כוונות טובות
– מרים! סוף-סוף! כבר נמאס לי לדאוג! גילה פתחה את הדלת וחיבקה את אחותה. הראש שלי מסתובב, באמת. אין לי מושג מה לעשות!
– קודם תשתי מים ותירגעי ענתה לה טליה, חסונה ושלווה כמו מאה פילי מלחמה, כשהיא נכנסת בהחלטיות לסלון. היא בבית?
– לא! אספה את הילדים ונסעה בבוקר! גילה נאנחה והרימה ידיים. לא מוכנה לשמוע שום דבר, יש לה אהבה!
– מה כבר אגיד לך, גילהלה? לא הסתכלת בעיניים לילדה, ועכשיו בוכה. שב, ספרי לי הכול ונחשוב יחד מה לעשות.
טליה הובילה אותן למטבח, התיישבה וצפתה במבט בוחן איך אחותה שוטפת את כוסות התה.
– כמה פעמים אמרתי לשטוף את הקומקום עם מים רותחים? כלום לא נכנס!
גילה נבהלה, חטפה את הקומקום וכמובן נכוותה באצבעות.
– אלוהים, שום דבר לא עושה אותך יותר מסודרת! בואי, תשבי, אני אכין תה את עוד תשברי לעצמך משהו מהלחץ הזה
טליה העמידה קומקום, סידרה חטיפים בשקט והניחה שתי כוסות תה ריחניות על השולחן.
– יאללה, ספרי לי מה היה. בלי לקצר ובלי לחסוך. מי הוא, מה הסיפור? ומה עובר על מיכל בכלל?
גילה קימטה את המצח, מחבקת את כוס התה. מה כבר יכולה להגיד לאחות שלה? בעצמה לא מבינה למה כל כך מפריע לה שהבת הצעירה שלה הביאה בחור די נורמלי הביתה. לא שותה, לא מעשן, בחור נדמה רציני, עובד במוסך. בסדר, זה לא משרד מגניב, אבל לפחות לא מובטל. והוא אפילו יודע לתקן דברים הברז במקלחת כבר חודש זלג, והוא סידר אותו בחמש דקות, אחרי שהשרברב כבר ויתר.
אבל בכל פעם שמיכל הייתה בעניינים, גילה רגילה תמיד להרגיש שמשהו עוד רגע יתפוצץ כנראה מה ששמעה תמיד מאחותה, שטענה שמיכל בעייתית. אולי זו הסיבה שלא נרגעה גם הפעם, אפילו שהגיונית לא הייתה סיבה לדאגה.
וזה לא מסתדר גם איך הם הכירו בחור מהמוסך עוצר לפתע, בחורף סוער, ומתקן למישהי את הרכב סתם ככה, רק כי ראה אותה עם ילדים? בלי לקחת אגורה? וחוזר לבדוק בסוף שבוע שהכול בסדר. חצי שנה עוברת, והוא עוד מגיע. ומיכל בכלל עפה עליו לא חושבת על הילדים, לא על אמא שלה, רק רוצה להתחתן. לא הספיק לה פעם אחת
גילה פרקה הכול על טליה ואז שתקה בציפייה להכרעה. על דעת אחותה היא תמיד סמכה יותר מעל עצמה, מאז שהייתה ילדה. טליה בעצם גידלה אותה אחרי שאבא נפטר מוקדם והאמא, רחל, התקשתה להחזיק שתיים.
– טלי, את כבר גדולה! תעזרי לי עם אחותך!
הפרש הגילאים ביניהן היה שמונה שנים. כשרחל גילתה שהיא בהריון שני היא צחקה ואז בכתה, הלכה קשות. אבל גם הבעל וגם הבת בכורה חיזקו אותה:
– נסתדר, נעשה מה שצריך!
וכך נולדה גילה, ילדה חלשה שסבלה ממחלות, וטליה תפקדה כשומרת ראש, לוקחת אותה לגן ולא פחות דואגת לשיעורי בית. בכיתה א גילה כבר קראה וכתבה יפה את כל החומר למדה מראש, כדי שלא ייפלה אם תדעיק שוב. ואכן, כמעט כל הכיתה ישבה בבית חולה, וטלי דאגה לוויטמינים, לתרופות, לסידור ימי השינה ולמינון הלחץ.
– אני שונאת חלב, יש קצף! התגוננה גילה בבכי.
– מספיק להתפנק! באת לפה כדי לגדול, נכון?
הטיפול עבד. בכיתה ב נכנסה גילה כמעט רגילה, מדי פעם הבריזה, אבל התקדמה במהירות.
לקראת סוף התיכון, רחל חלתה קשה. זה הגיע שבוע אחרי שגילה בלחישה סיפרה על חבר.
– טליה! מה עושים?
– את כלום! לומדת, מצליחה! לא מספרת לאמא את יודעת שהיא חולה, ברור?
גילה הספיקה לשהות שבוע אחרון עם אמא, מנסה בכל כוחה שלא להתפרק. אבל אז היה רגע אחד שהדמעות הרשנו להן לזרום, כאילו סוף-סוף הכול מתפרץ. אחרי הלוויה, הן חילקו את דירת ההורים גילה קיבלה דירת חדר קטנה ברמת גן, סמוך לטליה.
– טוב שיצא ככה, תהיי ליד, אטפל בך. טליה מיד סידרה הכול, הביאה את צוות השיפוצניקיות מהחברה שלה, סידרה צבעים, קרמיקה, מדפים.
טליה כבר הייתה מנהלת פרויקטים, אבל התקופה קשה, והיא רצתה להקים חברה משלה. המשבר הכלכלי קטע הכול, ולטליה היה קשה לנהל כבר עובדים. בביקורים היה לה נוח לשאול את גילה על הילדים, להתערב, להתקן. מאז שהתחתנה, שני בנים ארז המאוד רגוע ונעמה, שלא כל כך מצאו חן בעיני טליה.
– הוא נחמד, אבל איך שהיא התנהגת עם הילדות… בייביסיטר! איך יתחנכו ככה?
וגילה שתקה, חושבת שאולי קצת קנאה בזה שטליה נשואה לאיש קר ומתרחק. כאשר גם לבן של טליה עוז נוצרו בעיות קודם בלימודים, אחר כך בהתנהגות טליה נאלצה לטפל, כי בעלה אמר לה:
– חינכת אותו לבד? תסתדרי לבד!
מול בתה של טליה, רוני, הכול דווקא הסתדר עד גיל שמונה עשרה, כשפתאום אמרה:
– אמא, אני בהיריון.
– רוני! עוד לא התחלת לחיות!
– אמא, תעזבי, אני בוגרת. בלי דרמות.
עשו חתונה מוצלחת, טליה נתנה להן לגור בדירת ההורים שסודרה מחדש.
– תחיו בשקט! ותעזרו אחת לשנייה.
עיסוקים של טליה עברו קצת לשוליים. גילה מצידה גידלה שתי בנות, יעל ומיכל, ילדים מוצלחים, בריאים.
– ברוך השם, איזה בנות יש לי! הייתה אומרת בנחת. בריאות כמו עגלות! כשטליה שומעת מוסיפה העיקר שגם יהיו חכמות.
שתיהן הלכו לאותו כיתה יעל למדה בקושי, מיכל הצטיינה. כשבעלה של גילה, יוסי, נהרג בתאונה, חדלה כמעט להתקיים. טליה הושיטה כתף, הפעילה כעס “הילדות איבדו גם את אבא וגם את אמא שיושבת לה בצל! יש להן אותך!” והחזירה אותה אט אט למציאות.
בתיכון, שתיהן התאהבו יחד. יעל חרטה מהר. מיכל דהרה קדימה “אני אוהבת אותו!” טליה ניסתה לעצור “ילדה, זה לא משחק פה!”
מיכל בחרה ללחוץ: “אם אוהב תתחתן!”
התחתנו לאחר שנה ומיכל לא מיהרה לקחת פסק זמן מהלימודים כשהגיע הילד הראשון. יוסי פתח עסק, אשכול הלך, ההורים עזרו. גילה לא סיפרה הרבה לטליה כי ידעה שלא תרפה “הכול הולך יותר מידי חלק… רק שלא יתפוצץ!”
הבעיות הגיעו מהכיוון הבלתי צפוי. הבעל, שאחרי שנפתח לו בעסק, בגד, ומיכל גילתה במקרה ביותר מביש. עימדה פניו לשיחה, לא הגיב. אחר כך בפארק, ישבה על ספסל ליד צעירה הריונית:
– את מיכל, נכון? שאלה אותה הזרה. אני ליז, החברה של יוסי.
– אוקיי… ומה, הילד שלו?
– ברור! ואני רוצה עכשיו שיתגרש!
– יפה, ומה עם הילדים שלו ממני? מגיע להם פחות אבא?
– אל תתחכמי… תעשי לי טובה, הוא צריך להיות שם כשאני יולדת!
יוסי לא הכחיש. “אני גבר, יש לי גם צרכים.” הגירושין היו קשים והעסק חולק, הוא גם סידר פיצויים קטנים. גילה שוב צדדה, עזרה עם הנכדים כשהבת מחפשת עבודה, ותווכחה עם טליה.
– קשה לגדל לבד. מיכל עובדת קשה, אבל מצליחה!
– עד שתביא עוד בן זוג, ותתחיל מההתחלה! מי יודע מה הוא רוצה, אולי כסף?
כשלא הצליחו לשכנע את מיכל להיפרד מהאהוב החדש, טליה התקשרה להעמיד אולטימטום. “אמא שלך לא מרגישה טוב, תגיעי דחוף!”
מיכל רצה ברכב אחותה לילה, דופקת בדלת, רק שגילה כבר במקלט הדמעות.
– מה קרה?
– כלום, אני בסדר. מסתירה עיניים.
– אז למה קראת לי?
– כנסי! צעקה טליה מהמטבח.
– אם לא תתעשתו, צריכים יהיה לקחת לכן את הילדים. מה יהיה?
מיכל התיישבה, רותחת, ואז קמה בנחת:
– תגידי, טליה, מה בדיוק מפריע לך? הילדים בסדר, אני עובדת, בעל בית. אולי תעסיקי בילדים שלך?
– איך את מעזה! טליה קמה, רועדת.
– ככה הגיע זמן להעמיד גבול. די להיות השעיר לעזאזל! לי מה להגיד על חיי!
– את לא נורמלית…
– פה לא אני איבדתי שליטה. דרך אגב, גם לאמא מספיקה עזרה מהצד. שיהיה לך בהצלחה עם הילדים המתוקנים שלך.
באותו רגע גילה, מהתרגשות, מתמוטטת. מיכל מתקשרת מהר למגן דוד אדום. בבית החולים נתכנסים כולם, טליה באה להושיט יד ומיכל רק מהנהנת:
– הבנת, טליה. העיקר שאמא תבריא. לא צריך עוד ויכוחים.
בריאות משתפרת. גילה מסבירה מאותו יום לא מתערבת ואפילו לא מקשיבה להערות, מינימום טלפונים. טליה לומדת לרכך, עדיין פוחדת אבל מבינה. בחתונה של מיכל וליאון, טליה קמה ראשונה ומריעה: “לחיים!” ומחבקת את האחיינית.
הזמן עושה שלו. מיכל וליאון דאגו לטליה אחרי ניתוחים קשים, ליוו אותה שנים, ובלילות האחרונים ליאון כאילו בנה חדש. בערב האחרון, לוחצת את ידה של מיכל, חייכה ואמרה:
– קיבלת גבר אמיתי. תשמרי עליו ותשמרי על עצמך. הבנת?
– הבנתי, דודה.
ודווקא מיכל אחזה לה ביד, עד הנקודה האחרונה. המילים האחרונות שזכתה לשמוע היו:
– תודה.
ובסוף היום, בתוך כל הכוונות הטובות, הבנתי טובת הלב היא לא לשלוט על דרכם של אחרים, אלא לתת להם לצמוח, ובעיקר להישאר עם אהבה, גם כשקשה לשחרר.
