בן השני שלי נולד עכשיו. כבר בבית החולים המשפחה הגיעה לבקר אותנו כולם עם חיוך רחב. הפנים של הסבים והסבתות מלאי אושר, כל אחד מאחל לנו בריאות, שמחה וכל טוב.
ההורים של בעלי גרים בדירת שלושה חדרים יפה ברמת גן, ולמשפחתי לאמא ולשירה אחותי יש בית פרטי מרווח בפתח תקווה. אף אחד לא חושב על כך ששלושתנו, עם התינוק החדש, מצטופפים בחדר קטן של חמש עשרה מטרים ברמת אביב.
ההורים של בעלי עזבו את תל אביב ועברו לבית פרטי בכפר הנוער, עם גינה קטנה וירק, נחל זורם ממש קרוב. למרות שביקשנו מהם מספר פעמים, הם לא רוצים לעשות איתנו חילוף דירות.
פעם אחת בלבד חמותי ניסתה להסביר: “אנחנו כבר בגיל הזהב, כל אחד צריך את הפינה שלו לשינה ומנוחה. ובסלון הגדול אנחנו צופים בטלוויזיה ורואים אורחים”.
אני מניחה שהיא בטוחה שאנחנו, ארבעתנו, נישן בשלום אחד ליד השני, בלי אף קושי כאילו בכי תינוקות זה נוף רגיל ושקט…
כל המחשבות האלו מתרוצצות לי בראש, וזה כנראה גם היה על הפנים שלי כי לאט לאט משפחתנו הפסיקה לברך וחזרו איש איש לענייניו.
נפרדתי מכולם, וחייכתי עצוב אל איתמר, בעלי: “נו, אז מתי לדעתך נוכל לחזור כבר הביתה?”
