים, מחכה. מחכה למילה ממנו.
כך מבינים: בעל הוא מניפולטור? כשברור שמה שמחזיק את הזוגיות זה לא האהבה שלך, אלא הצורך שלך להמתין לציון ממנו.
נועם לא היה רע רע לא שתיין, לא מכה, לא בוגד (למה שידעתי). בדרכו אהב, אולי, או אהב את מה שכינה אהבה.
אבל החיים ככה רוקנים אותך, לאט, לוקחים ממך צורה. שוכחת מה היית.
במרץ הגשתי בקשה לגירושין.
בהתחלה לא האמין, התחנן, התעצבן, חזר להתחנן. חנה הגיעה, דיברה איתו לא יודעת מה אמרה, מאז התקרר לא קיבל, אך נהיה רחוק וזר.
הדירה שלו. ידעתי. עזבתי לדירת חברה, ענת, שלושה חודשים של שכירות זמנית. ביוני שכרתי לי דירה קטנה בפלורנטין שני חדרים משקיפים לרחוב קטן ופשוט.
עשיתי שיפוץ בסיסי לבד. בחרתי כל פרט בתשוקה מצאתי שכבר ידעתי מה אני אוהבת, הרבה זמן פשוט לא שאלתי.
***
שנה עברה.
עכשיו אפריל. אני בת חמישים ושלוש. העצים ברחוב שלי פורחים בלבן, כל בוקר אני רואה אותם מהמטבח בזמן שקפה מתבשל על הכיריים.
קפה פשוט, בטורקי. פולי איכותי, בלי הצגה.
תמר קידמה אותי לשותפה מלאה בינואר. היום אני מובילה שני פרויקטים. השינה חזרה. לעיתים מתעוררת עם מחשבות על חלל ואור התעוררות טובה; זה מוח חושב, לא חרדה.
חנה מתקשרת בקביעות. לפני שבוע באתי אליה עם עוגה. שתינו תה, שוחחנו שעות, על זיכרונות, על שתיקות החיים. חשבתי על טראומה משפחתית איך החיים של אדם אחד שאין בהם שמחה, מבשילים עוד דור כזה עד שמישהו עוצר ואומר: עד כאן.
חנה לא הצליחה לעצור אצלה אבל סייעה לי. זה חשוב.
נועם נשאר בדירה. לפעמים נדבר, רק כשצריך. שמעתי שהוא לוקח קורסי בישול, אולי. לא בטוחה. אולי לפעמים אנשים משתנים באמת, כשהם נשארים בלי מי להחזיק דרך ביקורת.
אני לא חושבת עליו לעיתים קרובות. לפעמים כן. לפעמים בחנות רואה כמהין בצנצנת, עוצרת לרגע, עולה משהו שהוא לא צחוק ולא כאב תערובת. עשר שנים, וממשיכים הלאה.
הכרתי את ערן בספטמבר שעבר. הגיע כלקוח רצה לשפץ דירה אחרי מות אישתו. נפטרה מסרטן, שנה אחרי. הדירה ישנה, עם תמונות שלה על הקירות. ביקש: לא להוריד תמונות, רק שתהיה אווירה אוורירית. הבנתי מיד.
הוא בן חמישים וארבע, מהנדס, מתכנן גשרים. חשבתי: הוא בונה גשרים, אני מרחבים.
הוא שלֵו לא שקט, אלא שלו באמת. מדבר בגובה העיניים, מביט כששומע. צוחק רק כשמצחיק, לא עושה הצגות.
בפגישה שנייה שאל אפשר להזמין אותך לקפה אחר כך?
יצאנו לקפה. אחר כך לטיול. שוב קפה. אחר כך סרטי קולנוע צפינו בסרט צרפתי והוא צחק בשקט, פתאום הבנתי כמה חסר היה לי שמישהו פשוט נוכח.
נפגשים כבר כמה חודשים. בלי לחץ. שנינו יודעים, אין למה למהר.
בימי שישי הוא בא אליי.
***
היום שישי.
חזרתי ב-18:00, סידרתי קניות. קניתי כרעי עוף, תפוחי אדמה, בצל, גזר, שמיר, שמנת.
מהירקות האלה יוצאת תבשיל בתנור לא פשטידה אמיתית, תבשיל פשוט. שכבות תפוח אדמה, עוף, ירקות, שמנת, שעה בתנור, שמיר לקשט.
זאת ההכנה שלי כשאני רוצה משהו ביתי, לא מתחכם.
בזמן שהתבשיל נאפה התלבשתי וריח מילא את הדירה. בצל מטוגן, עוף, קמצוץ שום. ריח של ילדות אצל סבתא. שכחתי שפעם כך היה.
ב-19:00 צלצל זמזם הדלת.
פתחתי. ערן נכנס, שם שקית על השידה. מבחינה בבקבוק יין מבצבץ.
היי, אומר.
היי. מריח משהו?
הסניף.
משהו טוב. תפוחי אדמה?
תבשיל. תן לו עוד שעה.
יופי, הוציא מעיל. הבאתי יין, וגם… גישש בשקית את זה.
שלף קופסה קטנה של שוקולד רגיל עם אגוזים, הכי פשוט שיש.
את אוהבת אגוזים, נזכרתי שאמרתי פעם, בדרך.
עמדתי מול האריזה הקטנה וחשבתי על כל כך הרבה דברים.
אתה זוכר פרטים, אמרתי.
משתדל, ענה בפשטות.
עברנו למטבח. פתחתי תנור, דקרת את התבשיל עוד קצת. הוא מזג יין ושאל:
איך הפרויקט? זה בעזריאלי?
לקוח קשה. רוצה הכול ומיד, ובזול.
קורה.
כן. אבל משהו ייצא טוב התקרה שם 5 מטר, חבל לא לנצל.
הנהן. עקב אחרי פעולתי.
דיתי, קרא חרישי.
כן?
את מאושרת? לא בכלל, עכשיו.
הסתכלתי בו. ברצינות ללא הצגה.
עכשיו כן, ממש עכשיו כן.
יופי, אמר ולא הוסיף.
התבשיל מוכן, נחה חמש דקות, פיזרתי שמיר, שמתי על השולחן. בלי נרות, רק האור.
ערן התבונן.
יפה, העיר.
תבשיל פשוט.
ריח מצוין. את לא יודעת לבשל לא יפה?
צחקתי.
לא בדקתי.
אכלנו. הוא ביקש עוד, הושיט צלחת אין דיבורים. שמתי ובינתיים דיברנו על העבודה, על ביקור בתו בחיפה. אולי בקיץ ניסע, לאן שהוא, להחליף אוויר. הוא הציע: אולי פינלנד, שם שקט.
אחר כך תה, שוקולד פשוט.
מחוץ לחלון תל-אביב של אפריל: רטוב, פורח, חי. העצים מתנדנדים, הרוח חיה.
חשבתי: הנה, כך זה. לא חג, לא אירוע, סתם ערב. פשוט אדם חם, אוכל שמריח את הילדות, ואף רגע אחד בו אינך צריכה לחכות למילה מאף אחד.
לפעמים חושבת על השנים ההן. על כמהין וביסק סרטנים כמה מאמץ לביקורת אחת קלה. יש צער, קצת כאב. אבל די להתאבל זה מותרות שאין לי.
הערך העצמי קראתי פעם, כאילו זה תכונה מולדת. לא. זה מבנה לעמל לפעמים נהרס, לפעמים נבנה מחדש בגיל חמישים ושתיים, בסטודיו של תמר, מול תוכנה חדשה. נשארת, ולמדת שוב לראות מרחבים.
גבולות אישיים מילה אופנתית, לא אהבתי את המילה. אבל בסוף זה לדעת איפה מתחיל אני ואיפה נגמר אחר. לא חומה רק הבנה: זה אני. זה שלי.
מתכון לאושר, כנראה הוא באמת פשוט: עשייה במה שאוהבים, אנשים שרואים אותך, לבשל כשטעים בלי לצפות לשום מילה.
על מה את חושבת? שאל ערן.
הבטתי בפניו הרגועים, כוס תה בידיו.
על התבשיל, עניתי.
צחק בשקט.
נושא טוב לחשוב עליו.
הכי טוב, אישרתי. להביא עוד תה?
כן, אשמח.
קמתי, מזגתי לו, לי. התבוננתי בחלון העצים לבנים.
ערן.
כן?
לעולם לא תגיד לי ששמתי יותר מדי מלח, נכון?
הרצין.
לא שמרת. היה בדיוק.
ואם פעם אשכח?
חשב רגע.
אגיד פעם הבאה קצת פחות, ואסיים הכול.
הנהנתי.
תשובה טובה.
אני משתדל, אמר, שלף שוקולד אחרון. אפשר?
בכיף, עניתי.
העצים התנודדו, תל אביב נהמה בשקט לא התעניינה בשום צלחת, שום רוטב, לא בכמהין, לא בכוסמת, לא בשנים שחלפו רק המשיכה לחיות. ואני חיה. התה חם, ריח התבשיל לא עוזב את המטבח הקטן, על אדן החלון עציץ חדש שקניתי כי אהבתי את צבעו.
אהבתי אז קניתי.
וכך אני חיה עכשיו.
*החיים הפשוטים לפעמים הם עומדים שווים לכל עולמות המורכבות: לדעת להיות, לדעת לשמוח ביומיומי, לדעת לבחור בעצמך ולבשל למי שרואים אותך באמת.*ישבנו יחד, כמה דקות של דממה קלה ונעימה, וכל אחד עם מחשבותיו. בחוץ הגשם פסק, רחוב קטן נזל באור פנסים ושאריות של אפריל. ערן חייך אליי מתוך השלווה שבעיניו, ואני, רגע לפני שקמתי לסדר את הכלים, הרגשתי כמו בתחילתה של מנגינה מוכרת: שום דבר לא חייב להסתיים, הכול פשוט ממשיך, בתווים אחרים.
הבטתי מסביבי לדירה הקטנה שלי, על קירות שעיצבתי, על העציץ הירוק הפראי, על השולחן העגלגל הקטן שתמיד רציתי לעצמי. שם, בין כפיות תה וקוביות שוקולד, שמעתי את עצמי, מתבהרת מבפנים: זהו, חזרתי. חזרתי, לא בשביל להרשים אף אחד, לא כדי להצטיין או להיות “ראויה” אלא כי מותר לי לבחור מחדש.
פעם הייתי רודפת אחרי מחמאות; היום אני רודפת אחרי ימים שיש בהם אור. מתכון לא צריכה עוד רק קמצוץ אהבה, חופן ידידות, רצון לקום בבוקר ולהגיד: את פה, את מספיקה. מישהו מכין יין, מישהי מסדרת צלחת, וזה הכול. כל השאר קצף. החיים עצמם, פשוטים, מגניבים בענווה שלא דורשת תשואות.
הנחתי את ידי על כף ידו של ערן. הוא התבונן בי רגע, ואז ליטף קלות את אצבעותיי.
מה? שאל ברוך.
סתם, חייכתי. פשוט טוב לי.
פעם הייתי מחפשת לזה הוכחה, מילה מעודדת, מחיאת כפיים. אבל עכשיו, בלי טקסים, בלי רטבים מתוחכמים או בדיקות, ידעתי: לפעמים מספיק לדעת שטוב. פשוט, ממש עכשיו.
התחלתי לקום, מזגתי לו עוד תה, ראינו יחד טלוויזיה ישנה, והוא סיפר על איזו גשר שתכנן בערבה. הקשבתי, והוא הקשיב לי. לבסוף, ליד החלון, הביט בי זמן ארוך ואמר:
החיים חוזרים אלייך, דיתי.
הבטתי בו ולא השבתי. רק חייכתי, כי ידעתי: החיים אף פעם לא באמת עזבו. הם רק חיכו שאבחר אותם, כמו שבוחרים מתכון פשוט וטוב, או איזו אהבה, ביומיומי.
כך נסגר המעגל. בחרתי, והפעם, אף אחד לא יצטרך לאשר שנכון.
הגשם כבר לא ירד, והרחוב למטה זרם חרישי. נשמתי עמוק, והמשכתי להיות מי שאני, אחת שיודעת לפעמים, כל מה שצריך זה פשוט ללכת אחרי הלב, ולמלא את הבית ואת הלב בריח של תשוקה חדשה, פשוטה, וברוכה.
