כולם תמיד אמרו לי להתחתן, כי באמת בשביל מה ללמוד כל כך הרבה… הרי ממילא לא תגיעי רחוק.
“יותר טוב שתתחתן כבר… ואם רק תמשיך ללמוד ככה, תישאר רווקה זקנה. מי בכלל ירצה אחת כמוה?”
תמר בת אל נולדה במושב קטן בגליל, כזה שכל אחד לא רק יודע איך קוראים לשני אלא גם איזה בלגן היה אצלם במקלט.
ובאמת, לפעמים שואלים אותך לא מה החלום שלך, אלא למה את בכלל טורחת.
המשפחה שלה ייאמר בעדינות לא התהדרה בעושר.
לא עוני שאפשר לצחוק עליו בקפה עם עוגיה בצד,
יותר עוני מהסוג שמרגישים בצלחת הריקה, בנעליים המרופטות ובחולצות שהיו שייכות כבר לשלושה דודים לפניה.
תמר גדלה עם מעט,
אבל עם נשמה שאף אחד לא הצליח לכבות:
רצון עז וחסר פשרות ללמוד.
מהגן כבר אמרה:
“אני הולכת להיות רופאה!”
וכל פעם שאמרה את זה אפשר היה לשמוע את הצחקוק הספק מגחך ברחבי המושב.
לא כי רפואה זה פנטזיה,
פשוט אצל הרבה אנשים היה בלתי נתפס שבת עניים תעז לחלום.
“הראש של המושב” לא מוותר.
פעם, כשעברה בדרך חזרה מבית הספר, דביקה למחברת כמו אל קוטג’ למצה, ראתה חבורת שכנות לוחשות:
“את תראי, מי יקח אותה? כסף אין לה לחצות את הכביש!”
אפילו אצל המכולת, האישה עם התלתלים אמרה בקול כזה שבטוח תמר תשמע:
“שתתחתן לפחות, כי עם כל הלימודים האלו תישאר לבד. באמת, מי ייקח ילדה ככה?”
ומה שהיה הכי קשה לפעמים גם הקרובים שלה, מתוך דאגה, לחצו:
“ילדה, עזבי אותך לימודים. רואה כמה קשה פה? חסר לנו כסף…
לפחות תתחתני כבר, שנדע שיש לך לאן ללכת.”
אבל תמר רצתה דרך.
לא “תפקיד” שמישהו יעדכן לה מה לעשות.
והדרך שלה? קוצנית למדי.
היה קר בחורף לא קריר, ק-ר.
למדה ליד מנורת לילה שבקושי דולקת, אצבעות קפואות.
הלכה ברגל קילומטרים כל בוקר.
ולפעמים דמעות זלגו למחברת, שלא חס וחלילה יראו בבית.
כי אצלנו? אם את בוכה לרוב יסתכלו בעין עקומה, לא בטוח שמישהו יחבק.
אבל תמר התקדמה כאילו כל העולם נגד, והיא עקשנית דווקא.
והשנים? ברחו בצ׳יק צ׳אק.
הגיעה לעיר תל אביב, גדול עליה לגמרי,
נלחמה על כל שקל סליחה, כל שקל חדש והיו לילות שנרדמה על הסיכומים.
ימים עם בייגלה עומרי בלבד, כי הכסף נגמר עוד לפני כרטיסייה לאוטובוס.
וגם הרבה מאוד בדידות. היא הרגישה לפעמים שכל המושב לא איתה, אפילו נגדה.
אבל בכל פעם שהתייאשה באמת, נזכרה במשהו אחד
במושב שלה סבתות שאין מי שיבקר אותן,
אנשים שבאמת חולים, לא כי חסרה רפואה,
אלא כי חסר מישהו שיקשיב.
ואז היא אמרה לעצמה:
“אני עוד חוזרת.
אני אחזור ואהיה הרופאה שלא הייתה כאן.”
והיא חזרה.
בוקר בהיר אחד, חדשות המושב רק על זה:
תמר בת אל דוקטור. לא בפייסבוק, לא בסדרה, אלא באמת.
כאן.
במרפאה הישנה, שמזמן לא דרכה בה נפש ולא עודכן בה כיסא מאז חברון הסבא.
ביום הראשון הופיע זקן עם מקל, רועד כולו.
נכנס לאט ואמר:
“דוקטורית… אני… שנים לא הייתי אצל רופא.”
תמר חייכה בטוב לב ואמרה בפשטות:
“אתה פה עכשיו. מעולה. שב, תנוח… אני איתך.”
והאיש בכה.
כי לפעמים, מה שמרפא זה לא אקמול,
אלא מישהי שמדברת איתך יפה.
ואחר-כך? התחילו לבוא כולם.
זקנות עם מטפחת.
גברים עייפים.
אנשים שביקשו ממש מעט
רק שמישהו יראה אותם.
ותמר קיבלה את כולם בסבלנות.
מדדה להם לחץ דם.
הקשיבה ללב.
הקשיבה גם לנשמה.
ובשקט בשקט, המושב התחיל לדבר עליה שוב
רק שהפעם…
“איזה מזל שיש לנו את דוקטור תמר!”
“בת אל, הבת של…, מי היה מאמין?”
“ראיתם איזה מין בן אדם נהיה ממנה…”
ויום אחד, תמר פוסעת באותה דרך פעם גרמו לה לבכות.
ורק שהפעם
כולם עוצרים, אומרים שלום.
מכבדים.
אוהבים.
ואז תמר סוף סוף הבינה:
לא מוכרחים להוכיח לאף אחד כלום,
רק להגיע לאן שחלמת
ולהישאר בן אדם.
ההצלחה האמיתית היא לא לעזוב את השורשים,
אלא לחזור אליהם עם לב פתוח.
ותמר?
נשארה אותה ילדה פשוטה מהמושב, עם נשמה של זהב.
רק שעכשיו, נוסף על החלום
יש לה גם חלוק לבן.
ובמקום דיבורים ריקים
יש לה ברכות.
המוסר השכל?
כשאומרים לך “אין מצב”
אל תשכח:
לפעמים, השם שם לך חלום בלב רק כדי להזכיר לעולם שהכל אפשרי.
שלחו “כבוד” לתמר בת אל ותעבירו הלאה, שכולם יידעו שאפשר, ואפילו מהמושב הכי פשוט.
מתנה נו, בני, ספר לי, איך עבר עליך היום? איך הלך בגן?
“דנה, אני מביא את המאהבת שלי לגור איתנו, ואת
יומן אישי מתנה לאמא – עומר, אני צריכה את העזרה
הדלת נפתחה פתאום, ללא אזהרה מוקדמת. אמיר מעולם לא טרח
