לא עוד אשתו
דני, שמעת לחץ דם היום? לקחת את הכדור? שירה הציצה לחדר, ידיה מלאות קמח על הסינר.
אלוהים, שירה, תעזבי כבר עם הלחץ דם! הוא מלמל בלי להרים עיניים מהסלולרי. עוד שעה יש לי ישיבה בזום. איפה החולצה הכחולה מכותנה שלי? גיהצת?
גיהצתי את שלוש החולצות אתמול, בעצמך אמרת שהכחולה הולכת לניקוי יבש, יש עליה כתם…
את תמיד מבלבלת הכול! שום דבר אי אפשר לסמוך עלייך. יאללה, תני איזה חולצה, סתם. ותעשי תה חזק, לא הרומאשק שלך, כבר נמאס לי מטעמי טבע.
הכתפיים של שירה התקשו, אבל שתקה והלכה למטבח.
מחוץ לחלון עמד חורף ירושלמי אפרפר ומדכא, נטול גשמים, קצת ערפל. בבניין ממול, דירות כמו עיניים כבויות, בחלקן דולק אור צהבהב. שירה ויסברג, בת חמישים ושש, עמדה ליד הכיריים והביטה במים רותחים בקומקום ישן שבקצהו כתם חלודה. היא תכננה להחליף אותו מאז האביב, אבל תמיד שכחה, או לא היה לה זמן.
היא שפכה תה חזק לכוס, כזה שהוא אוהב, בלי רומאשק ולא נענע. לקחה צלחת הכריכים שהכינה בשש בבוקר: לחם פרוס עם גבינה צהובה וחמאה. פרסה עגבניה אפילו שהעגבניות החורפיות בטעם של נייר. ויטמינים, לפחות, בשבילו. הניחה על מגש והלכה לסלון.
דני ויסברג, בן חמישים ושמונה, ישב בכורסה עם הטלפון. לפני שלושה חודשים קיבל קידום: עכשיו ראש צוות. לפני כן היה מהנדס פשוט עשרים שנה. פתאום נהיה אדון בסוויטה, עשרת אלפים שקלים תוספת בחודש, משרד נפרד וגם, מסתבר, מבט חדש על עצמו ועל העולם סביבו.
תניחי פה, סימן לשולחן журнלים בלי להוריד עיניים.
שירה הניחה את המגש. שתקה רגע קט.
דני, באמת, קח את הכדור שלך. אתמול כאב לך הראש.
אתמול כאב, היום לא כואב. יאללה, יש לי שיחה.
היא יצאה למבואה, נעצרה רגע ליד המתלה: המעיל שלו, המעיל שלה, מטריה עקומה. עמדה רגע חסרת מטרה, ואחר כך לקחה מטלית וניגבה את החלון במטבח, כי לא ידעה איך למלא את הזמן.
ככה כבר שלושה שבועות. מאז שהוא חזר מהשתלמות בכנרת. פתאום מגולח ומסודר עם עיניים חדות ותספורת מודרנית. היא שמחה בהתחלה דמיינה שקרה לו משהו טוב. אבל אז התחילה לשים לב לשינויים: האוכל פתאום לא טעים לו. פעם היה אוכל כל מה שיש ושקט. עכשיו הסלט חסר תיבול, הקציצות יבשות, תבשיל “אוכל לסטודנטים, לא לראשי צוות”. היא שאלה, שמא לא שמעה נכון, והוא הביט בה במבוכה מגוננת: “שירה, כבר הגיע הזמן לבשל קצת… מכובד. דגים בתנור, סלטים אמיתיים, לא סלט ישראלי עם לימון פעם ב…”
היא התחילה להכין דגים בתנור. וירקות. ובכל זאת יום אחרי חזר מהעבודה זעוף, מספר לה איך אצל קולגה אשתו לא עובדת, הבית מבריק, “והיא נראית כמו נסיכה”. שירה שתקה. יכלה לענות: ארבע שנים לא עובדת מאז הצמצומים. קמה בארבע, נכנסת למיטה אחריו, מבקרת ברופאים בשבילו, עומדת בתור לבית מרקחת, מזמינה לו תורים, מוסרת גלגלי חורף להחלפה ומשלמת מכספה כי הוא “עסוק”. יכלה להגיד, לא אמרה.
לפני יומיים גבול השתיקה נחצה.
הוא נכנס ב-20:00. בדיוק הורידה סיר מרק עוף שני בישול, לא שמן, עם גזר ושמיר, שעות על הכיריים.
למה איחרת? שאלה משפת המטבח.
התעכבתי, אמר, בועט נעליים במסדרון.
יש מרק, בוא לשולחן.
הביט בסיר, עיקם אף.
שוב עוף.
יש לך כולסטרול, דני, הרופא…
אני יודע שיש לי כולסטרול! פשוט נמאס לי מאוכל של חולים.
אכלה לבד את המרק והשאר הכינה לו. הביא צלחת ריקה לשיש, לא אמר מילה. היא שטפה בשקט, ניגבה, ניקתה פירורים מהשולחן. נכנסה לסלון להציע לו שתייה.
ישב וגלל בסלולרי, משהו בורוד הבהב על המסך. הזיז אותו הצידה.
שותה קומפוט?
הביט בה ארוך. שותק, בודק.
לא, פלט, ובעקבות שתיקה כבדה: שירה, תראי את עצמך.
היא הופתעה.
מה?
מתי היית אצל ספר? תראי את השיער תלוי. החלוק, מה זה הפיג’מה הזו. את נראית כמו… כמו סבתא מאיזה מושב.
ברז דלף טיפות. אצל השכן טלוויזיה מדברת שטויות.
דני, אמרה בשקט.
מה, דני? אני רק אומר אמת. אסור? עכשיו אני במעמד אחר. פוגשים אנשים, ישיבות. אשת ראש צוות צריכה להיראות כמו בנאדם, לא…
פגשת מישהו פה? שלושה חודשים, לא הבאת אף אחד.
כי זה בושה! קולו הדהד כמו אבן שנפלה לבאר. אצל עמרם אשתו כמו מלכה. מצוחצחת. את, התעגלת, עם השיער הצבוע…
דניאל, אמרה בחומרה. אתה מתקרב לשישים. אני חמישים ושש. מזמן לא צעירים.
בדיוק! בזהירות צריך להקפיד יותר! אני הולך לחדר כושר, משקיע. ואת? סתם יושבת בבית…
כל היום בבית, חזרה אחריו בלא בהלה, קול יציב להפתיע. טוב, דני. הבנתי.
התנהלה המטבח בשקט. סגרה אור. הכניסה לחם לחלתה. לא נשברה רק בחשה משהו בתוכה, כאילו ריהוט כבד זז בלחישה. פתאום את נושמת כמעט רגיל.
בלילה לא נרדמה. הקשיבה לנשימות שלו, מהצד השני. חשבה: עשר שנים לא מפסיקה לשרת, לבשל, ללכת בין רוקחים לספרים. אמנם אין לה מכונית, מכרו לפני שלוש שנים, כי הוא פחד לנהוג לחץ דם. הפכה את כרטיס האשראי בכל מונית. טרחה להביא לו “אנלדקס”, להתריע מבעוד מועד. כמעט אלף שקל קופסה. תקתקה הכול במחברת. פעם לא פיספסה כדור.
ועכשיו הוא אומר לה, “בושה להיראות איתך”. שירה חשבה. עד אחת בלילה הגיע לה מסקנה: די.
לא תעשה סצנה. לא גירושין. די להיות הברז לפתוח, לקחת, לסגור. עכשיו תדאג לעצמה.
קמה בבוקר כרגיל בשש. הכינה לעצמה תה רומאשק אהוב עליו לשנוא. ישבה מול הנייד וחיפשה פגישה למספרה ההיא שבקניון. חמש מאות ללירה. נקבע לשלישי. מצאה חוג הליכה נורדית בפארק בשכונה, שלישי וחמישי בוקר, בחינם. רשמה.
כשדני הלך למטבח בשבע רק כוסו עמד על הכיריים. כל השאר במקרר.
ומה עם ארוחת בוקר?
לחם יש, חמאה וגבינה יש, ענתה בלי להרים עיניים מהטלפון.
עמד רגע, מזג תה לבד, חתך לחם. אכל בשקט, יצא מבלי לומר מילת תודה.
ושירה הקלה צרה אותה.
בשלישי הגיעה למספרה. הספרית, מיכל בת עשרים ותשע עם קעקוע של לב בצוואר וטבעת באף, בדקה לה את השיער.
שלוש שנים לא צבעתי, הודתה שירה.
יש בסיס טוב. נעשה צבע עדין, טיפה גוונים.
שעתיים וחצי חיכתה מול הראי. יצאה שירה אחרת. לא צעירה, לא. אבל חיה, דומה לעצמה מעט שנשכחה.
השקיעה שלושת אלפים שבע מאות שקל. קנתה גם קרם פנים, יקר, שבע מאות. עמדת בפארם תהית: יקר. נזכרה באשת עמרם וקנתה.
בערב דני הביט בשיער, שתק.
הייתה רגילה, לא חיכתה למילה.
השבוע נגמרו כדורי הלחץ דם. לא קנתה הפעם. הוא פתח אריזה, מצא ריקה.
שירה! נגמרו הכדורים!
יודעת, ענתה מהמטבח.
למה לא הבאת?
אתה גדול, דני. תוכל לבד.
דומיה.
יש לי עבודה.
גם לי יש עיסוקים.
לא אמרה מה עיסוקים. עכשיו באמת יש חוג הליכה, פרלמנט חדש של נשים בנות גילה, מרים ודלית. מרים הייתה סגנית מנהלת בית ספר וצחקה קולני. דלית פנסיונרית, מגדלת נכדים. צעדו יחד, דיברו ונשמו אוויר. רק עכשיו הבינה כמה טוב.
דני קנה לבסוף לבד. חזר עם פרצוף ניצול קרב. הניח בשקט על המדף. שירה לא אמרה מילה.
בימים ההם פגשה אֶת נעמה, חברתה מימי העבודה.
נעמה, פנויה בשבת?
למה?
נלך לסרט או לשבת על קפה.
שירה, את בסדר? תהתה, שנים לא יצאו כך.
אפילו יותר טוב.
בשבת ישבו יחד ליד חלון בבית קפה. שלג לא ירד, אבל היה ריח חורף. הזמינו לאטה ועוגה. דיברו על הכול. שירה סיפרה לה הקידום, השינוי, ההתנהגות, המרק, האישה של עמרם. שיחה שלישית, קצרה, לא דרמטית, בלי דמעות.
ומה תעשי עכשיו?
כבר עושה: פשוט לא מה שהוא לא מעריך. לא כדי להכעיס, כי די פשוט.
נעמה הנהנה.
הוא מרגיש?
בטח. אתמול לבש חולצה מקומטת ושתק.
בלי ריב?
לא. פשוט לא רגיל לתגובה שלי.
חשבת אי פעם להתגרש?
עולה. עוד לא. קודם להבין מי אני בכלל. שנים לא הכרתי.
ישבו עוד, יצאו בשלג שנמס, התחבקו.
בבית דני ישב מול הטלוויזיה, המטבח שקט עם כלים מלוכלכים. פעם שירה הייתה מנקה מיד. הפעם השאירה.
איפה היית?
פגישה.
הרבה זמן.
נכון.
נכנסה לאמבטיה, שמה קרם חדש על פניה מול הראי. לא היה טרגדיה שם אישה חמישים ושש, עם קמטים, אבל עומק אחר בעיניים. שיער עם גוון. לא ילדה, וזה בסדר.
החורף התחלף בקור. קנתה מגפיים חדשים, מעור טוב, לא זולים ארבעת אלפים חמש מאות. לא התחרטה.
הבית משהו השתנה בו, כמעט בלתי נראה. היא בישלה כבר מה שרצתה: מרק אדום אמיתי, תפו״א ועוף, מדי פעם פסטה מוכנה למה לא? כבר לא דאגה דיאטות לדני בלבד. אם הוא רוצה, שידאג לבד.
הכביסה במכונה ביחד, בלי עיבוד מיוחד לחולצותיו. פעם דאגה, עכשיו לא.
הוא ראה. שתק. לפעמים עקץ:
שוב פסטה?
כן, פסטה.
את לא מבשלת כבר?
אתמול היה מרק, בראשון תבשיל.
הוא הסתובב, חסר מילים. לא יכול להגיד: “למה כבר לא סובבת סביבי?”. זה לא הגיוני.
ובבין לבין היא המשיכה בהליכות בפארק, ונרשמה לסדנת אקוורל בספריה בבקרים. סתם כי למה לא? שעתיים פעמיים בשבוע לשקוע בצבעי מים, לא שום מטרה, רק שקט.
אמצע דצמבר דני התחיל לאחר. פעם שירה הייתה דואגת, מצלצלת. עכשיו אכלה לבד, ישנה מתי שרוצה. הוא בא בשעה תשע, עשר. לא הסבירה, לא שאלה.
עד שנגלה לה בו יום אחד ריח בושם לא מוכר. מתוק, חריף, לא משרד. ידעה: מישהי.
מוזר לא כאב. ציפתה לכאב, קיבלה סקרנות עייפה, ואחרי רגע תחושת חירות חדשה. עכשיו, אם ילך, זה שלו, לא שלה.
לא דיברה. ישנה טוב.
המשיך כך שלושה שבועות. לעתים התגנב בקול לטלפון: “…נו, נועה, שבת הקרובה…” נועה! הניחה לזה.
באותם שבועות חשבה על שלושים ושתיים שנות נישואין, על עמית, בנם הבכור, שגר בחיפה עם רעיה ושני ילדים. על דני הצעיר, הרוח הטובה. מתי השתנה? לא יודעת כמו נזילה שלא שמים לב עד שמוצפים.
חשבה על עצמה, שלא ידעה מה היא אוהבת, לא מוזיקה, לא ספרים, דאגה עצמית עמוקה, קבורה תחת חבית קובות ותה.
ולמדה באקוורל מדריכה בשם סימה סיטון, בת חמישים ושתיים, החמיאה על עבודתה “יש לך יד מצוינת, צבע מרגש”. מישהו זר שראה בה תיקון קטן, ששום דני כבר לא ראה.
ינואר הסוף של נועה. התרוקן, השתעל. עוד פעם חזר לשגרה טלוויזיה, שתיקות. פעם אחת כששתתה תה לידו, אמר לאוויר:
קר בחוץ היום.
כן, ענתה. חמסין צפוי.
הממ.
הוא קם. זה הכול.
מה קרה עם נועה? גילתה דרך חבר דני עם “בחורה צעירה, זרקה אותו מהר”. היא הנהנה כנראה חיפשה גבר בכיר, קיבלה בן חמישים ושמונה עם תרופות ותה.
לא ריחמה עליו. הייתה כמו אחרי כאב שיניים שהסתיים תחושת שקט, סוף סוף רק זה.
פברואר בריאותו הידרדרה. כדורים לקח לא מסודר. מבלגן אריזות, לוקח פעמיים כי שכח אתמול. היא שתקה רופא אמר, לא פעם.
לחץ הדם עלה, נהיה חיוור, התלונן על זמזום בראש. פעם ציין:
מסוחרר לי.
לך לרופא.
תקבעי לי?
תתקשר אתה, המספר מופיע בכרטיס בקופ”ח.
הביט בה. שתתה תה בשלווה.
אני לא זוכר איך.
דני, אתה ראש צוות. תבין לבד.
הוא התקשר, קבע, הלך. קיבל עוד תרופה.
תקני לי?
אני צריכה לעבור ליד. תן כסף.
נראה מופתע. פעם הייתה עושה זאת בשקט. כעת זהו.
נתן כסף. קנתה תרופה, הניחה. לא תלתה פתקים, לא סידרה.
מרץ, ההפשרה באה. שלוליות, ילדים דוחפים מקלות בלב מדשאות. שירה יצאה להליכות, קנתה לעצמה מעיל אביבי בהיר, עם חגורה. מדדה במראה בחנות, אמרה: הגיע הזמן.
מרץ גם עמית ואשתו הגיעו מתל אביב. עמית גבוה, בן ארבעים, דומה לאביו בחיוך אבל עדין יותר. הם באו עם לבנה דבש וקופסת שוקולד.
ישבו לארוחת ערב תפו״א אפוי, סלט דגים כבושים, רגל קרושה לפי מתכון אמא שלה. דני שתק, עמית סיפר על עבודה ומשפחה, אשתו שאלה לשירה על החוגים.
את מציירת, אמא? שאל עמית.
לומדת, קצת אקוורל.
יפה מאוד. תראי לנו?
הראתה להם שרטוטים תפוח, אגרטל, נוף. עמית מעיין ברצינות. אשתו מחמיאה.
אמא, את נראית צעירה יותר.
פשוט הלכתי סוף סוף למספרה, גיחכה שירה.
שמה לב שעמית עולה בעיניו על אביו, שתק, לא שאל. אחרי שהלכה אשתו לסידורים, ניגש עמית אל שירה.
אמא, הכול בסדר אצלכם?
למה?
אבא די כבוי. הוא חולה?
לחץ דם, צריך לעקוב. הוא כבר דואג לבד.
עמית שתק, לש בידו חתיכת בצק.
לא רבתם?
לא, זה היה נכון. לא רבים. חיים במקביל.
אמא, תגידי אם…
עמית, הכול טוב. באמת טוב.
האמין לה. כי באמת לה עצמה היה טוב, וזה היה משונה.
עזבו בראשון, הבית שקט. שירה ניקתה, דני ראה חדשות.
מאוחר בערב פתח דני את המקרר, שתה. עמד ליד החלון.
עמית נראה טוב.
נכון.
ויש להם… השתתק.
כן.
גמר לשתות. הלך.
היא נשארה להביט לפרוזדור עלה אפרורי, פנס משרת מאיר אספלט רטוב. העלים כפופים ועמומים.
באפריל חטף דני משבר לחץ דם. לא התמוטטות, אבל קם בבוקר וראשו הסתחרר, התיישב במסדרון, קרא לה.
שירה, רע לי.
יצאה. ראתה אותו יושב על הרצפה, פנים אדומות, זיעה.
קום, אמרה. סייעה לחדר. הביאה לחץ דם: 185/110. לא טוב.
קח כדור, קפטופריל, במגירה. שכב, לא לזוז. אבדוק עוד חצי שעה.
ואת?
במטבח.
שירה הרתיחה מים. שמעה אותו מחטט בעייפות אחרי הכדור. אחרי שעה ירד ל-160/95. אפשרי.
תשכב, הנחתה. אל תלך לעבודה.
התקשרי, תגידי חולה.
אתה לא הולך, תודיע.
נשאר, הביאה לו תה ועוגיית יבש, לא כחובה, אלא כי כך. כי אין פה “לא רוצה לדאוג”. יש לראות סבל, אז עוזרים.
שכב ובהה בתקרה. לאחר שתיקה ארוכה:
שירה…
מה?
אני… עצר. ואז: התנהגתי, אני רואה, לא בסדר חודשים אחרונים.
לא מיהרה לענות. התיישבה על המיטה.
נכון, דני, לא בסדר.
פשוט, הקידום… נדלק לי איזה פזמון של ‘הגעת, אז תתחיל הכול מחדש, כאילו הפסדתי משהו’.
הגעת. ראש צוות.
טוב, הראש שלי התבלבל.
היא קמה, לקחה את הכוס והתעברה למטבח. לא הייתה פיוס. לא היו חיבוקים, לא דמעות. פסקה אחת, מוסכמת.
אפריל חלף, מאי הגיע. המשיכה לפארק ולאקוורל. נינה הזמינה אותה להצגה; קנו יחד כרטיסים ראשון לשורה. לא הייתה בתיאטרון עשור. ישבה, מחזיקה מיץ תפוזים מהבופה, התרגשה ממסך חי.
היא בת חמישים ושש, מתחילה להבין שזה לא הסוף של דבר, אלא התחלה של אחר.
עם דני המשיכו במקביל. כבר לא העביר ביקורת, לא הזכיר השוואות. מדברים רק בענייני יומיום. בערבים ישבו לפעמים יחד: הוא בחדשות, היא בספר שמיכל המליצה. שקט חדש היא כבר לא חייבת.
פעם ביקש שתזמין לו תרופה באינטרנט-פארם.
אני לא יודע, אמר. את טובה בזה.
פשוט כותבים את שם התרופה, מוסיפים לעגלה, בוחרים איפה לאסוף.
אצלך זה יוצא טוב.
גם אצלך יצליח.
התעקש, לבד. רק פעם שאלה שאלה. הסבירה. הצליח. גם זה חשוב לא לעשות בשביל מי שיכול לבד. פעם חשבה שעזרה פירושה הכול. עכשיו ידעה: זו הייתה מחיקה שלה.
יוני התחמם. קנתה שמלת קיץ פרחונית, לבשה, הרגישה טוב. לא סבתא, סתם אישה.
בגיל הזה, חשבה, כל זוג בונה מערכת שונה: יש זוגות מלחמה, יש חברות, יש שתיקה. עם דני משהו רביעי: לא מלחמה, לא שלום, לא קיפאון. כל אחד לעצמו, אבל גג משותף.
לא ידעה מה יבוא. לפעמים חשבה על שאלת הגירושין של נעמה. לא מיהרה. קודם להכיר עצמה.
הקיץ רץ. נסעה לעמית לחיפה, לבד, בלי דני. השאיר אותו “עבודה.” נסעה עם כרית רקומה לנכדה, אריגת יוטיוב. שבועיים של משחק בגן, בישול, אמבטיות וסיפורי לילה. זו דאגה אחרת: נדיבה, לא כובלת.
בערב עמית שאל בנקל. היא ענתה: חיים. קשה אבל אחרת. חיוך של השלמה.
חזרה שזופה. דני פגש בכניסה: “הנה באת.” לקח את המזוודה וזהו.
באוגוסט חם. הביאה מאוורר וקנתה אבטיח חצי לה, חצי לו. הוא אכל, אמר תודה לראשונה זה חודשים.
בספטמבר, כשעלים צהובים סחררו על אריחים, הגיע הרגע שחיכתה לו.
ערב שישי, חזר בשמונה, פנים אפרוריות וזהירות.
שירה, רע לי.
איפה?
לחץ כנראה. ראש, וגם פה, הצביע לחזה.
הביטה. ממתי?
מהצהריים, חשבתי יעבור.
כדור לקחת?
בשלוש, לא עזר.
שב.
מדדה לו: 190/115.
דני, זה רציני. תביא אמבולנס.
למה אמבולנס, עוד כדור…
לא. 190, כאב בחזה צריך רופא דחוף.
אז תתקשרי…
פה עצרה. עמדה עם מד הלחץ ביד, והביטה בו.
ראתה אותו: פנים אפרפרות, עיניים מפוחדות, יד על הלב. אמפתיה, לא קפאון. אבל ראתה גם את מה שהוא לא ראה: שנה של שקיפות. מילים שאין להן ניקוי. היא לא אדם בשבילו הרבה לפני שחדלה לטרוח.
והבינה מה תעשה, ומה לא.
דני, אמרה בשקט. יש לך נייד. יודעים את המספר.
מה?
תתקשר לאמבולנס. אחת-שלוש. תגיד כתובת, תגיד תלונות.
שירה… קולו כאילו ילד. לא תעזרי?
עזרתי: מדדתי, הסברתי שצריך רופא. עכשיו שלך.
אבל אני…
דני, הניחה את המכשיר, אתה תסתדר, אתה מבוגר. ראש צוות.
עזבה למטה, סגרה הדלת בשקט.
קולו מחדר המטבח הגיע חרישי:
שלום… אמבולנס… רחוב…
מזגה תה רומאשק, עברה דרך המטבח, עברה לידו יושב, מדבר לאוויר. ראה אותה, לא אמר כלום. נעמדה ליד החלון.
למטה החצר ריקה. מנורת לילה שטופה בגשם. העלים כבר נשרו כולם.
סיים לדבר.
הם באים, אמר.
טוב, ענתה.
אולי תבואי איתי…
פנתה אליו, במבט רגוע. פנים מדולדלות, יד רועדת, מבט מבוהל. רחמים ממש. אין שמחה, אין ניצחון. אדם חולה, מבוגר.
לא, דני, אמרה חרישית. רופאים יבדקו.
שירה…
יבוא, יעשו מה שצריך. זו עבודתם.
חזרה עם כוס התה, סגרה הדלת. הביטה ברקיע העיר, באור המרפסת של מגדל ממול, בטופול שנשאר חשוף. במטבח שמעה תנועות. שקט. ואז, מעלית.
כעשרים דקות אחר כך הגיעה הניידת. שמעה דלת, צעדים זרים, קולות: “ללחץ”, “אק”ג”, “אולי לאשפוז”. קולו מובס.
אשתך פה?
פה, לא באה.
מובן. בוא, נתארגן.
הדלת. מעלית. דממה.
