כוונות טובות
– נעה! סוף סוף! כבר אין בי כוחות! מלכה פתחה את הדלת וחיבקה את אחותה. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי!
– קודם כול תנשמי. רחלי, גבוהה ויציבה כמו עץ זית, נכנסה בנחת למסדרון. הילדה בבית?
– לא! לקחה בבוקר את הילדים ונסעה! מלכה נדנדה ידה בחוסר אונים. לא רוצה לשמוע כלום. יש לה אהבה, ככה היא אומרת!
– ומה אני אמורה עכשיו לומר לך בדיוק, מלכוש? חומקת לך הילדה בין האצבעות, אז עכשיו הזמן לבכות? בואי, נשב רגע ותספרי לי הכול אחר כך נראה מה עושים.
רחלי הלכה ראשונה למטבח, וישבה לשולחן, בוחנת בדקדקנות איך אחותה מרתיחה מים לתה.
– מלכה! שטפי קודם את הקומקום עם מים רותחים! כבר כמה שנים אני מסבירה לך, כלום לא נכנס לראש הזה
מלכה נבהלה, תפסה את הקומקום ונפגעה באוזן כשניסתה להזיז אותו בחופזה.
– אוי אלוהים, כמו תמיד, את לא לומדת! תני לי, תני לי. תשבי ותני לי להכין לך משהו חם. רק חסר לי שתפגעי בעצמך עכשיו.
רחלי קמה, הושיבה את מלכה ולקחה פיקוד על הקומקום והתה.
– הנה, ככה עושים. עכשיו, דברי. את לא מעלימה כלום, שמעת? מי זה? מה? ולמה יערה מתנהגת ככה?
מלכה חיבקה את הספל בשתי ידיים. מה אפשר לומר? אפילו לעצמה לא ידעה להסביר למה כל כך מטריד אותה הסיפור הזה. הגבר שיערה הביאה הביתה היה נחמד, נראה נורמלי לא שותה, עובד, מנומס מאוד, ובעל מקצוע עצמאי. לא הכי מרשים – מוסך קטן, אבל עדיין עבודה מסודרת. אפילו את הברז במטבח סידר במהירות, אחרי שהשרברב התייאש. ובכל זאת, משהו בה לא שקט.
מלכה הייתה רגילה כל כך לחשוד בכל צעד של יערה, שפשוט לא הצליחה להאמין שהפעם הכל בסדר. גם סיפור ההיכרות הדאיג אותה. איזה מוסכניק בארץ יעזור לאישה שנתקעת עם ילדים באמצע תל-אביב ביום חורף חם, ולא ייקח כלום? עוד יחזור אחרי שבוע לבדוק שהכל בסדר? חצי שנה הוא בתמונה, ואין סימן של בעיה. ויערה בכלל לא חושבת על הילדים או עליה. רק חתונה בראש שלה, כאילו פעם אחת לא הספיקה לה.
את כל הדאגות האלה שיתפה עם רחלי וחיכתה לשיפוטה. היא סמכה על רחלי מאז ומעולם אחותה הגדולה הייתה לה הרבה יותר מאם. אביהן נפטר מוקדם, והאם, ציפורה, עשתה כמיטב יכולתה, אבל היו צרות, ושעות עבודה ארוכות. האחות הגדולה עזרה להחזיק בית. מלכה תמיד הרגישה כ’זנב’ שגרר אחרי אחותו את הילדות שלה.
– רחל’ה, את כבר גדולה, את חייבת לעזור! ציפורה הייתה אומרת במציאות הקשה של שנות השישים ברמלה.
הפער ביניהן היה שמונה שנים. כשציפורה הרתה שוב, הפחד היה גדול, אך רחל חדלה לחשוש מהרגע שהפגינה אחריות. כל הדרך לבית הספר לקחה אתה את מלכה ובגיל חמש כבר לימדה אותה חצי מתכנית הלימודים כיתת א’.
תכופות חלו נפילות בריאות אצל מלכה בילדותה, שעות אינסוף אצל רופאים, רבים מהם פסקו שתוך זמן ילדעת תתחזק. רחלי דאגה לכל דבר; תרופות, שעות שינה, תזונה, ובמיוחד כוס החלב. “אני שונאת את זה! יש קצפת…” “אל תתפנקי, זה יעזור לך לגדול!”, רחל ביתה.
הרופאים צדקו; בכיתה ב’ כבר הייתה כמעט כמו כל ילדה בריאה. מאותו רגע, רחלי דאגה לאחותה כאילו הייתה חלק ממנה, איפשרה לה ללמוד, לשרוד ולצמוח.
כשהייתה מלכה צעירה הוציאה תואר עם מלגה זעירה, גרה במעונות ליד האוניברסיטה, רחלי מגיעה אחת לחודש עם סלים ולביקורת לא משאירה אפילו אבק קטן בפינה. כך השנים עברו, האם חלתה, המלכה באמצע לימודים, מנסה לחיות ולגדול בתנאי מחסור. רחלי קבעה: “אל תעשי כלום! תשמרי על ממוצע, עם אמא אני מתמודדת.”
הקיץ בו מתה ציפורה היה שחור. הבכי לא הגיע, רק שקט מחניק. אחרי הלוויה, חילקו את הדירה המשפחתית מלכה קיבלה דירת חדר קרוב לרחלי, שהבטיחה לסדר לה הכל, בלי עזרה.
רחלי הפכה עם השנים לאשת מקצוע; פתחה חברת בנייה, ניהלה צוות נשים שהיו מומחיות בעבודת ידיים, בדיוק ובאחריות. אביהן כבר לא היה, ובעלה של רחלי, דדי, לא מצא זמן לעזור באמת, אז גם את זה לקחה על עצמה. “כשתיגמר הטירוף, אנהל את העסק כמו שצריך.” אבל משבר רדף משבר, וההתרחבות לא צלחה.
בינתיים, למלכה התמזל מזלה; התחתנה, למרות שדדי לא ממש אהב את בחיר ליבה דן. דן התעקש להגיע לליבה של רחלי; בסוף הצליח, תוך כמה שנים שינה דעתה, ורחלי הודתה “הוא גבר בסדר, אוהב את הבית, את הילדים, עובד קשה ולא עושה בעיות.” מה שהפריע לה, זו הדרך בה דן היה מבלה כל דקה פנויה עם הבנות.
– הוא עושה את זה יותר מדי. הן ייהפכו למפונקות ולא תדעי איך לאסוף אותן אחר כך!
מלכה, כמו תמיד, מהנהנת, אבל עמוק בפנים חשבה שאולי רחלי פשוט מקנאה כי דדי לא מוכנה לגעת בגידול הילדים.
לא הרבה אחרי, החלו צרות אצל בנה של רחלי: בעיית משמעת בבית הספר ואז שירות קרבי, על פי עצת מכר. בסוף אפילו הוא הודה: “אם אמא הייתה פקידה בבסיס אני הייתי מפקד עוד בילדותי”.
הצרות לא איחרו להגיע; בתה של רחלי, דפנה, בישרה בשלוות נפש: “אמא, אני בהריון.” והייתה רק בת שמונה-עשרה. רחלי נופפה בידה, אבל תוך חודש סידרה חתונה. גם את זה ניהלה דירה קטנה שהייתה מהחילוף המשפחתי, לזוג הצעיר. והשקט הגיע זמנית.
צרות חדשות הופיעו דווקא מהבנות של מלכה. נטע ונועה, ילדות בריאות, בזכות דן ההמוני, מתוקות ורגילות עד מאוד.
– ברוך השם! אמרה מלכה בגאווה. לא כמו אני בילדותי, מחוסנות.
נתע נולדה שנה אחרי נועה, אז החליטה האם להכניס אותן יחד לאותו כיתה, בהמלצת רחלי. לנטע קשה עם הלימודים, נועה מושכת אותה למעלה, דן מפרגן להן חדשות לבקרים.
אבל אז, כשהבנות היו כיתה ו’, דן נהרג בתאונת דרכים. מלכה שבורה, לא משגיחה בילדות, לא רואה כלום. השתיים נכנסות כל לילה למיטת אמם, בשביל שתחבק לפחות. שוב רחלי נכנסת לפעולה; נוזפת במלכה, מזכירה לה שהיא לא היחידה הכואבת בבית הזה. ובהדרגה, יש שיפור.
בכיתה י’, שתי הבנות מתאהבות. נטע נרגעת אחרי שיחה עם רחלי, מחליטה לחכות. אבל נועה לא מוכנה לוותר (“אוהבת אותו!”). שיחות, ריבים עם רחלי, התעקשות “אם אתה אוהב תתחתן!”. ולבסוף, אחרי שנה, חתונה.
נעה לומדת, בעלה שחר, גם הוא נרשם ללימודים, מקימים משפחה קטנה. כשנולד בנם, נועה מסיימת תואר, עובדת במשפחה של חותנה. שחר פותח עסק עצמאי, עם קצת עזרה, פרנסה טובה. מלכה סוף סוף נושמת. אבל רחלי חוששת שכל זה טוב מדי; “נשמע טוב מדי! מהר מדי! שלא יהיה אסון”
ואז, בפתאומיות, הכול קורס. שחר, שעובד יום ולילה, פוגש אישה אחרת. נועה מגלה בדרך הכי כואבת, יותר מדי ישירה. היא עומדת בזה, שואלת, מקבלת תשובות קרות, מתגרשים. היא עוזבת את העבודה אצל משפחתו.
למרות הגירושין, שחר לא נעלם מהילדים. הורי שחר נשארים סבא וסבתא, הילדונים מתרגלים למציאות החדשה.
מלכה עוזרת כמה שאפשר; שומרת על הנכדים, נותנת לנועה להתרכז בעבודה חדשה. רחלי שוב מבקרת: “הילדים חשובים יותר מקריירה! היא עוד תביא גבר נוסף, והכל ייפול עלייך…”
וברגע שנכנס לחיים של נועה בחור חדש, ליאון, החששות של מלכה פורצים.
– אני לא בטוחה איך נדע שהוא באמת בעניין? שהיא לא נפלה על איזה אחד שמחפש דירה בלב תל אביב ומשכורת בטוחה?
רחלי מציעה: “צריך לבדוק, לשוחח עם נועה. אם צריך נאמר מה שחושבים.”
מלכה מנסה, נועה דוחה כל שאלה, מסרבת לדבר. רחלי מתקשרת: “לאמא שלך לא טוב, את חייבת לבוא מיד!”
נועה טסה באוטו, כמעט לא מרגישה את ההגה מרוב דאגה. לא מתקשרת לנטע, מפחדת להלחיץ.
בדירה מחכה לה רחלי, בעיניים זועפות:
– אם לא תחזרי לעצמך, ניקח ממך את הילדים. אי אפשר להמשיך ככה!
נועה עומדת מולה, מתבגרת באותו רגע: “יש לכן מספיק צרות משלכן,” היא אומרת לרחלי, “אני לא ילדה, והמשפחה שלי לא כפופה לרצונות שלכן. מספיק!”
מלכה מנסה להרגיע את רוחות, אבל מתמוטטת פתאום לכאב לב. נועה מזעיקה אמבולנס, ורחלי פונה סוף סוף לעזור באמת.
למחרת בבית חולים, כשהמשפחה כולה מתכנסת, נועה מסמנת ברחלי שהכל בסדר.
מלכה מחלימה, והסכמות חדשות נכנסות; הסבתות פוסקות להתערב בחיי הילדים, רחלי לומדת לא לשפוט וגם מתנגדת פחות. בחתונה של נועה לליאון, רחלי הראשונה שמברכת, בגרון חנוק.
כששוב תגיע צרה ורחלי תצטרך ניתוח אחרי ניתוח, יהיו אלה ליאון ונועה שידאגו לה, ייקחו אותה לבדיקות, יכינו לה תה, יפרגנו ויתמכו. לקראת הסוף, רחלי תאמר לנועה: “זכית בגבר! תשמרי עליו.” ונועה תחייך: “אני שומרת.”
כך למדתי, שלא משנה כמה ננסה לשלוט בחיים של אחרים מתוך דאגה, הילדים שלנו גדלים ולומדים לבחור את דרכם וזה התפקיד שלנו, פשוט לסמוך עליהם, לאהוב ולתמוך, ולדעת מתי לשחרר.
