אני כבר לא אשתו
אורי, נו, אורי… מדדת לחץ דם היום? לקחת את הכדור? דבורי הציצה מהמטבח, ידיה ניגבות למגבת התלויה.
אוי ואבוי, די דבורי, תעזבי אותי עם כל הלחצים האלה! הוא נהם, עיניו לא זזות מהטלפון. יש לי ישיבת צוות עוד שעה. איפה החולצה הכחולה שלי, ההיא מהכותנה? גיהצת?
הרי גיהצתי לך אתמול שלוש חולצות, אמרת בעצמך שאת הכחולה צריך לקחת לניקוי יבש, יש עליה כתם…
תמיד את מתבלבלת! אי אפשר לסמוך עלייך בכלום. טוב, תביאי כבר מה שיש. ותכיני תה חזק, לא את השטות של הקמומיל שלך, נמאס לי מזה.
שרירי הכתפיים של דבורי נדרכו, אבל היא שתקה והסתובבה למטבח.
בחוץ נובמבר לח, שמיים מכוסים. החלון הדומם של הבניין ממול האיר רק פה ושם בנקודות אור. דבורה שטרן, בת חמישים ושש, עמדה מול הגז, מביטה בכוסית המים הרותחים בקומקום הישן, זה עם הכתם בחזית שלא טרחה להחליף באביב. לא היה לה זמן בשביל זה.
היא שמה תה שחור חזק, כמו שהוא אוהב, בלי קמומיל, בלי נענע. סידרה בצלחת סנדוויצים שכבר הכינה מהבוקר: לחם עם חמאה וגבינה צהובה, שתי פרוסות, בלי הקשה (“כי הבטן שלך רגישה,” היא שמעה אותו מזמן רוטן). חתכה עגבנייה “כי ויטמינים, למרות שזה טעם של כלום החורף.” הניחה על מגש ונכנסה לסלון.
אורי שטרן, בן חמישים ושמונה, ישב בכורסה, שוקע במסך. לפני שלושה חודשים קודם הפך ראש צוות במחלקה. עשרים שנה היה מהנדס רגיל, צנוע, ואחר כך כשהמנהל פרש, שמו את אורי הוותיק במקומו: עליו פתאום חדר משלו, תוספת משכורת של שלושת אלפים שקלים, ומבט אחר על עצמו ועל הבית.
שימי פה, סימן בלי להרים את הראש מהמסך.
הניחה. נשמה עמוק.
אורי, באמת, תשתה כדור. אמרת שאתמול כאבה לך הראש.
אמרתי שכאב. עכשיו לא. די, תני לי, צריכה להתקשר.
היא ברחה למסדרון, מביטה במעיל הסורר שלו לצד הג’קט שלה, והמטריה העקומה. עמדה רגע, נושמת. ואז ניקתה את אדן החלון במטבח כי לא ידעה למה עוד להיאחז באותה השעה.
ככה היה כבר שלושה שבועות. מאז שאורי חזר מאיזה כנס של העובדים במעלה החמישה ונהיה מישהו אחר. גב זקוף, תספורת חדשה, מבט חדש. דבורי שמחה, חשבה: הנה, ניעור קצת. אבל אז החלו קטנות.
האוכל תמיד לא בסדר. פעם אכל הכל ושתק, עכשיו כל ביס הערה המרק מלוח מדי, הקציצות יבשות, “גריסים זה לא מזון לבוסים.” העירה, “לא הבנתי, אורי ” והוא, מבט נואש, “דבורי, תתחילי כבר להכין משהו ראוי. דג אפוי. סלטים נורמליים, לא הסלט שלך עם מיונז, פעם בשנה.”
הכינה דג, סלטים אכל בלי להביט בה. חשבה, נגמר. למחרת חזר כעוס, “אשתו של יאיר מהכנס בבית כל הזמן, הכל נקי, והעיקר היא נראית אש!”
דבורי שתקה. רצתה לומר לו שגם היא לא עובדת כבר ארבע שנים, מאז שסגרו את המחלקה שלה. שהיא קמה כל יום בשש, מסדרת בית, רצה לרופאים, קונה לו תרופות, מחליפה צמיגים לחורף, כי הוא “עסוק.” יכלה להגיד. לא אמרה. התרגלו.
ואז, לפני יומיים, קרה מה ששבר את השתיקה.
הוא חזר בשמונה. היא בדיוק הרימה מהכיריים מרק עוף קל על אש קטנה שעתיים עמלה, כי הכולסטרול שלו. במטבח ריח של שורשים.
למה התעכבת? קראה מהמטבח.
נתקעתי, ענה, בועט נעליים למבואה.
יש מרק. תתיישב מיד.
נכנס, מביט לסיר. מחמיץ פנים.
עוד פעם עוף.
אורי, זה הרופא אמר…
אני יודע. נמאס לאכול כמו בבית חולים.
הגשתה לשולחן. אכל, קם. השאיר כלים. הלך. ניקתה הכל, מהירה, בלי לחשוב. נכנסה לסלון.
הוא, טלפון ביד, מבט מסך, משהו ורוד רץ לו על הצג, נעלם בשנייה כששמה לב.
אורי, רוצה קומפוט?
הרכין ראש, מבט חותך, ארוך.
לא, ואז שקט, דבורי, תסתכלי על עצמך.
מה?
מתי היית במספרה? השיער השבור הזה. החלוק של הסבתא מפולין.
דממת מטבחטלוויזיה מחדרי השכנים.
אורי, אמרה בשקט.
מה, אורי? אני אומר אמת. יש לי עכשיו אירועים, אירועים עבודה. אשת איש צריכה להיראות. את… את לא שם.
אירועים? מי מגיע? מעולם לא הבאת אף אחד לפה מאז שנעשית ראש צוות.
בגלל שמתביישים! הרים את הקול. תראי את אשתו של קורן אלגנטית. את… התפוצצת, השיער לא צבוע…
אורי. אמרה בשמו המלא, נדיר אצלה. אתה כבר כמעט שישים. אני חמישים ושש. אנחנו לא ילדים.
בדיוק! קם, כאילו הוכיח. לכן צריך להיראות! הלכתי לחדר כושר. את, יושבת כל היום…
כל היום בבית, דקלמה בטון קר, מופתעת מהעצמה. בסדר, אורי. אני מבינה.
יצאה, סגרה בעדינות הדלת. פנתה למטבח, סגרה אור, קיפלה לחם, בלי רגש, אוטומטית. אך בפנים, משהו התחלק ממקומו לא נשבר, זז, כמו רהיט בחדר, קודם מוזר, ואחר־כך ברור: איכשהו עדיף.
בלילה לא נרדמה. שכבה על צידה, בוהה בתקרה. נשימותיו נשמעו לאוזנה רמות. חשבה.
העשור האחרון הייתה משרת קמה מוקדם, מבשלת, מכבסת, רצה לרופאים, קונה תרופות: “אמלו” ללחץ דם, “סימוביל” לכולסטרול, עוד משהו יקר למפרקים שמונה מאות שקל לחבילה. רושמת בזכרון, הולכת מוקדם לבית המרקחת שלא יחסר. הכול בשביל תפקודו.
ועכשיו הוא, שבורח מהבית, קורא לה סבתא. אשתו של קורן, כמובן, טובה יותר.
דבורי שוכבת. בשעה אחת בלילה, פתאום בבירור אחד בראש: עד כאן.
לא “אלך.” לא “אתגרש.” לא “אריב.” די לעשות בשבילו מה שהוא לא רואה ולא מעריך. די להיות ברז, שמפעילים ולוקחים. שיתמודד.
בבוקר קמה שש, שתתה תה קמומיל מה שהוא מתעב, התמוגגה על השקט. התיישבה עם הטלפון. נכנסה לאתר של מספרה בקניון ליד רכבת. הזמינה תור לרביעי מאה חמישים לשקל. שווה. אחרכך מצאה חוג הליכה נורדית בפארק העירוני, חינם, בוקר שלישי וחמישי. קבעה תזכורת.
כשאורי יצא למטבח בשבע רק הספל התה שלו חיכה. הלחם מונח, הגבינה במקרר.
איפה ארוחת בוקר? מצמץ.
יש לחם, גבינה, מה שחסר תיקח, המשיכה לגלול מסך.
עמד. קלט. הכין תה, חתך לחם, אכל מול המקרר. יצא מבלי לומר כלום.
הביטה בגבו הסוגר דלת. שקט נעים מילא אותה.
רביעי הלכה למספרה. הספרית צעירה, חצי ראש מגולח, מלאת עגילים בדקה את שיערה.
המון זמן לא צבענו?
שלוש שנים, הודתה. אף פעם לא היה לי זמן לעצמי.
נתחדש עם צבע, גוונים קטנים, עדין. ונחתוך קצוות.
ישבה שעתיים וחצי מול המראה, רואה איך פניה משתנות. יצאה החוצה אחרת. לא צעירה, אמת, אך חיה. עצמה שהיא כמעט שכחה.
שילמה שלוש מאות שישים שקל. בדרך קנתה לעצמה קרם לפנים לא הזבל בזול מבית המרקחת, אלא כמו שכתוב עליו: “לעור בוגר.” עוד שמונים. היססה, אך קנתה.
בערב אורי הביט בשיערה. לא אמר מלה.
לא ציפתה.
בשבוע שאחר כך נגמרו הכדורים ללחץ דם. עד עכשיו דבורי בדקה, דואגת שיהיה, שלושה ימים לפני הולכת, קונה. הפעם ראתה שנגמר הניחה את הקופסה הריקה ליד המיטה.
אורי בא, פתח מגירה הפתעה.
דבורי! נגמרו הכדורים!
נכון, ירה לה מהמטבח.
אז למה לא קנית?
אתה אדם מבוגר. תקנה לבד.
פאוזה מבוכה.
יש לי עבודה.
גם לי יש עיסוקים.
מה הם העיסוקים שלה? עכשיו כבר היו: הלכה לחוג הליכה בפארק, הכירה שם שתיים נורית וסימה. נורית סגנית מנהלת בחטיבה, צוחקת בקול הפנסון. סימה שקטה, כבר בפנסיה, שומרת על נכדים. הלכו, דיברו, צחקו, ופשוט נהנו משהו שדבורי לא זכרה שקיים עבורה.
את הכדורים אורי קנה לבסוף בעצמו. הניח בחדר בלי מילה. גם היא שתקה.
בערך באותו זמן הרימה טלפון לזיוה, חברה מהעבודה ההיא.
זיוה, אני פה. רוצה לקפוץ בשבת?
למה, משהו קרה?
סתם. בואי נלך לקפה או לסרט.
דבורי… הכול בסדר? עברה שנה שלא נפגשנו כך.
יותר טוב מתמיד, ענתה.
בשבת נפגשו. זיוה ראתה את השיער, הופתעה.
מה עשית? נראית סוף!
מספרה, חייכה דבורי.
סוף סוף! חשבתי עלייך, מתי כבר…
בדיוק עכשיו, חייכה, והלכו יחד.
ישבו בבית קפה מתחת לסנטר, כל אחת עם לאטה ועוגה. בחוץ הגשם התחלף לקור ראשון.
תספרי, ביקשה זיוה.
ודבורי סיפרה. העלאתו של אורי, הכנס, ההתנהגות שלו, העלבונות הקטנים, מניין כוחה חזר. דיברה כמו אורחת מסיפור אחר.
זיוה ערבבה קפה, שתקה.
מה תעשי?
כבר עושה. הפסקתי לטרוח במה שהוא לא מזהה. לא “בנגד”. פשוט אין סיבה.
אין סיבה… מהרהרת זיוה. צודקת.
לא יודעת אם זה נכון, הכתפיים של דבורי התרוממו. אחרת כבר לא יכולה.
והוא מרגיש?
כן. מבין שלא אטרח עבורו יותר. אתמול אפילו יצא עם חולצה מקומטת כי לא גיהצתי. שקט.
הוא לא רב?
בכלל לא. כנראה לא יודע מה לומר. פעם הייתי שותקת אולי מתוך חולשה. עכשיו זו שתיקה אחרת.
על גירושין חשבת?
על הכל. אבל קודם אני מגלה מי אני בלי כל הטרחה הזו, בלי הכדורים שלו, המרק שלו, החולצות שלו. שנים לא ראיתי את עצמי.
עוד ישבו, הזמינו עוד קפה. בערב ליוו זו את זו לגשם. חיבוק, הבטחה להיפגש שוב.
דבורי חזרה הביתה, מופתעת שכך נהנתה פעם ראשונה מזה שנים נפגשו סתם בשביל החברות.
בבית אורי ישב מול הטלוויזיה. במטבח כלים מלוכלכים מהבוקר. פניה של דבורי האחרת נשקפה מן הכיור. קודם כבר הייתה שוטפת. עכשיו שמה בצד.
איפה היית? שאל בלי להסתובב.
עם זיוה.
הרבה זמן.
כן.
הלכה להתרחץ. שמה לעצמה את הקרם שראתה במדף, הביטה במראה. פנים שלה, חמישים ושש, קמטוטים, עיניים חיות, שיער יפה, גוונים שהולכים לה. לא “סבתא.” פשוט אשה.
דצמבר הגיע עם רוחות. קנתה לעצמה מגפיים חדשים לא גומי זול אלא עור, ארבע מאות חמישים לא התחרטה.
בבית השתנה משהו. המשיכה לבשל, לא בשביל דיאטה אלא מה שהתחשק לה. מרק ירקות כבד, עוף עם תפוחי אדמה, לפעמים קנתה שניצלים מוכנים למה לא? אורי, הדיאטה שלך קח אחריות, לא אני.
החולצות מזמן לא גוהצו במיוחד, נכנסו למכונה עם כל הכביסה, בלי יחס מיוחד. אם מתקמט, עניינו.
הבחין בזה, אמר לעיתים:
עוד פעם שניצל מוכן?
כן, עונה ברוגע.
כבר לא בישלת ממש.
אתמול היה מרק. בראשון עוף.
עוזב חסר מילים מה ידרוש בדיוק, שתחזור לרקוד סביבו?
דבורי המשיכה בהליכה נורדית, סימה וסיפורים. נורית המליצה על גינקולוגית טובה סוף־סוף קבעה תור. נרשמה לקורס רישום באקוורל בספריה העירונית, בלי לדעת למה, רק כי פתאום רצתה. שעתיים כל רביעי, שקט וצבע.
באמצע דצמבר, אורי התחיל לחזור מאוחר. פעם הייתה בלחץ, מתקשרת, האוכל מתקרר. עכשיו אכלה לבד, הלכה לישון מתי שרצתה. היה מגיע בעשר. לא שאלה.
לבסוף הריחה עליו בושם נשי, מתוק, לא מהמשרד ולא מהמסעדה. עצרה, נשמה. הנה זה.
וזה לא כאב. הופתעה שלא. רק קהות, הקלה גדולה: זו כבר לא האחריות שלה. אם ילך, זה רצונו.
לא דיברה על זה. ישנה טוב.
עברו שלושה שבועות. יצא לעבוד, חזר מאוחר, מדבר לא ברור בטלפון. שמעה אותו בלילה: “…יונית, אמרתי לך, בשבת…” יונית. בסדר.
בזמן הזה חשבה הרבה. שלושים ושתיים שנים יחד, בן מתי גר בחיפה, אישה, שני ילדים. פעם היה אורי אחר: מצחיק, נוסע לדוג. מתי התחלף, לא יודעת.
וחשבה על עצמה: עשרות שנים דואגת לו, לא עצמה. מה בעצם אוהבת? איזה מוזיקה? מה ספרה? הכול הודחק לשרת, לדאוג.
בקורס האקוורל הפתעה. המורה, רמית, חמישים ושתיים, לימדה משטחים וצבעים. דבורי צבעה תפוח, זכרה שבכיתה ו זה היה חוויה נעימה.
יום אחד המורה העיר לה: “דבורה, יש לך עין מצוינת לצבע!” פשוט כך. מלים רגילות אבל הכו בול כבר שנים אף אחד לא אמר עליה משהו טוב סתם ככה.
ינואר. נראה שיונית מיצה את הסיפור. אורי שב להרגליו שב בשבע, טלוויזיה, רדיו. לא מתרוצץ יותר. קצת עייף, הרבה חרישי.
היא בישלה, הוא אכל, קם. לפעמים ישב איתה, נגס בשקט:
קר בחוץ.
כן, אמרו שתים־עשרה מעלות.
הממ.
וזהו. שיחה, בקושי.
איך נודע לה על סיום יונית? חבר משותף, גדי, צלצל: “שמעתי שאשתך יודעת על יונית?” דבורי זרמה עם השיחה, כאילו לא אכפת לה.
מה בדיוק קרה? ברור: הגברת רצתה בוס עשיר, מסעדות וחיים טובים. קיבלה גבר בן חמישים ושמונה עם לחץ דם גבוה, אוהב תה וחולצות מגוהצות ובכיינות על הכול. נמאס לה.
לא היה לה רחמים אקטיביים. יותר כמו כאב שיניים שחולף: לא שמחה, לא מצטערת פשוט אין כאב, וזה כבר בונוס.
בפברואר בריאותו של אורי הידרדרה. התרופות אי סדר מוחלט. פעם שוכח, פעם לוקח שתיים. דבורי רואה, שותקת.
פעם אחת אמר:
קצת סחרחורת.
לך לרופא, ענתה.
תקבעי לי תור?
תרשום לעצמך, המספר על הכרטיס קופת חולים.
הביט בה. היא שותה תה קמומיל, רגועה.
לא זוכר את התהליך.
אורי, אתה ראש צוות. תסתדר.
נקבע לבד. חזר מהרופא, דף הוראות חדש. תרופה נוספת.
הנה, הניח דף.
טוב, אמרה.
את תקני?
ממילא עוברת שם מחר, תן לי כסף.
הפתעה. עד היום הכול טופל אוטומטית, פתאום עליו לשלם.
שם כסף, היא קנתה. לא כתבה לוח זמנים, פשוט הניחה.
במרץ, באה ההפשרה. שלוליות, ילדים עם מקלות. דבורי התחילה לטייל סתם כך, רכשה לעצמה ג’קט אביבי, עם חגורה, משהו יפה, לא כמו תמיד סתם משהו פונקציונאלי.
מרץ גם הביא אורחים: מתי ובת זוגו יפעת, סוף־סוף. מתי גבוה, בן ארבעים, רגוע. יפעת לבבית.
בארוחת הערב תפוחי אדמה בתנור, סלט הרינג, רגל קרושה של אמא. אורי שקט, מדבר מעט. מתי מספר חוויות, יפעת שואלת על חוגי הרישום.
את מציירת, אמא?
לומדת אקוורל.
וואו, תראי לנו.
הציגה את ציוריה, הסבירו לה יפה.
את צעירה, אמא, נשבעת, צחקה יפעת.
סך הכול הלכתי למספרה, ענתה.
ראתה שמתי חושש, מבט משתנה בין ההורים.
למחרת, יפעת יצאה, מתי שאל במטבח, בעדינות:
אמא, הכל בסדר איתכם?
מה?
אבא כבוי. הוא חולה?
עם הלחץ דם לא טוב. תתעסק לבד, די לו.
לא רבתם?
לא, הייתה שלמה לא ריב. מתקיימים במקביל.
תאמרי לי אם תצטרכי משהו.
מתי, הכול טוב, באמת, מסתכלת עליו, והוא מקבל.
ביום ראשון נסעו. שקט בבית. דבורי שטפה, סידרה. אורי טלוויזיה.
בערב בא למטבח, שפך מים.
מתי נראה טוב.
כן.
והנכדים… עצר.
כן.
שתק, הלך. היא המשיכה להביט אל החוץ, גשם דק הלם באור הפנס.
אפריל. בוקר אחד התקף לחץ דם. לא פחד גדול, אבל הוא מתרסק בתנוחה לא נוחה במסדרון.
דבורי, רע לי!
ניגשה. ראתה פנים אדומות, זיעה.
קום, נלך למיטה.
הושיבה, הביאה משאף לחץ דם. 185 על 110.
קח את הכדור, יש במגירה. תשכב.
ולאיפה תלכי?
אני במטבח.
שקטה, הכינה תה. שמעה אותו זז, מחפש. אחרי שעה טוב יותר, לחוץ 160 על 95.
תשכב. אל תצא.
יש לי פגישה…
טלפנה, תגיד שאתה חולה.
נותר בבית. הגישה לו תה וקרקר לא בקש, מתוך הרגל.
שכב, סתכל בתקרה.
דבורי… קרא אחרי שקט.
מה?
אני, כנראה, התנהגתי טיפשי.
ישבה בשפת המיטה, עונה רגועה:
כן, אורי. טיפשי מאוד.
את יודעת… הג’וב החדש… שיגע אותי. חשבתי שמגיע לי יותר.
הבוס אתה, ראש מחלקה.
כן. ואת… את לא התכוונתי ככה.
הבנתי בדיוק, לחשה.
עזבה למטבח. אף אחד לא התחבק. לא פיוס, לא דמעות רק מבט הדדי. הצעד הכי אמיתי בעצם.
נגמר אפריל, הגיע מאי. דבורי המשיכה לשיעורים. נורית לקחה אותה פעם להצגה בתיאטרון, ישבו בפרונט, שקטות, הסתכלו על החיים של אחרים משוחקים לייב. חשבה: “חמישים ושש לא סוף, רק משהו חדש”.
בבית המשיך השקט. אורי לא העיר, לא דיבר על קורן. לפעמים שיחה יומיומית. בערבים כל אחד לעצמו: הוא טלוויזיה, היא ספר, המלצה של נורית. הפעם בלי רגשי חובה.
פעם, ביקש שתעשה עבורו הזמנת תרופות באינטרנט.
לא מבין בזה.
כתוב שם קל: כותבים שם תרופה, בוחרים איסוף.
אבל את יודעת, תעשי.
תסתדר לבד.
חושב, ניסה, שאל פעם. הצליח. הבינה: עזרה אמתית לא להחליף אותו.
יוני היה חם. קנתה שמלה חדשה, צבעונית, יפה. מדדה, חייכה: “נראית סתם אשה לא סבתא. סתם אחת שרוצה להיות יפה”.
הבינה: יש זוגות בזקנה במלחמת עולם, בצביעות, בקור. אצלם, משהו רביעי: חיות נפרדות בבית אחד.
עתיד אין לדעת. להיפרד? לא פוסלת, לא ממהרת. קודם להבין מי אני.
הקיץ עבר. יצאה פעם ראשונה לבד לחיפה, שבועיים אצל מתי, עם מתנות לנכדים כרית רקומה שלמדה להכין ברשת. זה היה חופש מהסוג שלא הכירה: בישול, טיולים, שמחת השהות.
בערב מתי חקר עליה. ענתה אמת: מסתדרת, מסובך אבל בסדר. הוא הבין.
חזרה, שזופה, מלאת אנרגיה. אורי אמר: “הגעת,” עזר בסבל, וזהו.
אוגוסט מחניק. שמה מאורר, חתכה אבטיח חצי לה, חצי לו. אכל, אמר תודה בפעם הראשונה זה חודשים.
בספטמבר, ימים מתקררים, עלים צהובים הגיע מה שצפוי.
שישי, בשמונה בערב. נכנס עם פנים אפורות, הליכה איטית. היא במטבח עם ספר.
דבורי, רע לי.
איפה כואב?
בטח לחץ דם. הראש, החזה…
ניגשה, בודקת:
ממתי?
מהצהריים, חשבתי שיעבור.
כדור לקחת?
בשלוש, לא עזר.
שב.
מודדת 190 על 115. חמור.
אורי, צריך להזמין מד”א.
מה פתאום, אולי עוד גלולה…
לא. זה לא משחק.
תזמיני…
רגע. היא מיישירה מבט: אפור, עיניים מפוחדות, יד על החזה גבר חולה, לא בן ערובה. אבל גם לא נטול אחריות.
אורי, אומרת קולה רגוע, יש לך טלפון. תתקשר. 101.
הביט בה בהלם.
מה?
תזמין ניידת לבד. הם יבואו.
דבורי… את לא תעזרי לי?
כבר עזרתי. מדדתי לך וממליצה על רופא. השאר בידיים שלך.
אבל…
אתה אחראי. אתה תסתדר.
הלכה לחדר, סוגרת דלת מאחוריה.
שומעת בהמשך קולות שקטים:
שלום. כן, מד”א. רחוב…
הרתיחה מים, שמה קמומיל, כי היא אוהבת. נכנסה במהירות למטבח, מחליקה על ידה, לא מתקרבת. הערב שקט, פנס זורח על האספלט, טיפות קרות, אין נפש בחוץ.
השיחה לתומה, דממה.
בדרך, אמר.
טוב, ענתה.
תבואי איתי?
הקשיבה, מתבוננת בו. לא עוינת, לא שמחה. רחמים אנושיים צלולים. אך בוחרת.
לא, אורי. יבדקו אותך ויטפלו. זו עבודתם.
הולכת לאטה, ספל בידה, סוגרת מאחוריה.
עוד רחש פעמי מד”א עולים. שיח מקצועי “לחץ”, “אק”ג”, “לשים לב.”
אשתך בבית?
כן… אבל לא תצטרף.
הבנתי. קום, בוא נבדוק אותך.
דלת. מעלית. דממה.
