כולנו שפטנו אותה
נועה עמדה בבית הכנסת ובכתה. כבר רבע שעה לפחות. זה כל כך הפתיע אותי. “מה עושה פה הפאשניסטה הזאת?” חשבתי לעצמי. את מי-את-מי, אבל אותה לא ציפיתי לראות כאן בכלל.
את נועה לא הכרתי אישית, אבל ראיתי אותה לא מעט. אנחנו גרים באותו בניין ומטיילים באותו גן ציבורי. אני עם ארבע הבנות שלי, והיא עם שלושת הכלבים שלה.
כולנו תמיד שפטנו אותה. כשאני אומר “כולנו”, אני מתכוון אליי, אל שאר האימהות עם הילדים, אל הסבתות על הספסלים, אל השכנים ובטח גם לעוברים ושבים.
נועה הייתה יפה מאוד, תמיד לבושה אחרון צו האופנה, ונראתה לנו קלילה ובטוחה בעצמה.
“הנה עוד פעם היא החליפה בחור,” נהגה למלמל סבתא יפה כשהיא ישבה על הספסל בכניסה לבניין.
“כבר השלישי שלה!”
“אין לה בעיה, יש לה הרבה כסף,” הייתה מלווה אותה במבט מקנא סבתא רבקה, כשהיא ראתה את נועה נכנסת לאאודי הלבנה שלה עם עוד דייט חדש.
הבן של רבקה, מוטי בן 45, לא הצליח לחסוך אפילו ליונדאי משומשת.
“למה היא לא יולדת ילדים? הרי השעון מתקתק,” היה מוסיף סבא אלי, שבדרך כלל התנגד לכל הסבתות, אבל בנושא נועה כולם היו בדעה אחת.
ובמהרה התחילו הדיבורים: גם זה של נועה ברח. והמסקנה? “ברור, פרוצה חסרת ערכים! ומי יודע איך הבית שלה מריח מכלבים!”
אבל הכי לא סבלו אותה אנחנו, האימהות לילדים.
בזמן שאנחנו התרוצצנו, עייפות ובלתי נגמרות, אחרי הילדים במגלשות, בנדנדות, מאחורי השיחים, סביב פחי הזבל ובכל מקום אפשרי היא טיילה לה ברוגע עם הכלבים “המפונפנים” שלה, מחייכת ברפרוף לכיווננו כאילו אומרת: “אני חיה בשביל עצמי, ואתן ממשיכות להתלבט אם לקנות לנועה הקטנה סנדלים השנה או לחכות לשנה הבאה.”
“חבל שהיא לא רוצה ילדים כל הילדות-האלה אותו דבר,” הייתה פוסקת חברה שלי, שירה, אמא לשלושה בנים.
“לעשירים יש את ההרפתקאות שלהם כלבים, חתולים, עכברים מה שבא,” הייתה אומרת דנה ההרה, תוך כדי ניסיונות להוריד את ביתה בת הארבע מהעץ.
“היא אגואיסטית, רוצה רק לנסוע לחו”ל, לא מעניינים אותה ילדים. אני כבר שבע שנים לא הייתי בים,” הייתה מושכת בכתפיים שולמית, אמא לחמישה.
וכולם היו מסכימים גם אני, כולל את כל הסבתות. ואז הייתי רץ לאסוף את טלי המדממת בברך, צורחת ליד קיוסק הגלידות.
“היא מלאת כלבים, יותר טוב שתאמץ ילד!” אמרה פעם אחת הסבתות בקול רם.
“זה לא עניין שלך!” ענתה לה נועה בחדות. רצתה להוסיף, אבל התאפקה, המשיכה בדרכה עם הכלבים שלה.
“חצופה!” צעקה אחריה הסבתא ההיא.
…עמדתי עוד רגע והבטתי בנועה הבוכה בבית הכנסת. אחרי שיצאתי, פתאום שמעתי:
“חכי רגע… סליחה. אפשר רגע?”
נועה דלקה אחרי בחצר בית הכנסת.
“את תמיד מטיילת בגן עם ארבע הבנות שלך, נכון?”
“כן… ואת עם שלושת הכלבים.”
“נכון. אפשר לדבר איתך? תמיד הסתכלתי עלייך ועל הילדות, על שאר האימהות, ופשוט התפעלתי…” היא סיימה ואדימות סמוקה על לחיה.
“את?!?” כמעט נפלט לי. רק שלא אגיד לה “את הרי אגואיסטית, פאשניסטית, חסרת עניין בילדים!” ונזכרתי במבטים שהיא זרקה לכיוון שלנו…
וכך הכרנו. ישבנו על הספסל בגן. נועה דיברה… ודיברה. ובכתה. היה ברור שהיא פשוט חייבת לפרוק.
נועה גדלה במשפחה חמה ומחוברת. תמיד רצתה ילדים, כמה שיותר. התחתנה עם אהוב ליבה, אבל אחרי שתי הפלות קשות ואבחנה של “עקרות”, הבעל האהוב מיהר להיעלם.
כך גם השני. היא ניסתה טיפולים, כמעט מתה מהריון חוץ-רחמי.
השלישי? גם הריון מחוץ לרחם הוא נעלם ברגע ששמע אולי על תינוק. מה שהוא אהב אצל נועה זה הרכב שלה והמשכורת, לא ילדים.
“אני הייתי מוכנה לעשות הכל, רק שיהיה לי ילד!”
“חשבתי שאת אוהבת כלבים,” גמגמתי.
“נכון, אני אוהבת כלבים,” היא חייכה. “אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת ילדים.”
כדי לא להרגיש בודדה, אימצה את תפי. אחר כך השכנים ביקשו שתשמור על מייקי כלבם בזמן השיפוץ והם כבר לא לקחו אותו חזרה. את פני היא מצאה גורה ברחוב ביום חורפי.
“עדיף כלבים מאשר ילד,” נזכרתי בביקורת מהסבתות.
“השעון מתקתק…” הדהדה בראשי מנטרת סבא אלי.
נועה הייתה כבר בת 41, למרות שנראתה בקושי בת 30.
היא החליטה לאמץ ילד. קטן, גדול לא משנה. מאוד התחברה לנועם, בן שש מהפנימיה. בעצם, הוא התחבר אליה. “את תהיי אמא שלי?” שאל אותה. “כן!” ענתה בכנות.
רק מה אסור היה. נועם היה עדיין תחת חסות אמה החולה, שאינה משוללת זכויות.
“זה היה נורא,” סיפרה נועה. “הילד סובל, צריך משפחה ולא נותנים.”
ואז מצאה את ליאורה. בת ארבע, שמסיבות מסוימות כבר פעמיים ניסו לאמץ אותה והחזירו. אופיה היה סוער.
שמועה עברה בפנימיה כשגררו אותה בחזרה, ליאורה זחלה אחרי “אמא” החדשה, התחננה: “אל תחזירי אותי, מבטיחה שלא אפשל יותר!”
כשנועה פגשה את ליאורה, ליאורה שאלה מיד: “גם את תחזירי אותי?” “לא!” ענתה בקושי, חנוקה מדמעות.
אבל גם כאן קשיים משפטיים לא ברורים. “זו הבת שלי, אני לא אוותר”.
באותו יום הגיעה לראשונה לבית הכנסת. “לא היה לי לאן ללכת,” הסבירה.
הרב ניגש, שוחח אתה ארוכות היא רשמה כמה דברים במחברת.
“הכול יהיה בסדר, בעזרת השם!” שמעתי אותו אומר, ונועה פתאום חייכה.
חזרנו הביתה יחד.
“את בטח חושבת שאני מתנשאת וקרה,” אמרה. “אני פשוט עייפה מלהסביר. כבר שמעתי הכול…”
שמחתי.
נועה הזמינה אותי ואת הילדות לבוא מתי שארצה לשחק עם הכלבים. הבטחתי שנבוא. אבל רגע.
בינתיים הייתי מלא בושה.
וכל הזמן היה לי בראש “מאיפה כל הלכלוך שיש בנו? למה אנחנו כל כך ממהרים לחרוץ גורלות על אנשים?”
ואני כל כך מקווה שבעתיד, לנועה האישה המיוחדת שכולנו שפטנו, יהיה טוב. שליאורה תחבק אותה ותקרא לה “אמא”, תדע שהיא סוף סוף שייכת. ששלושת הכלבים השובבים תפי, מייקי ופני יקפצו סביבה בשמחה.
ואולי יקרה נס, ולנועה יהיה גם בעל טוב. ואולי לליאורה יהיה אח או אחות. לפעמים קורים ניסים, נכון?
ושאף אחד, אבל אף אחד, לא יגיד עליהן ולא עליו ולו מילה רעה אחת.
