כוונות טובות
נועה! סוף סוף! חשבתי שאת כבר לא תגיעי בכלל אמרה מירב בנימין בעודה פותחת את הדלת, ומחבקת את אחותה. הראש שלי פשוט מסתובב, אני כבר לא יודעת מה לעשות.
תירגעי קודם כול ענתה נעמי בנימין, גדולה ושקטה, שנכנסה בסבלנות אל המבואה. היא בבית?
לא! אספה את הילדים ונעלמה! מירב נופפה ביד בייאוש. לא מוכנה להקשיב. יש לה אהבה!
טוב, מה את רוצה שאגיד לך, מירי? איפשרת לה, ועכשיו את בוכה? שבו רגע, תני כוס תה, תספרי לי הכול, ונראה מה עושים.
נעמי פסעה למטבח, התיישבה בשקט לצד שולחן וליכסנה עיניים לעבר אחותה, שעסקה בהכנת תה.
תשפכי מים חמים בקומקום קודם! כמה פעמים אני כבר אומרת לך, ותמיד את שוכחת.
מירב קפצה ואחזה בקומקום, סובבה משום מה בדיוק לא נכון וזרקה אנחה תוך אחיזה באוזן, שנצרבה לה מהאדים.
השם ישמור, כמה פעמים אמרו לך, את עדיין כזו שלומיאלית! תני לי לעשות, שבו רגע. שלא תעשי לך נזק כשאת ככה לחוצה.
נעמי קמה, שלחה את מירב לשבת והתמקצע על התה.
ככה! עכשיו, ספרי. אל תפספסי פרט. מי הבחור הזה? ומה היא, שירה, חושבת לעצמה?
מירב אחזה את הספל בשתי הידיים. מה היא כבר יכולה להגיד לאחותה? היא בעצמה לא בטוחה למה כל התסבוכת של הבת שלה כל כך מטרידה אותה. הבחור נראה דווקא בסדר גמור לא שותה, לא צועק, מנומס, יש לו מוסך בהרצליה, מה יש? הרי גם הברז שהוא תיקן סופסוף לא עזר השרברב! אבל איכשהו, שירה, הבת הצעירה, תמיד בגדר “בעיה בהתהוות”, כמו שנעמי תמיד אמרה, ומירב התרגלה לחשוב כך. כל הסיפור של ההיכרות שלהם היה נראה לה קצת חשוד מה פתאום גבר שמתרווח על תיקון רכבים באמצע ינואר מוצא זמן לתקן לאישה זרה את האוטו על חשבונו, ועוד חוזר כל שבוע לבדוק אם היא והילדים בסדר? ומה, שירה מאוהבת ושכחה את שאר העולם? צריך בעל! לא הספיק לה פעם אחת?
מירב שפכה את לבה בפני אחותה וחיכתה לצו השעה מנעמי, שתמיד הייתה לה כמו אימא שנייה. ממילא היא גידלה אותה, שאבא נעלם כשהיו ילדות ואמא עמדה בעצמה בקושי במשימה לגדל שתי בנות.
נעמי’לה, את כבר גדולה, מוטלת עלייך עזרה! הייתה אומרת אימם, תוך שהיא עורכת צמות למירב הקטנה.
הבדל הגילים היה עצום, שמונה שנים. בהתחלה אמא צחקה כשראתה שהיא בהיריון שוב, ואז נבהלה, התקופה הייתה קשה גם ככה. נעמי ובעלה אמרו, כמו תמיד: נסתדר.
וככה היה מירב נולדה חלשה וחולה, ואחותה ליוותה אותה בכל הדרך. לא רק לגן, אלא הכינה לקראת כיתה א׳, לימדה אותה הכול מראש, כי מירב שוב חלתה וכמעט לא הלכה לבית ספר באותה שנה. נעמי הפכה לאחות רחמנייה, מדדה לה תרופות לפי השעון וניהלה את סדר היום ביד רמה.
אני שונאת חלב! יש קרום!
תפסיקי להתפנק, זה לטובתך.
כל הבכי לא עזר, החלב נגמר. ובסוף, הכללות הרופאים התגשמו, ומירב הלכה לכיתה ב’ כמעט כרגיל.
כשהגיעה לימודים, נעמי כבר הייתה נשואה ועם תינוק בבטן, ועזרה בכל מה שיכלה. את הסיפורים על בנים, חברות ולעיתים גם צרות, מירב תמיד סיפרה קודם כל לנעמי.
חייו של נעמי לא נהיו פשוטים. עם השנים פתחה עסק קבלנות שיפוצים, הייתה “טורנדו מהלך”. עובדת מבוקר עד ערב ותמיד רוטנת: אין זמן לכלום, אלכס בדיוק לא בבית, ומה שיש היא מפרנסת.
הלחץ הכלכלי, המרדף, הקורונה, שוב לחצים, עובדים לא אחראיים, הלקוחות תמיד צודקים.
איך אצלך, מירב? מה עם הילדים?
ואז, באשמה סמויה מהעבר, מירב מדווחת הכול, במיוחד כי הבעל, עודד, לא היה מה שאחותה רצתה.
אבל עודד עשה מאמצים, אפילו אחרי שלוש שנים זכה בחצי חיוך מנעמי, היא הודתה בדלת סגורה: נו, בסוף הוא דווקא לא רע. אוהב בית, משקיע בילדים, והכול כמו שצריך. רק בזבז זמן ילדים בסוף השבועות.
זה לא בריא, הוא הופך למטפלת ולא לאבא! הייתה מפצירה נעמי.
ומירב מהנהנת, יודעת היטב שנעמי פשוט מקנאה, כי בעלה לא מסוגל להיות עם הילדים יותר מחמש דקות.
כשהבן הבכור של נעמי התחיל להסתבך, אולי כי לא היה איתו דמות אב, היא שיגרה אותו ישר לצה”ל.
יתאפס שם, ילמד דר discipline.
הוא אכן נהנה בצבא והפך אחרי השיחרור לבדיחה המשפחתית: “גדלתי עם גנרל בבית, לאן אני אלך?”
ודווקא אז, הבת של נעמי, שירה, הפתיעה: “אימא, אני בהריון”.
נעמי מעכה את הספה.
בקושי 18 ואת כבר?
אני כבר בוגרת. תחסכי לי את ההרצאות, אמא.
אין על מה לדבר! חתונה! הנכד שלי לא יגדל בלי אבא!
וכמו תמיד נעמי סידרה הכול. החתונה בוצעה חודש אחר כך, הדירה חולקה בנדיבות, והכול הסתדר איכשהו. הבת התחתנה, בן בצבא אפשר סוף סוף לנשום.
או שלא. מהצד של מירב התחילה הבעיה עכשיו הבנות שלה.
יש לה שתיים: דנה ושירה. שתיהן חכמות, בריאות (“רק ברוך השם שלא דומים לי בילדות.”), אולי דנה קצת דוממת, אבל שירה “אש”. וכמו תמיד את שירה היא דוחפת ואת דנה מסדרים יחד.
הכול טוב ויפה, עד שמקסים של אמא נהרג בתאונה. פתאום התרסקה מירב, הפכה צל של עצמה. לא רואה את הבנות, לא שומעת כלום. אם לא נעמי, לפעמים נדמה לה ששום דבר כבר לא חשוב.
ברגע כזה, אחותה עושה לה ניעור יסודי:
מה זה השטויות האלו?! הבנות שלך איבדו כבר אבא, עכשיו גם את? תתעוררי.
לא מיד, אבל עם הזמן, חוזרת מירב לעצמה, והשגרה חוזרת.
בסוף העשירית שתיהן מתאהבות. דנה נבהלת ומוותרת אחרי שיחת מוטיבציה של נעמי; אבל שירה עקשנית: “אני אוהבת אותו!”
עלובה את עם כל האהבה הזאת נעמי מאבדת סבלנות את לא רואה שכלום עוד לא היה פה? תגידי, היה או לא היה?
זה ענייני!
אם מירב הייתה רואה את שירה אז, הייתה אומרת: “כולה נעמי קטנה.”
שירה מאלצת את החבר לבחור: אתה מתחתן או לא?
כן, רק דבר עם ההורים…
דבר איתם ואל תבוא עד שזה סגור.
בחרו שנה, התחתנו, מירב בוכה, נעמי מקטרת, אבל נכדה בתור לא מגיעה (“כנראה תהיתי.”).
החיים מסתדרים, גם הילדים וגם הפרנסה, עד ש… הכל מתחיל להתפרק שוב.
שירה מגלה שבעלה, שרון, בוגד בה ומצפה לתינוק ממישהי מהעבודה. האישה באה לגינה, תופס אותה לשיחה תוקפנית במיוחד, שירה רק מתפוצצת מצחוק:
מה את רוצה ממני?
ובהמשך מתמודדת עם גירושים, קרב על הדירה והאלף שקל מזונות. הסבא מבקש ממנה בעדינות לעזוב את העבודה “תביני אותנו”
שירה מבינה. “מי שרוצה לראות את הנכדים, הטלפון פתוח.”
היא לא מתווכחת עם ההורים, ולזכותם הנכדים תמיד מקבלים מהם מתנות, גם אם היא כבר לא בסביבה.
מירב ממשיכה לדאוג לנכדים, עוזרת במשרה מלאה, מתרעמת כשנעמי מעירה כל הזמן:
מה, היא עובדת עד תשע? מתי היא בבית בכלל?
לפעמים היא נגררת, לפחות השכר טוב!
את תראי, תביא הביתה עוד אחד והבנים יגדלו אצלך.
לצערה, לא חולף הרבה ולמעשה, מופיע “ליאון” חדש בפתח.
נו, מה עושים עכשיו?
נותנים לה בוסט בראש! שני ילדים, והיא חושבת רומנטיקה במקום לשלוט בבית?
אבל הוא באמת בסדר…
בטח. צריך לבדוק מי הבחור, שלא יתברר שהוא איזה רודף נדוניה.
ואז, אחרי ניסיונות עלובים לדבר, נעמי מתקשרת לשירה:
מירב במצב רע, את חייבת לבוא!
שירה עוזבת הכול, נוסעת באמצע הלילה. ליאון “אל תדאגי, יש לי על הילדים.”
היא מגיעה, מירב פותחת דלת בשקט, נעמי מתייצבת כמו רס”ר מחכה לה בסלון.
ואם לא תתחילי לחשוב, הילדדים כבר לא יהיו שלך! תפסיקי להתנהג כמו ילדה!
ופתאום שירה לא יכולה יותר. בכנות מדויקת היא פונה לנעמי:
תגידי, החיים שלך כאלה מסודרים שאתה חובה להתערב בכולנו? אני לא חיה אצלך, אני אישה בוגרת! מספיק!
אז תתנהגי כבר בהתאם!
מצוין. מהיום אין דיווחים, תשכחי שאני קיימת. עם אמא אשוחח כשארצה, ואת בעיניי מחוץ לעסק.
ורק לפרוטוקול, תטפלי במשפחה שלך, אולי תגלי הורים יותר רגועים. אותי עזבי, אמא שלי תרחמי עליה.
“את ממש חצופה!” נעמי מתרוממת מהספה.
אני בוחרת סוף סוף להיות “עז” במקום עז של קורבן. אני לא חי על פי חייך.
השתגעת, נכון?
נראה לי שרק את חייבת לחשוב שוב עונה שירה ונוזפת גם באמא עזבו אותי. די.
ואז, ברגע טלוויזיוני, מירב מאבדת שיווי משקל, נופלת. שירה קופצת אליה, טלפון חירום. נעמי נבהלת לבסוף לא פחות.
מירב מתאשפזת, ולמחרת כל המשפחה סביב המיטה. נעמי ניגשת לשירה:
אני מצטערת.
קיבלתי, דודה.
אל תקראי לי דודה כועסת. תסלחי לי.
הכול בסדר, רק שתהיי בריאה.
מרב חוזרת לעצמה, ולומדת סוף סוף, שלא משנה מה, הבנות הן הבנות שלה, ואיש לא ידבר עליהן רעה אצלה. אפילו נעמי נרגעת, גם אם לפעמים מתפלק לה הערה.
בסופו של דבר, בחתונה של שירה וליאון, נעמי צורחת ראשונה: “מר-מר!”, מחבקת את שירה ואומרת בלחישה: “תסלחי לי שוב”.
החיים זורמים, ושירה היא זו שמטפלת בנעמי כשזו נזקקת לעזרה, וליאון נהיה הנהג, המטפח, האדם שעליו נסמכים. הם מוצאים שפה משותפת, ובסוף, כשנעמי כמעט מסיימת את דרכה, היא נוגעת קלות ביד של שירה ולוחשת:
מצאת גבר לתפארת, תשמרי עליו.
אני יודעת, דודה.
ואז היא תהיה שם, כשהדודה עוצמת עיניים בפעם האחרונה.
המילה האחרונה: תודה.
