20 בכסלו, תשפ”ד
ניר, זה אתה, בני?
כן, אמא. אני. סליחה שחזרתי מאוחר…
הקול שלה רעד מדאגה ועייפות כשהמה בדירה החשוכה. עמדה מולי בכותונת ישנה, פנס בידה כאילו חיכתה לי כל החיים.
נירלה, ילד שלי, למה הסתובבת עד שעה כזאת? השמיים כבר שחורים, הכוכבים נוצצים כמו עיניים של חתולים בגינה…
אמא, אני הייתי עם גדי. למדנו למבחן, נשבענו לסיים את הכל. פשוט איבדתי תחושת זמן… סליחה שלא הודעתי. אני יודע שאת מתקשה לישון.
ואולי היית אצל איזו נערה? אמרה ואליה עיניה, חשד מתגנב. לא התאהבת במקרה, מה?
אמא, די, אילו שטויות! צחקתי, תוך שאני חולץ נעליים. מי בכלל רוצה אותי? אתה רואה מישהי מחכה לי מתחת לבית? מי צריך אותי גיבן, ידיים ארוכות כמו קוף, ראש פרוע כמו צמר גפן?
במבט שלה חלף שברון-לב שלא אמרה במילים. היא ראתה בי לא מפלצת, אלא את הילד שחינכה בעוני, בקור, לבד.
אני באמת לא נאה במיוחד. גובה בקושי מטר שישים, גב כפוף, ידיים ארוכות שמגרדות את הברכיים, ראש גדול, שיער מקורזל כמו קוצים. קראו לי בילדות “קופיף”, “רוח יער”, “פלא הבריאה”. אבל בסוף גדלתי, והפכתי ליותר מהכינויים.
הגענו למושב כשמלאו לי עשר אני ואמא, נועה רוזנבלום. ברחנו מהעיר מהבושה, מהמחסור: אבא הלך לכלא, אמא ננטשה. נישארנו רק שנינו, לבד בעולם.
הילד הזה לא יחזיק מעמד, נהגה לומר השכנה טובה, מסתכלת בי ברחמים יעלם בלי שארית, יימוג באוויר.
אבל לא נעלמתי; נאחזתי בחיים בעוצמה. גדלתי, נשמתי, עבדתי. אמא לב של ברזל, ידיים חרושות קמטים מהמאפייה אפתה לחם למושב. עשר שעות כל יום, שנה אחרי שנה, עד שגם היא נשברה.
כשקרסה ולא יכלה לקום מהמיטה, הייתי לה בן, בת, אח, אחות, מטפל, אחראי. שטפתי רצפה, בישלתי גריסים, הקרתי לה כתבות ישנות. וכשנפטרה חרישית, כמו רוח מהשדות עמדתי, אגרפתי ידיים, שתקתי. דמעות כבר לא נשארו בי.
ואז, בשונה מהמצופה, השכנים לא הסתובבו. הביאו אוכל, נתנו בגד חם. לאט-לאט התחילו לבוא אליי. תחילה בנים צעירים, מוקסמים מהטכנולוגיה. עבדתי בתחנת הקשר של המושב תיקנתי רדיו, כיוונתי אנטנות, הלחמתי חוטים. הידיים שלי, מן בחינה, היו זהב.
ואחר כך גם בנות. בהתחלה יושבות לשתות תה עם ריבה. אחרי זמן נשארות יותר, צוחקות, מדברות.
ופתאום שמתי לב: אחת מהן, גפן, נשארת אחרונה.
את לא ממהרת לחזור? שאלתי לאחר שכולם יצאו.
אין לי למה למהר, ענתה, עיניה אל הרצפה. המצב בבית קשה. אמא החורגת לא סובלת אותי. שלושה אחים קשים. אבא לא נמצא. גרה אצל חברה, אבל זה זמני… אצלך שקט. שלווה. אני לא בודדה פה.
הבטתי בה ולראשונה הבנתי שיש בי ערך.
תגור כאן, הצעתי. החדר של אמא פנוי. תהיי בית. לא ביקשתי כלום לא מילה, לא מבט. רק שתהיי.
הרחשים החלו. אנשים לחשו מאחורי הגב:
איך זה ייתכן? גיבן ויפהפייה? זה מצחיק!
אבל הזמן עבר. גפן ניקתה, בישלה, חייכה. ואני עבדתי, שתקתי, דאגתי.
ואז, כשנולד בן, העולם התהפך.
למי הוא דומה? שאלו בשכונה. למי?
ומבטו של יותם, הבן, היה נעוץ בי: “אבא!”
באותו רגע לראשונה הרגשתי את הלב נפתח בתוכי כמו שמש קטנטנה.
לימדתי את יותם להלחים, לתקן אופניים, לקרוא. גפן הביטה בנו ואמרה:
מגיעה לך אהבה אמתית, ניר. אתה הרי לא לבד בעולם.
את בשבילי כמו אחות, השבתי. קודם נמצא בשבילך חתן ראוי. אחר כך… נראה הלאה.
ואז הופיע גבר כזה דוד, מהמושב ליד. ישר, עמלן.
עשו חתונה. גפן עזבה.
פעם פגשתי אותה בדרך, אמרתי:
אני רוצה לבקש… תני לי את יותם.
מה? למה?…
אנחנו יודעים, גפן. כשמביאים ילד משהו משתנה. אבל הוא… הוא לא שלך באמת. תשכחי ממנו. אני… לי אין אפשרות.
לא אתן אותו!
לא לוקח, אמרתי בשקט. תבואי לבקר כשתרצי. רק תני לו להישאר אצלי.
היא קראה ליותם:
יותם! בוא הנה. אצל מי אתה רוצה לגור אצל אמא או אצל אבא?
הילד חיבק אותי, עיניו נוצצות:
אסור ששניכם תהיו? גם אמא, גם אבא ביחד?
לא, יותם, אמרה בעצב.
אז אני עם אבא! קרא. אבל אמא, תבואי אלינו!
וכך היה.
יותם נשאר. ולראשונה הייתי באמת אבא.
אך יום אחד שוב הגיעה גפן:
אנחנו עוברים לתל אביב. אני לוקחת את יותם.
יותם בכה כמו גדי קטן, חיבק אותי:
לא רוצה! אני פה עם אבא! אני נשאר!
ניר, לחשה גפן, עיניה כבויות. הרי… הוא לא שלך.
אני יודע, עניתי. תמיד ידעתי.
אני אברח אליך! צעק יותם.
וכך היה שוב ושוב ברח ושב.
לבסוף גפן נכנעה.
שיהיה, אמרה בחר בעצמו.
ומשם נפתחה תקופה חדשה.
השכנה שלי, תמר, התאלמנה מבעל שתיין ורע. לא היו להם ילדים לא היה שם אהבה.
התחלתי לבוא לקנות חלב, לעזור עם הגדר, לתקן גג. ואז סתם לשבת, לשתות תה, לדבר.
התקרבנו. לאט, זהיר, כמו מבוגרים.
גפן שלחה מכתבים, וסיפרה ליותם נולדה אחות, דרורית.
תבואו, כתבתי לה. משפחה צריכה להיות ביחד.
כעבור שנה באו.
יותם לא הוריד את ידיו מאחותו חיבק, שר לה שירי ערש, לימד ללכת.
ילד שלי, הפצירה גפן תבוא לגור איתנו. בעיר תיאטרון, בית ספר, עתיד.
לא, הניד בראשו. לא משאיר את אבא. וגם תמר בשלי כבר יכולה להיות לאמא.
ואז בית ספר.
כשילדים דיברו על אבותיהם: רופאים, נהגים, קצינים יותם לא התבייש.
אבא שלי? אמר בגאווה הוא יודע לתקן הכל. הוא הציל אותי. הוא הגיבור שלי.
עבר עוד זמן.
תמר ואני, עם יותם, ישבנו יחד מול תנור החימום.
אני בהריון, אמרה תמר. יהיה לנו תינוק.
אתם לא תעיפו אותי? לחש יותם.
איך אתה מדבר ככה! חיבקה אותו תמר. תמיד חלמתי על בן כמוך!
ילד שלי, אמרתי, מביט על הלהבות. אתה האור שלי.
כעבור חודשים נולד דביר.
יותם חיבק את אחיו הקטן כאילו היה משהו נדיר ויקר.
עכשיו יש לי אחות, לחש אח, אבא, ותמר.
גפן עוד ניסתה לשכנע.
אבל יותם תמיד ענה:
כבר הגעתי. אני בבית.
עברו שנים. אנשים הפסיקו להתלחש יותם היה לגמרי בן-בית שלנו.
וכשיותם בעצמו היה לאבא, סיפר לילדיו על האבא הכי טוב שהיה לו.
הוא לא יפה תואר, אמר, אבל לא היה כמוהו באהבה.
כל שנה, ביום הזיכרון, מתכנסים כולם ילדי תמר, ילדי גפן, נכדים ונינים.
שותים תה, צוחקים, מספרים.
אבא הכי טוב בעולם היה לנו! מרימים כוס, הלוואי שיהיו עוד אבות כאלו.
ותמיד אצבע נשלחת למעלה לשמים, לכוכבים, לזכרון של אדם שהיה אבא אמיתי, למרות הכול.
היחיד.
היום אני יודע: משפחה לא חייבת לגדול בדם, העיקר שתהיה בנויה באהבה.
