שמעי, זה ממש סיפור מהחיים. לילה אחד הטלפון מצלצל, אני לגמרי בחלום ופתאום אמא על הקו, בוכה: בת שלי, יש שריפה, הבית עולה באש. שומעים צרחות, רעש, והקרקוש של הלהבות מעבר לקו. באותו רגע כבר הייתי עירנית לגמרי ומייד התארגנתי.
הבית של אמא במרחק איזה רבע שעה נסיעה מתל אביב, גדול אבל ישן־נושן. תל אביב גדלה, רמת גן כמעט מחוברת אלינו כבר, והבית, וואי, ניסיתי לחשוב בן כמה הוא היה בכלל פעם סבא־רבא שלי בנה אותו, אחר כך הסבא הוסיף עוד קומה, ואז עוד פעם הרחיבו את הקיץ, ועם השנים עוד קצת הרחבות, ופתאום נהיה סוג של וילה אקלקטית כזאת.
הבית היה נראה סבבה מבחוץ אבל בפנים, בחורף היה קפוא, ובקיץ הכול היה רטוב ומגעיל כזה. קירות לחים וריח של טחב ונוסטלגיה.
כולם ידעו שהבית הזה פשוט על סף קריסה. היה ברור לי ולעוד הרבה שנכון יותר להרוס ולהתחיל מחדש, אולי משהו יותר מתאים, דירת גן יפה, משהו קומפקטי. אבל אמא? מה פתאום, היא בתקיפות עומדת על שיפוץ! “לא משכורת חדשה, רק שיפוצים. פה אני מחליטה.”
אמרתי לה: אמא, למה את צריכה בית כזה עצום לעצמך? עדיף דירה קטנה, עם גינה משהו אינטימי. היום מספיק קל לסדר פרויקט יפה, אולי אפילו שתי קומות ולך יישאר מקום לגינה, לשושנים שלך.
ואז אח שלי, יותם, מיד קפץ אֲבִיגֵיל, את לא מבינה! זה הבית של המשפחה, המורשת, הבסיס של הכול. צריך לשמר אותו. ברור, כרגיל, יותם בצד של אמא וכו’.
מה שאגיד לא משנה, וישר מתנגדים. כבר הרגלתי את עצמי, כל פעם שאיזה פרויקט של יותם קורס תוך כדי שאמא מלטפת אותו, אני עושה כתפיים. “אתם בחרתם? תסדרו.”
ואז: בת שלי, גם אנחנו צריכים אותך. ממש לא הרבה, רק תוספת קטנה, אם לא יספיק לנו מהשיפוץ. כסף יש לי מכרתי את הדירה בתל אביב של דודתי, זו שירשנו. מה בשבילנו דירה כל כך רחוקה?
אני את מכרת את הדירה בתל אביב כדי לשפץ את הבית הזה?! אפשר היה לקנות שלושה דירות פה בגוש דן על זה!
חצי דירה הייתה שלי, השאר של הבן שלה, אז מכרתי לו את שלי. לא הרווחתי יותר מדי, אבל זה מה שהיה.
“תגידי, אמא, זרקת אותו מהדירה?”
“לא זרקתי. הוא קנה ממני בשוק נמוך, כי לא היה לו, אבל בסוף סגרנו.”
אמרתי לה: אולי עדיף שתשאירי לו לו יש משפחה, לנו גם. והיא אני צריכה לדאוג לעצמי.
אחרי חודש שוב טלפון באמצע הלילה. הבית עלה באש. הגענו (אני ובעלי נדב כמובן) וראינו רק אפר. שום דבר לא נשאר.
נדב שלי אמר: “אּבִיגֵיל, בואי ניתן לאמא שלך לעבור לדירה שלנו בראשון לציון, זו שההשכרה שלה נגמרה שוב והדיירים עזבו.”
עניתי לו: “חשבתי על זה, אבל זו הדירה שלך”
נדב צוחק: “אביּגֵּיל, הכול שלנו אין דבר כזה שלי או שלך. לאמא שלך מגיע שיהיה לה טוב. נוותר על השכירות מדירה אחת, אבל עדיין יש לנו עוד שתיים, ובשלישית אנחנו.”
אמא באמת עברה לדירה שלנו, סידרנו לה הכול, הבאנו ציוד ומצרכים, ועזרנו לה להרגיש בית. וככה, יום אחד אני קופצת אליה מפתיעה, עם סיר אוכל והכול, וקולטת טלוויזיה בסלון שלא הייתה פה, ריח של קפה טרי, ופתאום הכל מוכר. אמא, לא אמרת שכלום לא שרד בשריפה? זה לא הטלוויזיה שקנינו לך ליומולדת? והקפה זו לא המכונה שלך?!
היא: “מה נדמה לך, גנבתי? הכל העברנו לפני השיפוץ, השריפה פרצה במקום ריק. הייתה לי ביטוח, אז אמרתי כך. מה רע בזה? הרהיטים עכשיו אצל יותם, הוא קנה דירה חדשה, לא הספיק להביא רהיטים. אני לקחתי כבר חלק אצלו לו לא צריך את השטיחים הישנים שלי, נכון?”
“יותם קנה דירה? מאיפה הכסף?” היא כמובן מתחמקת, “מה אני יודעת? קנה, לא שאלתי.”
הבנתי אמא מסתירה ממני משהו. עוקפת אותי, עושה קומבינות. כרגיל, כל החיים דאגה רק לו. יותם מרחף, נהיה קורבן סדרתי לכל עוקץ בעיר, ואני תמיד בסוף זו אני שהרגישה מעל כולם מרומה.
שאלתי אותה: ומה תעשי עם המגרש? יש כסף, יש ביטוח, את יכולה לבנות בית חדש!
“מה אני צריכה עוד? הכול נשרף, תמכור את השטח, דירה יש לי הודות לך. יותר טוב כשיש בת עשירה. רק חבל על יותם, הוא בחובות”
“הוא לא רוצה לקנות לעצמו דירה מהכסף?”
הוא מעדיף עיר. איזה מושב מעניין אותו?
ויתרתי. באתי נדב: אמא מוכרת את החלקה.
הוא: “אם כבר היה עדיף לבנות שם. המקום קסם לי תמיד. אפילו אבא שלך הכי אהב לשבת מתחת לאותו עץ.”
אמרתי: “באמת חבל לי כשהעץ מת. כמו סימן.” ונדב מתחיל לדמיין אביּגֵּיל, הרי תמיד חלמנו בית עם גינה. בואי נבנה, הילדים יאהבו, נכדים יבואו
עניתי לו שאני בעד אבל שזו קרקע של אמא, אנחנו צריכים לקנות רשמית, עם חוזה, שלא תגיד מילה אחר כך. אז נדב הלך עליה בעדינות, אבל היא התחמקה.
לבסוף, אחרי כמה זמן, קנינו ממנה את השטח. לא במחיר גבוה מדי, בכל זאת משפחה אבל על חוזה, שאחר כך לא נופתע. לאט־לאט בנינו בית חדש בעצמנו עם כל החסכונות, לקחנו משכנתא בכיף, החזרנו הכול מהמשכורות והשכירות של הדירות הנוספות הכול הלך מושלם.
עד אז, אמא לא קנתה לעצמה דירה מכסף שקיבלה הכל זרם ליותם, שנתקע שוב עם חובות. הביטוח לא שילם, כי גילו שהשריפה לא הייתה בדיוק תאונה, ושהרהיטים בעצם הוצאו מבעוד מועד.
עברו השנים. הבית החדש נבנה, הילדים שמחו, אמא באה לבקר והתחילה לקטר: “תסתכלי איך פה מרווח, ואילו ליותם קטן, הילדים גדלו כבר, אין להם אפילו חדר לכל אחד. אמרתי לה “אמרתי לכם לקחת דירה גדולה, לא הקשבתם. והבית? חבל שלא בנינו אז.”
ואמא: “אם תרצו, תעברו בחזרה לעיר, תחזירו לי את הדירה אני חוזרת למושב. אולי יותם והמשפחה שלו יבואו איתי, ממילא בית עובר אצלנו בירושה לבן, זה כבר מנהג עתיק.”
ניסיתי לא לצחוק: “אמא, ברצינות? הרי את יודעת שמי שטרח, זה שנאבק ובנה צריך לקבל, ולא סתם ככה בטענה של מנהג.” והיא “כך עושים אצלנו מימים ימימה!” צחקתי: “הבית הזה בן שמונים שנה, זה לא אלף שנה.”
בסוף אמרתי לה, אנחנו לא עושים שום חילופים. זה הבית שלנו קנינו אותו, עבדנו קשה, הכול ברישום מסודר, ויותם שיסתדר.
הגיע גם אלינו דני, בן דוד שלי מהמרכז, עם מבט חצוף, באתי לראות את העניים מהכפר, אימא אמרה שאין לכם שקל ואתם בקשיים אבל תראי איזה ארמון יש לכם. צוחק, ומוציא קופסה אמא נתנה לי עגילים להביא לך. אמרתי לה שאשאיר אצלך. פעם ב־ רצתה הכול בשביל יותם. לא מאמין שגם לזה ניסתה לשים יד.
הוא אמר לי, “אל תתני לה כלום, תשאירי את זה אצלך. יותם קיבל מספיק. אנחנו הרווחנו הכול בעבודה קשה, לא בזכות ירושה או תחנונים.”
היום אמא כבר פחות מבקרת הרגליים כואבות, יותם עסוק בצרות שלו, ואנחנו סוף סוף חיים בשקט, הילדים גדלים בבית חמים. דני קופץ לבקר, ואני מרגישה שכל אחד דופק את החיים שלו כפי שהוא יודע אבל לפחות אני מרגישה שלפחות לא עבדו עליי שוב.
