כבשת המסכנה “שלום, אבא ואמא,” התפרצה דשה הביתה בסוף השבוע. “אני מתחתנת! רומקה הציע לי נישואין, ואמרתי כן בלי לחשוב פעמיים.” “אלוהים, דשה שלנו כבר מבוגרת,” קראה לידיה והביטה בבעלה, סטפן, שישב רציני ושקט, מעכל את החדשות של בתו. “ברור, מה חשבתם? כבר סיימתי מכללה, עובדת בעיר. גם רומקה שלי עובד, אז החלטנו להתחתן.” את רומקה, בחור עירוני, ההורים כבר הכירו: גר לבד עם אמא שלו בעיר הסמוכה, בחור שקט ומנומס. לא התנגדו לכזה חתן. החתונה – לידיה וסטפן החליטו לממן, הרי גרים בכפר, יש משק משלהם. רומן חסך קצת כסף, אך סטפן אמר: “רומא, את הכסף שמור לכם לדירה, את החתונה אנחנו והאמא שלך נארגן.” אמו של רומקה, מאיה, אמרה מיד: “אין לי כסף, גידלתי אותו לבד, חיינו ממשכורת אחת… אולי קצת למתנות.” הוריה של דשה לא שפטו אותה, אבל לידיה הרגישה חוסר אמון כלפיה. החתונה הייתה צנועה, בקפה בעיר. אחרי החתונה – דשה ורומקה קנו דירה במשכנתא, עם עזרה מהוריה של דשה. שוב, הסבתא מאיה – אין כסף, עסוקה בחובות. דשה ורומקה עברו לדירה שלהם, ואז נולדה הנכדה מאשה. לידיה וסטפן, בכל קצבת פנסיה, קנו לה משהו, ביקרו מהכפר עם מוצרי חלב, ירקות ובשר. לפעמים לידיה התקשרה לסבתא מאיה: “מאיה, בואי נקנה יחד מתנה טובה לנכדה.” – “אוי לידה, אין לי כסף… אני לבד.” לעיתים אף הזילה דמעה. ליום ההולדת של דשה, הוריה הגיעו מהכפר עם תוצרת חקלאית, מאיה הביאה מתנה של אלף רובל, ולידיה הוסיפה עוד חמש. לידיה לא חסכה, אבל הרגישה טינה על כך שהשנייה לא עוזרת. “סטפן, למה רק אנחנו מקריבים בשביל הילדים? הסבתא השנייה רק בוכה ומתמסכנת. כיום לכולם קשה, חייבים לעבוד. תראה, היא מתוקתקת ומסודרת, ואני כל היום רצה במשק…” – סטפן שתק, הכיר היטב את אשתו. בהמשך, מאיה הסכימה לשמור על הנכדה, כשהתחילה גן ילדים והתחילה לחלות: “אני גם כך בפנסיה, אשמור עליה.” לידיה שמחה: “סוף סוף עוזרים לנו באמת.” אלא שסטפן התחיל לנסוע בתדירות לעיר, כביכול לבקר את הנכדה, להביא מצרכים, לקנות חלקי חילוף לרכב. לידיה לא חשדה, עד שהביקורים הפכו תכופים וממושכים. פעם אחת, ביקשה להצטרף לנסיעה: “התגעגעתי לנכדה. גם צריך לעשות קניות.” – סטפן נבהל. כשהגיעו, פתחה מאיה את הדלת בחלוק פתוח, מאופרת ומחויכת, אך כשהבחינה בלידיה – פניה החווירו במהרה. בשבת סביב השולחן, לידיה הבחינה במבטים ביניהם – בין סטפן למאיה. הבינה הכל. כשהוא ירד לעשן, דיברה בגלוי: “מאיה, אל תעשי מעצמך כבשה תמימה ואני רואה הכל. תפסיקי עם העיניים לבעלי, אם את רוצה גבר – תתחתני. את שלי לא תקבלי. תתביישי לך!” מאיה האדימה כנייר, לא ציפתה לכזו ישירות. עד אותו רגע חשבה שלידיה, “האיכרה הפשוטה”, לא מבינה דבר. בדרך הביתה, לידיה “הורידה” לסטפן: “מעכשיו לא תיסע לשם לבד. הכל הבנתי. ו’כבשת המסכנה’ הזאת לא תעז לעשות עיניים יותר.” מאוחר יותר התקשרה דשה, נזעמת: “אמא, למה העלבת את מאיה סרגייבנה? היא עוזרת לנו!” – לידיה השיבה: “כשתהיי אמא תביני. לא יפה שאשה בודדה מערבת את עצמה כך עם גבר נשוי. תחפשי עזרה ממני, לא מהאב.” דשה שוב התנצלה, גילתה שמאיה הסיתה אותה כנגד אמא שלה. מאותו יום, סטפן סיפר לאשתו על כל יציאה לעיר, והקפיד לקחת אותה איתו. כעת גם עוזר יותר במשק, ושניהם עובדים יחד. “מזל שיש לי בעל שמבין שמקומו בבית,” חייכה לידיה לעצמה. – “ולפחות גם אני מוצאת זמן לדאוג לעצמי. למה שאהיה פחות טובה ממאיה?” תודה רבה על הקריאה, התמיכה והשיתוף. בהצלחה ובריאות לכולם!

Life Lessons

אוי, כבשה מסכנה

שלום, הורים, נכנסה הביתה יערה בשבת, עיניה מנצנצות אני מתחתנת! עומר הציע לי נישואין, ואמרתי כן בלי לחשוב פעמיים.

ריבונו של עולם, יערה שלנו כבר כזו גדולה, מחאה כפיים הילה, מביטה לאיש שלה, יצחק שישב בשתיקה, עיבד את החדשות של הבת.

בטח, מה חשבת? כבר סיימתי מכללה, עובדת בתל אביב, עומרי שלי גם עובד, אז הגיוני שנתחתן, המשיכה יערה, רגועה ובטוחה.

עומר בחור עירוני מהרצליה, גר עם אימא שלו, רבקה, בעיר, לא הייתה להם התנגדות, בן אדם טוב, מנומס, הכירו אותו מזמן, ראו בו חתן מתאים.

הילה ויצחק לקחו על עצמם את עניין החתונה, בכל זאת הם גרים במושב ויש להם פרנסה מהמשק. עומר חסך קצת ש”ח, אבל יצחק מיד אמר:

עמרי, את הכסף תשמור אצלך, תצטרכו לדירה, את החתונה אנחנו מממנים, אולי גם אימא שלך תוכל לעזור.

רבקה, אמא של עומר, אמרה ישר:

אין לי כסף, גידלתי אותו לבד ממשכורת מורה, אעזור כמה שאוכל עם מתנות קטנות.

הילה לא כעסה עליה, אבל התחילה מיד להרגיש תחושת חוסר נוחות כלפיה. החליטו לערוך את החתונה באולם באור יהודה, צנוע, לא מפואר, אבל היה שמח.

אחרי החתונה, יערה ועומר קנו דירה עם משכנתא, ההורים של יערה עזרו במקדמה. רבקה, כמו תמיד, התנצלה “אני כולי תחת הלוואות”.

יערה ועומר התחילו חיים משותפים, והנה נולדה נכדתם מרים. הילה ויצחק, מכל קצבת זקנה, קונים משהו לנכדה, מביאים כל ביקור ירקות, חלב טרי, עגבניות מהמושב.

לפעמים הילה מתקשרת לרבקה:

רבקה, אולי נקנה יחד לנכדה משהו יפה? הילדה גדלה, צריכה הרבה.

אוי, הילה, אין לי, רק נשמע הקול הנשבר אני לבד, קשה לי, את יודעת.

ביום ההולדת של יערה, הילה ויצחק הגיעו מהמושב עם ירקות, עופות, ומתנות. רבקה הביאה מאה שלושים שקל כמחווה, הילה לא אהבה את הגישה, הם נתנו עוד חמש מאות. הלב של הילה תמיד פתוח, אבל משהו מטריד אותה במי שותפה לה.

יצחק, למה אצלנו זה ככה אין לנו גבולות, אבל רבקה אף פעם לא עוזרת, רק בוכה לי כל הזמן, זה פשוט מעצבן. לכולנו קשה. תעשה, תעבוד, אל תרחם על עצמך, כעסה הילה, והמשיכה אתה היית רוצה מישהי שישבה לך כל החיים על הראש כמו כבשה? אני עובדת בדיוק כמוך גינה, משק, בית הכול.

יצחק שתק תמיד, הכיר את אישתו כבר מזמן. הילה ידעה שלמרות שמרבקה תמיד מתלוננת, היא מטופחת: בגדים יפים, תספורת, מניקור. אז מאיפה הכסף? כל הזמן טוענת שקשה ואין לה.

אבל פתאום יצחק מפתיע:

טוב שאישה דואגת לעצמה, רואים שרבקה נראית צעירה לשנים שלה, הילה קפאה מרוב הלם.

ברור, יש לה ים זמן! אין משק, אין גינה, גרה בנוחות. אצלנו כל היום עבודה, התפרצה הילה נראה אותך מטפל בבקר, בגינה, בבית, אני רוצה לראות! בעתיד אני מזניחה את המשק, תעשה לבד.

יצחק לא רב. הבין, שותק. מאז המשיכו כרגיל הוא קצת עוזר במשק, בעיקר נוהג משאית, הילה סוחבת הכול.

מרים, הנכדה, הגיעה לגיל שלוש, נכנסה לגן, אבל חלתה הרבה. החליטו שרבקה תשמור עליה לזמן מה:

אשמור עליה, מה יש, אני בפנסיה כבר, הסכימה רבקה.

הילה נרגעה. “סוף סוף איזו עזרה”.

עבר זמן, ויצחק התחיל יותר לנסוע להרצליה.

הילה, תארזי קצת שמנת, ביצים, ירקות אביא להם לעיר, אני גם צריך לקנות חלק לאוטו, שמח יצחק.

הילה מתרגשת: “יש לנו מה לתת, ומה שחסר אקנה לבד, בעיר הכול יקר”.

אבל בזמן האחרון, יצחק חזר מאוחר יותר ויותר, לא כמו פעם שהיה תכף חוזר מחנות חלפים או מהשוק. במרוצת הזמן הילה התחילה להבין…

אלוהים, בעלי התחיל לשים עין על רבקה… אין אחרת.

פעם נוספת, יצחק ארז כל טוב, אבל הפעם הילה אמרה:

יצחק, אני באה איתך, התגעגעתי למרים…

בדרך נראה היה לילה שיצחק כולו במבוכה.

מה איתך? שאלה אותו.

שום דבר, כאב ראש קל, ביטל.

הגיעו לבית של יערה, רבקה פתחה בדלת, חצי חלוק, מלאת איפור ואז ראתה את הילה ונחתוך החיוך. “היכנסו” מיהרה לסגור חלוק.

שיחקו עם מרים, נתנו לה בובה, שתתה חלב, נרדמה מהר. רבקה פנתה “בואו לשתות תה”, וישבו סביב עוגה שהביאו.

הילה הבחינה רבקה שולחת חיוכים ליצחק, והוא מחזיר “לא מתביישים, יופי להם”. התפלצה הילה, שתקה.

אני קופץ החוצה, לעשן, קם יצחק ויצא.

הסבתא הכפרית ראתה הכול. הילה לא בזבזה זמן:

רבקה, אל תתמימי ותעשי עצמך כבשה מסכנה, אני רואה הכול. יודעת למה יצחק שלי מגיע כל הזמן לפה לא רק בשביל הנכדה. תפסיקי להתיישב לו על הצוואר. אם את רוצה בן זוג חפשי אחר, אבל בעלי לא שלך. לא מתביישת לפלרטט עם גברים נשואים? אם לא תפסיקי, אני אשב פה עם הילדה בעצמי.

רבקה החווירה, חשבה שהכפרית לא תבין כלום, תקועה במשק, רחוקה. לא ציפתה.

כשעזבו, הילה לחשה:

אל תחשבי שאני אישה טיפשה.

בדרך חזרה, הילה שפכה הכול ליצחק:

אתה לא תיסע יותר לבד. הבנתי הכול. הכבשה שלך לא תסתכל עליך יותר, טיפלתי בה.

מה פתאום, ניסה יצחק, זה סתם בראש שלך.

בסדר, אז אל תבקר אותה לבד. אם צריך עזרה עם מרים, אני אבוא. אתה תישאר פה עם הבקר.

בערב יערה צלצלה בעצבים:

אמא, למה פגעת ברבקה? היא עוזרת לנו, תודה לה! למה את מקנאה לה עם אבא?

הילה לא התאפקה:

יערה, את עוד צעירה. תרצי שבעלך ייחשב לשעות אצל ידידה שלך? רבקה יודעת מה היא עושה. אישה בוגרת, לא לארח גבר נשוי כל היום. כל הטוב שקיבלתם ממני. ואם רבקה תעזוב, אני אגיע.

אמא, הכול ברור, סליחה, כל מה ששמעתי היה מרבקה. לא ידעתי.

ברור! והיא הפכה אותי לאשמה.

מהיום, יצחק לא נוסע בלי הילה, הציע לה תמיד להצטרף. לעיתים אפילו שותף במשק יותר. הילה סוף סוף מצאה גם זמן לעצמה, הלכה למניקור.

גבר צריך להיות עסוק, כך מעריך את הבית שלו, חייכה לעצמה הילה. וגם לי מגיע לדאוג לעצמי. אני לא פחות טובה מרבקה.

תודה שקראתן, מי ייתן ותזכו לאהבה ושפע.

Rate article
Add a comment

16 − three =