הבן השני שלי נולד. כבר בבית החולים ביקרו אותנו קרובי משפחה נרגשים. פניהם של הסבים והסבתות קרנו מאושר, כולם איחלו לי בריאות, שמחה וכל טוב שבעולם.
הורי בעלי גרים בדירת שלושה חדרים בלב תל אביב, ההורים והאחות שלי מתגוררים בבית מרווח בהרצליה, ואיש בכלל לא עוצר לחשוב ששלושתנו, עכשיו ארבעה, נדחוסים לחדר של חמש עשרה מטר מרובע קצת צפוף, איך לומר.
להורי בעלי יש בית פרטי בקיבוץ בצפון, עם ירק וגינת נענע בריח משגע, נהר קטן עובר ליד הבית. הם עזבו את העיר ועברו לכפר, ומעולם לא נענו לבקשותינו להחליף בינינו דירות.
רק פעם אחת אמרה לי חמתי, רבקה: “אנחנו כבר בגיל, כל אחד ישן בחדר שלו כי אנחנו לא נרדמים בקלות, ובחדר הגדול אנחנו צופים בטלוויזיה ומארחים אורחים”.
נראה לי שהיא חושבת שאנחנו ארבעה נישן לנו בנחת, ראש לזנב, ורק הבכי הסדיר של התינוק יעטוף אותנו בשקט…
כל המחשבות האלה חלפו לי בראש, כנראה זה גם נראה לי על הפנים, כי הקרובים התחילו לצמצם את מזל-טוביהם ונעלמו במהירות לכיוונים שונים.
אחרי שנפרדנו מכולם, חייכתי בעצב לבעלי, יונתן: “נו, מה נראה לך, מתי סוף־סוף נחזור הביתה?”
