היה כבר ערב. החתן שלי הביא את אמא של אשתו לדירה שלנו בתל אביב. הוא הניח את שתי התיקים שלה בכניסה וברח פנימה, לראות מה עם מיכל. כשראתה מיכל את אמה, היה לה כתוב על הפניםתחושת אכזבה ענקית. היא פלטה: “אז מה, עכשיו אני אמורה לטפל בך כל החיים? לא תפני לחזור כבר למושב שלך?”
לפני תקופה קצרה שמעתי את זה מחברה ישנה שלי, עם גישה קצת נוקשה לגבי הגורל של אמא שלה המבוגרת. בדיעבד, לסבתא שלה היה יצא הכי טובהחתן שלה דאג לה, סידר לה מקום סיעודי מושלם ויקר בתל אביב. באותה תקופה מיכל לא ידעה מכלום, רק נחשפה לכל הסיפור אחרי שהאמא שוחררה מהקליניקה.
בעלה של מיכל, יונתן, הביא את חמותו הביתה והסביר: “אמא שלך מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו, דאגתי שתקבל כל מה שצריך. אבל היא עדיין צריכה קצת השגחה ושהות קרובה אלינו. אז לפחות לכמה שבועות, היא תגור איתנו. זה בסדר, נכון?”
האמת, היה הכי הגיוני שמיכל הייתה שואלת את יונתן את השאלות האלה, בכל זאת זו אמא שלה. במקום להודות לו על הדאגה, יצאה ממנה תגובה לא קשורה: “אמא, בקושי התחלתי לארגן פה את החיים בעיר עזבתי הכל בבאר שבע, והנה את נוחתת עליי. את באמת רוצה לגור איתי בבית הזה? מה, עכשיו אני צריכה לדאוג לך תמיד? מה עם לחזור למושב? לא בא לך?”
אמא הפנסיונרית כמובן נעלבה, אבל יונתן היה הכי בהלם.
פתאום, מיכל הראתה לו צד שמעולם לא הכיר בהקצת אטימות וקרירות שלא ציפה לה כשנשא אותה. האמא התחילה לארוז בשקט, מוכנה כבר מנטלית לחזור למושב, אבל מיכל, עם הפרצוף החמוץ, סגרה את הדלת מאחוריה ויצאה לרגע של אוורור אצל חברה. היא חזרה רק לדירה באחת עשרה בלילהומצאה שתי מזוודות ארוזות וכרטיס דיגיטלי לרכבת לירושלים על השולחן.
נשארה רגע מבולבלת. היא שאלה: “מה קורה פה? אמא עוד לא נסעה נכון? אתה טס לאנשהו?”
“לא, אלה הדברים שלך וכרטיס הרכבת שלך לירושלים. חשבתי שאולי עדיף לגור קצת בנפרד,” ענה יונתן ברוגע. “הרבה זמן רציתי כבר שנביא ילד… אבל הערב קלטתי שאני לא מוכן להביא ילדים שיהיו להם אמא כזאת. תחשבי על זה טוב. בינתיים תישני במושב בבית של אמא שלך, והיא תישאר כאן אצלי. ואם תביני משהו על החיים, תבואי לדבר.”
מיכל לא דמיינה לרגע שיונתן יגיב ככה.
