Щоб уникнути ганьби, вона погодилася жити з горбатим чоловіком Але коли він прошепотів своє прохання на вухо, вона присіла
יונתן, זה אתה, ילדי?
כן, אמא, זה אני! תסלחי שגעתי כל כך מאוחר
קולה של האם, רועד מדאגה ועייפות, נשמע מהמבואה החשוכה. היא עמדה שם, לבושה בחלוק ישן, מחזיקה פנס כאילו חיכתה לו כל חייה.
יוני, הלב שלי, איפה הסתובבת עד השעות האלו? השמים כבר שחורים, הכוכבים זורחים כמו עיניים של חתולי לילה
אמא, היינו אצל אביעד, למדנו יחד, הכנו שיעורים פשוט איבדתי תחושת זמן. אני מצטער שלא עדכנתי. הרי את ממילא לא ישנה טוב
ואולי בכלל היית אצל מישהי? עיניה הצטמצמו פתאום בחשדנות. לא התאהבת, במקרה?
אמא, די עם השטויות! צחק יונתן, חלץ נעליים. אני לא בדיוק הבחור שבחורות מחכות לו מחוץ לשער. ותגידי, למי אני בכלל נחוץ? גבנון, עם ידיים ארוכות כמו קוף, וראש מלא פרוע?
אבל בעיניה הבזיק כאב עמוק. היא לא אמרה לו שמבחינתה הוא לא מפלצת, אלא הבן שגידלה בעוני, בקור ובבדידות.
האמת, יונתן לא היה יפה תואר. גובהו הגיע בקושי למטר שישים, עם גיבנת, ידיים ארוכות כמעט עד הברכיים, ראש גדול עם תלתלים סוררים. בילדותו קראו לו “קופיקו”, “שד השדה”, “פלא של הטבע”. אבל הוא התבגר והפך ליותר מאיש רגיל.
הם, יונתן ואמו אילנה, עברו למושב כשהיה בן עשר. ברחו מתל אביב מהבושה, מהעליבות: אביו נכנס לכלא, אמו עזבה. נשארו רק שניהם. שניים נגד כל העולם.
מה יהיה על יונתן שלך, אילנה? מלמלה דנה השכנה, כשהביטה בילד הרזה. כמו שבא, ככה ייעלם, ולא נשמע עליו יותר.
אבל יונתן לא נעלם. הוא נאחז בחיים, כמו שורש בסלע. גדל, נשם, עבד. אילנה, אישה עם לב ברזל וידיים חרושות ממאפיה הייתה אופה לחם לכל הכפר. עשר שעות ביום, שנה אחרי שנה, עד שהתמוטטה.
כשנפלה למיטה ולא קמה, יונתן נעשה גם בן וגם בת, גם רופא וגם מטפל. שטף רצפה, בישל דייסה, הקריא לה כתבות ישנות. וכשנפטרה בשקט, כמו רוח בשדה, עמד ליד מיטתה, שפתיו קפוצות והעיניים יבשות מדמעות שנגמרו.
אבל האנשים לא שכחו אותו. השכנים הביאו אוכל, בגדים חמים. ואחר כך בהפתעה התחילו לפקוד אותו. בהתחלה באו נערים שהתעניינו באלקטרוניקה. יונתן עבד ברדיו של המושב תיקן רדיו, כיוון אנטנות, הלחים חוטים. היו לו ידיים זהב, אף על פי שנראו מוזרות.
ואחר כך באו בנות. תחילה לשבת קצת, לשתות תה עם ריבת אתרוגים. ואז נשארו, צחקו, שוחחו.
ויום אחד הבחין שאחת מהן אלמוג תמיד נשארת אחרונה.
את לא ממהרת? שאל כשכולן עזבו.
אין לי לאן למהר, לחשה, מביטה ברצפה. אמא החורגת שונאת אותי, שלושה אחים גסים וכועסים, אבא שותה ולהם אני מיותרת. גרה אצל חברה, אבל אי אפשר לנצח ואצלך שקט. רגוע. פה אני לא מרגישה לבד.
יונתן הביט בה ולראשונה הבין, שגם הוא יכול להיות נחוץ.
תישארי אצלי, אמר פשוט. החדר של אמא ריק. תהיי בעלת הבית. אני לא אבקש כלום, לא מילה, לא מבט. רק שתהיי פה.
אנשים התחילו לדבר, ללחוש מאחורי הגב:
מה, הגבן עם היפה? זה מצחיק!
אך הזמן חלף. אלמוג ניקתה, בישלה מרק, חייכה. ויונתן עבד, שתק, דאג.
כשנולד לה בן, העולם התהפך.
למי הוא דומה? שאלו במושב. למי?
והילד, דניאל, הביט ביונתן ואמר: “אבא!”
ויונתן, שלעולם לא האמין שיהיה אבא, הרגיש איך משהו חם נפתח בו כמו שמש קטנה.
הוא לימד את דניאל לתקן שקע, לדוג דגים, לקרוא סיפורים. ואלמוג הביטה בהם ואמרה:
כדאי שתמצא אישה, יונתן. אתה לא לבד.
את בשבילי כמו אחות, ענה. קדם אתחתן אותך. עם אדם טוב. אחר כך נראה.
ומצא לה כזה. בחור צעיר, ממושב סמוך. ישר, עובד קשה.
חגגו חינה, ואלמוג עברה לבית אחר.
אבל פעם אחת פגש אותה בדרך ואמר:
אני רוצה לבקש תשאירי אצלי את דניאל.
מה? הופתעה. למה?
אני יודע, אלמוג. כשמולידה ילד, הכל משתנה. אבל דניאל הוא לא שלך באמת. תשכחי אותו. אני אני לא יכול.
אני לא אתן אותו!
אני לא לוקח אותו, ענה בשקט. בואי כל פעם שאת רוצה. רק שימשיך לחיות איתי.
אלמוג הירהרה. ואז קראה לבן:
דניאל! בוא רגע! עם מי אתה רוצה לגור איתי או עם אבא?
הילד רץ, עיניו בורקות:
אי אפשר כמו קודם? שיהיו גם אמא וגם אבא?
לא, השיבה בעצב.
אז אני נשאר עם אבא! קרא דניאל. ואמא, תבואי לבקר!
וכך היה.
דניאל נשאר. ויונתן לראשונה נהיה באמת אבא.
עד שיום אחד אלמוג שוב באה:
עוברים איתנו לעיר. אני לוקחת את דניאל.
הילד פרץ בבכי, חיבק את יונתן:
אני לא אלך! אני עם אבא! רק עם אבא!
יונתן לחשה אלמוג, לא מישירה מבט. הרי הוא לא שלך.
אני יודע, ענה יונתן. תמיד ידעתי.
אני בכל זאת אברח לאבא! צעק דניאל, בוכה.
ובאמת ברח. שוב ושוב.
לקחו והוא חזר.
בסוף אלמוג נכנעה.
שיהיה, אמרה. הוא בחר.
ואז החלה פרק חדש.
בעלה של מרים השכנה טבע בים. שתיין, אכזר, איוב בבית בלא ילדים כי לא הייתה בו אהבה.
יונתן התחיל לבוא לקחת חלב. אחר כך לתקן גדר, לסדר גג. ואז פשוט הגיע. שתה תה. שוחח.
הם התקרבו. לאט. בזהירות. כבוגרים.
אלמוג שלחה מכתבים. סיפרה שלדניאל נולדה אחות שיר.
תביאו אותה, כתב יונתן. משפחה צריכה להיות ביחד.
כעבור שנה הגיעו.
דניאל לא נפרד משיר. החזיק בזרועות, שר לה שירי ערש, לימד ללכת.
בן, התחננה אלמוג. תגור איתנו. בעיר יש תיאטרון, בית ספר, אפשרויות
לא, הניע ראשו דניאל. אני לא עוזב את אבא. ומרים כבר כאמא בשבילי.
עבר זמן, החלה תקופת לימודים.
בכיתה, כשחברים התגאו באבות חיילים, נהגים ומהנדסים, דניאל לא התבייש.
אבא שלי? אמר בגאווה. הוא יודע לתקן הכל. הוא מבין איך העולם עובד. הוא הציל אותי. הוא הגיבור שלי.
השתנה עוד שנה.
מרים וישבה עם יונתן ליד אח קטן, יחד עם דניאל.
צפוי לנו תינוק, הודיעה מרים. קטן.
ומה איתי? לא תגרשו אותי? לחש דניאל.
מה פתאום! קראה מרים, חיבקה אותו. אתה בשבילי כמו בן אמיתי. ככה חלמתי תמיד!
ילד שלי, אמר יונתן, מביט באש. איך חשבת שאוותר עליך? אתה כל עולמי.
כעבור חודשים, נולד תומר.
דניאל אחז באח הקטן כאילו היה אוצר יקר.
עכשיו יש לי אחות, לחש. ואח. ואבא. ומרים.
אלמוג המשיכה להזמין.
אבל דניאל תמיד ענה:
כבר הגעתי. הבית שלי כאן.
שנים חלפו. האנשים חדלו להזכיר שדניאל לא בן ביולוגי. השיחות מאחורי הגב פסקו.
וכשדניאל עצמו נעשה הורה, סיפר לילדיו ולנכדיו על האבא הכי טוב בעולם.
לא היה יפה תואר, אמר דניאל. אבל הייתה בו יותר אהבה מכל אדם שהכרתי.
ובכל שנה, ביום הזיכרון, התאספו בבית ילדי מרים, ילדי אלמוג, נכדים ונינים.
שתו תה, צחקו, זכרו.
היה לנו אבא הכי טוב! הרימו הכוסות. שירבו כאלה אבות!
וכל שנה, הייתה יד אחת שנמשכת למעלה לשמים, לכוכבים, לזיכרון של מישהו שבניגוד לכל הסיכויים, היה לאב אמיתי.
יחיד ומיוחד.
