כולם תמיד רימו את האח, אבל מנותקת מהאמת הרגישה דווקא תמר…
צלצול טלפון חתך את הלילה, כזעקה לא מוכרת מהמציאות השקטה.
בתי, יש לנו שרפה, אנחנו נשרפים קול אימה של האמא נבלע בין תקתוקי העצים והאש, סבך יריעות, קולות משונים, עננים שהסתחררו בחדר השינה של תמר ולפתע היא ערה.
הבית של אמא, הרחק חמישה עשר קילומטרים מתל אביב, היה גדול, ישן ומלא בהדים של עבר. העיר נבנית לאיטה, הכבישים מתרוצצים כל לילה, ואילו הכפר, הרחוב שמוביל לבית מתקרב בכל פעם עוד קצת לגבול העירוני. תמר מנסה לדלות את זכרונות השנים שחלפו מאז הבית נבנה לפני שהמציאות התבלבלה.
הסבא רבא שלה, עוד בתקופת הישוב, בנה אותו במו ידיו ואז סבא יעקב הוסיף אגף קיץ נוסף, שבשלב מאוחר יותר הפך להיות קומה מבודדת מפני החורף. גם ויטרינת עץ צהובה צמחה לצד הבית, הכל הרגיש קבוע, אך בעצם היה שברירי, קירות שאיבדו תחושת זמן. בחורף תמיד קר מדי, בקיץ לחות מתוקה ועקשנית.
הבית רקוב, נמס לאטו, כל אחד מן המשפחה יודע. צריך להרוס, לבנות משהו חדש, אך אמא התעקשה “רק שיפוץ!” היא בעלת הבית אבא ז”ל, החלטה שלה.
כסף יש רק לשיפוץ, לא לבנייה חדשה נשמעה החלטתה.
אמא, למה את צריכה בית כל כך גדול? אם תבני קטן, תישאר לך מקום לכל הפרחים שלך תמר ניסתה לשכנע אותה, נוגעת בזיכרון המשותף.
תמרי, את לא מבינה, דני, אחיה, צץ לידה בחלום זה בית אבותינו, שורש המשפחה, צריך לשמר, לשפץ. אחר כך הבית שוב כמו חדש.
דני תמיד היה העדפה של אמא, ואמא תמיד תמכה בדני. התייעצות עם תמר תמיד נתקלה בהתנגדות, לא משנה אם פתרונותיה היו טובים פי כמה.
תמר הבינה, בכל פעם שקרס פרויקט נוסף של דני, בתמיכת האם, היא רק משכה בכתפיים זו ההחלטה שלכם.
שיפוץ? עשו שיפוץ אם כך.
בתי, גם ממך אנו זקוקים לעזרה, ממש טיפונת אם קצת יחסר. מכרתי את הדירה שהייתה של הדודה שלך בירושלים. למה צריך לנו דירה כל כך רחוקה?
מכרת את הדירה בירושלים? בשביל לשפץ כאן? זה היה מספיק לכמה בתים.
היה לי רק חצי מהדירה. השאר היה לבן הדודה.
הכרחת אותו למכור, שלחת את האחיין לרחוב.
לא גירשתי, הוא קנה ממני את החלק שלי. הפסדתי, אבל הם לא ויתרו.
אמא! לא היית צריכה. כולנו בסדר.
לתת? יש לי משפחה משלי.
אולי את צודקת, תעשו שיפוץ. אם לא צריכים אותי, אצא לדרכי.
עבר חודש, וצלצול נוסף התפזר בלילה כמו אזעקה שעוררה סופה. הבית עלה בלהבות. תמר ובעלה, יונתן, הגיעו כבר אל השרידים. כלום לא נותר להציל.
תמר, אני חושב שנוכל להכניס את אמך לאחת הדירות שלנו. דירת חדר בבן יהודה פנויה בדיוק.
חשבתי על זה, אבל הדירה שלך.
תמרי, הכל שלנו יחד. אמך צריכה עזרה. נפסיד דמי שכירות של דירה אחת, אך יש לנו עוד שתיים ושלישית זו שלנו.
אבל זו שלך.
אל תדאגי, הכל שייך לשנינו. תני לה לגור כאן. ריהוט יש, קניות פרטיות נשלים יחד.
אמא עברה, חידשו רהיטים וצרכים. פעם אחת תמר הגיעה בהפתעה, עם שקית ירקות וביקור לבבי. הטלוויזיה דלקה, טלוויזיה שלא הייתה בדירה הזו, ריח קפה מילא את החדר.
אמא, אמרת שהכל נשרף. זו אותה טלוויזיה מהיומולדת שלך. גם מכונת הקפה?
ומה את חושבת, גנבתי? הכל העברנו לפני השיפוץ. נשארו רק קירות. הייתה פוליסת ביטוח. אז אמרתי שנשרף, למה את שואלת? הרהיטים אצל דני.
לו עוד אין ארונות, לא קנו ספות וארון, אז מה שיש פה מתאים להם יותר. ואת הדברים שלי כבר הספקתי להעביר משם. לו שמיכות שלי לא צריך.
דני קנה דירה? מאיפה
איך אדע… קנה וזהו, לא שאלתי.
תמר הבינה שאמא מסתירה, מילים מחליקות בין אצבעותיה. הזמן יחשוף את האמת, תמיד הייתה עושה הכל עבור דני.
בן חסר מזל, הכל לא מסתדר, כולם מרמים אותו. אבל תמר יוצאת תמיד מרומה בעצמה. גם כאן, ודאי יש עקיצה.
ומה תעשי עם ההריסות? השטח טוב, יש לך כסף, גם הביטוח.
מה יש לעשות? הכל שרוף, אמכור את הקרקע, גג כבר יש. טוב כשבתך עשירה. אבל דני המסכן חובות, חובות…
לא עדיף שתקני עם הכסף דירה לעצמך?
ואז זו לא תספיק? תגרשי אותי?
זו דירת יונתן.
לא תפסידו הרבה!
אולי כדאי נבנה מחדש, כמו לכל השכנים יפה ומצויד.
לא, החלטתי, הקרקע תימכר. כנראה הגורל קבע הבית עבר תמיד בבנים, ודני לא מעוניין. לו העיר בראש.
לא אשכנע.
יונתן, אמא מתכננת למכור את השטח.
זו זכותה, אני דווקא הייתי בונה, המקום תמיד שמר אותי שם. אבא שלך אהב לנוח בצלו של עץ התאנה הזקן.
היה לי צער, כשהתייבש. כאילו סימן. שנבנה בעצמנו?
אשמח לגור שם, גם תמיד חלמנו על בית עם גינה. הילדים יהיו מאושרים. בעתיד נזמין נכדים.
אתה חולם…
למה לא? אמא שלך יכולה לגור איתנו שם.
נבנה, והקרקע שלה. אם נכנסים לזה, צריך לקנות ממנה רשמית. שלא תתחרט.
אבל זו אמא שלך!
בדיוק. הכל צריך להיות חוקי, שלא תערער. אל תשכח את דני חסר המזל.
אפנה אליה, בקרוב תוציא את הקרקע למכירה. אולי לשאול ישירות? שתחליט עבורנו?
לא תסכים, תתחכם שוב.
אז פשוט נקנה.
למה לא ניגשים אלי ישר?
אמא, את צריכה כסף כך תוכלי לקנות דירה יפה.
אמא לא ענתה, אך לא מיהרה לקנות דירה.
תמר ויונתן בנו בית. השקיעו כל חיסכון, לקחו משכנתא עמדו בה בקלי קלות מתשלום שכר דירה.
המעבר הקל עליהם, השכירו עוד דירה. אמא לא קנתה דירה לעצמה, נתנה את הכסף לדני, שטבע בחובו. ביטוח לא יצא, השרפה “מקרית” הרהיטים כבר הועברו, הבית הוצת במתכוון. נשארה רק אכזבה.
אמא ביקרה:
יפה פה, מרווח. אצל דני צפוף, הילדים גדלו, צריך חדרים לכל אחד ויש רק שניים.
אמרתי להם, עכשיו מאוחר היית צריכה להסכים לבנות. בית כאן מצוין, נגמרו הבעיות.
תמר, אמרתי לך תבני עוד לפני השרפה. היה בית חמים, נעים, היינו עוזרים.
הצעת, ועכשיו אני מציעה שנחזור לעיר אתן לכם את הדירה בחזרה, אני עוברת אליכם, אולי גם דני יצטרף. בית עובר בבנים, אז אחרי זה יהיה לדני.
את רצינית? אנחנו בנינו, ובסוף זה יעבור לדני? אם הבית הישן היה שורד, דני היה מוכר אותו מזמן.
זכותו, ככה מאז ומתמיד, כך נוהגים במשפחה.
מאז ומתמיד? הבית בקושי שמונים שנה, איזה מאז ומתמיד?
נשחרר את זה. מתי אתן לי להחליף?
להחליף את הבית שקנינו על הדירה ששכרת?! רק רשמנו אותך בדירה, לא יותר. יכולנו גם לא.
ברור שאת לא מתכוונת לקנות משהו. הכל כבר לדני. הבית הזה היורשים אחרים. לא דני.
אצלכם יש המון, אצלו הכל לא מצליח!
באמת? את כל כספי הדירה בירושלים נתת לו, גם את הביטוח היה מקבל. הכל משאיר לאבא, חסכונות, מכוניות… הוא המסכן ואני “העשירה”? הכל הרווחנו במו ידינו.
הוא פשוט תמים, כולם עובדים עליו
המרומה כאן תמיד הייתי אני. הבית שלנו, הקרקע, הכל קנוי כדת. לדני כאן לא יהיה כלום, את תוכלי לבוא לבקר.
פעם אחת בא לבקר גדי בן דודה של תמר מירושלים.
רציתי לראות את “הקרובים העניים”. דודה סיפרה שכולכם לא מסתדרים ממש, צריכים כסף, ואז אני רואה וילה כזו…
אמא כך אמרה? ברור
לקחתי אשראי, רק עכשיו סיימתי לשלם. הבאתי לך, תמר, עגילים אמא ביקשה. זה מתנה מדודה.
כל היתר… היא כבר דרשה מיד אחרי הלוויה, את הכל הבטיחה לה… הספקתי להחביא אז את הקופסה. היא חיפשה.
לא האמנתי לה, עכשיו הגעתי. עגילים במיוחד ביקשה להעביר לך ישירות לידיך.
טוב שעשית כך, אחרת הכל היה מגיע לדני. פעם אחר פעם הכל אליו. אנחנו עובדים, לו אמא מביאה!
אל תחזירי לה כלום, תשאירי לעצמך, אם צריך תמכרי יותר נחוץ לך. דודה שיקרה, מילה שלי.
באמת? ספר
אספר…
אמא כמעט ולא ביקרה עוד הרגליים כואבות. דני היה עסוק, כרגיל מישהו מרמה אותו. תמר ויונתן חיו באושר, הילדים שמחו, גדי הגיע לבקר לעיתים קרובות.
החיים המשיכו, וכל אחד בנה לעצמו את הגורל, כמו בשיר אגדה בן לילה תל אביבי, מתעורר, סוגר חלון, לא בטוח אם כל הסיפור התקיים או רק חלום חם של קיץ.
