כשישראל גוזלת אותך חתיכה אחר חתיכה, והבית שוכח איך זה לחמם: בגידת החזרה של המהגרת
סיפור על איך תשע שנים של קריירה, הצלחה ושכחה עלו הרבה יותר ממיליונים בבנק
שמונה שנים.
שמונה שנים ושירה טסה הביתה.
לא ל”דירה”, לא ל”מקום” כפי שמהגרים קוראים לדירת השכירות שלהם באדמת ניכר. לבית באמת.
נתב”ג, אזור היציאה. שירה יוצאת מהשער, עיניה מנצנצות בבגידה. יש מספיק כסף לכסות את כל המזוודות. אין בכלל זמן לכתוב טקסט על מה שהיא מרגישה.
היא יודעת: אמא מחכה.
היא לא יודעת: האם אמא תרצה לראות את האישה שתצא מהשדה.
פרק 1. יום ההבטחה
שמונה שנים קודם לכן אותו שדה תעופה, אותו טרמינל, אבל שירה הייתה שונה.
הייתה אז בת עשרים ושלוש. בתיק דרכון ישראלי ביומטרי, ויזה, אלפיים שקלים מזומן, וחלום שהוא גדול אפילו ממנה.
אמא מביטה בעיניים שבהן מתנגדים גאווה וייאוש.
שנתיים, אמא, הבטיחה שירה, עוד שנתיים ואני אחזור עם כסף בשביל הבית.
אמא חיבקה אותה זמן ארוך. ארוך מדי. שירה מרגישה את הרעד של אמא, את הריח של קמח, של אפר ישן מסיגריית אבא.
בבקשה, בתי, אל תשכחי אותי שם, אמרה אמא. בקולה שירה שמעה משהו שכמעט ולא יכלה להגדיר: דאגה. צל פרידה. תהום.
איך אפשר לשכוח אותך אמא צחקה שירה. גם אם ארצה.
והיא באמת האמינה לזה אז.
פרק 2. שנה ראשונה. אדרנלין
תל אביב קידמה אותה בקור של ינואר.
שירה גרה במעונות יחד עם חמשה ישראלים נוספיםשני בנים מחיפה, שתי בנות מראשון, ואב אחד מבאר שבע. ישנים בזוגות בחדרונים קטנים והשכר של כל אחד: 1,400 ש”ח לחודש.
העבודה בבית קפה נתנה לה 28 שקל בשעה פלוס טיפים. שירה לקחה משמרות של שתים-עשרה שעות, ניקתה שולחנות, הביאה קפה, חייכה ללקוחות שלא פעם השאירו טיפ שגדול ממחיר הקפה.
בערב הייתה נשפכת למיטה ומטלפנת לאמא.
איך את? שאלה אמא.
בסדר, אמא. עובדת, חוסכת.
לא קר לך?
מאוד קר.
תלבשי את הסוודר ששמתי לך בקופסה.
שירה לבשה את הסוודר ולרגע הרגישה את החיבוק של אמא מעבר לים.
את המשכורת הראשונה שלחה בפברואר שבע מאות שקל, בהעברה.
אמא כתבה: “תודה, בתי. קניתי תרופות ושילמתי על חשמל. תשמרי על עצמך”.
השותפים אמרו:
את תמימה, תחסכי את הכסף פה, אל תעבירי לה.
אבל שירה הבינה: לאמא זה דחוף עכשיו.
תוך שנה שלחה 17 אלף ש”ח.
תוך שנה למדה עברית ברמת רחוב.
והפעם הראשונה ששמעה את עצמה מדברת עברית כמעט בלי מבטא רווה בגאווה, אבל גם חרדה.
פרק 3. שנתיים. דוד
דוד הגיע לבית הקפה 147 ימים ברציפות שירה ספרה, גם אם לא ידעה למה.
היה כפול מגילה, גרוש, אבא לילד מהנישואים הראשונים. עבד בהייטק והזמין תמיד הפוך עם סויה.
יום אחד דיבר איתה:
מה שלומך? בעברית מגומגמת אך משתדלת.
שירה הופתעה. רק מעטים ניסו לדבר איתה בשפתה.
בסדר תודה, ושלך? ענתה בעברית שבירה של עולה חדשה.
אפשר להזמין אותך לקפה במקום אחר?
אחרי שנתיים של עבודה קשה, 40 אלף בחשבון, וחלום שכבר לא עמד בעומסדוד היה מפלט.
בבית הקפה הרוויחה בממוצע 140 ש”ח טיפ ליום. בנוסף, ניקתה משרדים בלילות והייתה שומרת על ילדים בשבתות.
דוד הציע לה נשימה.
פרק 4. שנה שלוש. הבגידה הראשונה
רק שלושה חודשים אחרי שהתחילה עם דוד העזה להודות בפני אמה.
אמא, אני יוצאת עם מישהו. ישראלי.
השתיקה נמשכה ונמשכה.
איך קוראים לו? שאלה אמא לבסוף.
דוד.
יש לו משפחה?
ילד מאשתו לשעבר. בן תשע.
שוב שקט.
שירה שמעה את נשימת אמא, מרגישה אותה מפרקת את החדשות לרסיסים.
שירה, בבקשה אמא נשברה אל תשכחי מי את.
אני לא שוכחת אמא.
“מי את” פירושו: “את ישראלית”.
המשפט הזה נשמע פתאום כמו פסק דין: “פה לא יהיה לך בית.”
ולא היה לה מושג איך להסביר שדרך מסך הטלפון, הבית כבר קר.
היא העבירה עם דוד יותר ויותר זמן. הניחה עבודה אחת. הורידה משמרות בבית הקפה. שמרטפותלעיתים.
במרץ שלחה לאמא 11 אלף ש”ח, התנצלה ששולחת פחות.
פרק 5. שנה רביעית. חתונה
דוד הציע לה נישואין בחנוכה.
שירה אמרה “כן”, איפשהו בין אפר העבר לאור העתיד.
התקשרה לאמא בינואר, עיניים עצומות כאילו זה יעזור.
אני מתחתנת, אמא.
מתי?
עוד חודשיים בתל אביב. דוד רוצה פה.
בקו של אמא שמעה חום ולחץ מעורבבים יחד.
תל אביב? אין לי כסף להגיע.
אני יודעת, אמא. סליחה.
הייתה צריכה להרגיש אשמה, אך רצתה דווקא הקלה.
הניחה את הטלפון ודמיינה את אמה יושבת על קצה מיטה, בוכה חרישית, פתאום מבינה דבר מה עמוק.
החתונה הייתה חגיגה. 200 אורחיםחברים של דוד, קולגות.
דודה ששירה בקושי זכרה שלחה מתנת כלי מטבח “כדי שתבשלי למשפחה החדשה”.
שמלת הכלה עלתה יותר ממשכורת של כמה חודשים של אמא. בתמונות, שירה חייכה וידעה שבאותו יום, הבטחתה לחזור תוך שנתיים כבר נשברה סופית.
היא לא תשוב.
פרק 6. שנה 58. ילדות ישראלית
יותם נולד במאי.
לידה קשה. דיכאון. בלי ביטוח מלא, ההריון הראשון עלה להם 39 אלף שקל.
דוד שילם הכל.
שירה שלחה לאמא תמונה: “הנכד שלך”.
יפה הוא. איך קראתם לו? שאלה אמא.
יותם ענתה שירה.
כאילו הרגישה את אמא יושבת על כיסא, בודקת בגוגל את השם. למה לא שם של סבא? למה לא של אבא? למה אין אפילו שורש מוכר?
העבירה לאמא 700 ש”ח כל חודש”בשבילך ולנכד”. במכתבים ביקשה שתקנה לו מתנות, תחסוך לו.
בשנים הבאות קיבלה חבילות עם ספרי ילדים בעברית, צעצועי עץ, חולצת מכבי קטנה.
יותם לא דיבר עברית. רק קצת, ורוב הזמןאנגלית עם הגננת מתכנית הדו-לשוני.
כשאמא כתבה “תלמדי אותו עברית”, הצליחה שירה לומר שתי מילים: “סבתא” ו”אוהב אותך”.
יותם שכח אותן אחרי שבוע.
לאט לאט בנתה חלום ישראלי: בית ברמת גן, מאזדה בחניה, יותם בגן פרטי, חופשות כל קיץ באילת.
ביום הולדת, אמא נגעה בטלפון.
שירה בדרך כלל במסיבה, עם צלחת ביד אחת בטלפון ביד השניה.
שלום, אמא, מה שלומך?
טוב, בתי. רוצה לראות את הנכד.
יותם משחק בחוץ. אראה לו את התמונה שלך כשהיכנס.
שירה אמא פספסה מילים. אוהבת אתכם.
גם אני, אמא. אני צריכה לסיים, נדבר אחר כך.
שירה ניתקה וחזרה לדיבורי עסקאות.
פרק 7. שנה שמינית. התקף לב
אמא בת 67.
התקף לב תפס אותה ביום רגיל, בסופר, כשקנתה לחם.
אח התקשר:
אמא בבית חולים. את צריכה לבוא.
שירה לוקחת חופשה היא כבר עובדת כמנהלת. קונה כרטיס לנתב”ג.
נמל, מונית, לבית החולים.
אמא שוכבת מחוברת כול, מביטה מהחלון.
כששירה נכנסת, אמא מסתובבת לאט.
אלוקים, באת בוכה אמא.
שירה נושקת לה בלחי ולא מכירה אותה.
אמא הזדקנה. קמטים עמוקים, שיער שיבה שמתישהו הפסיקה לצבוע. עיניים שמזמן אינן בורקות כפי שזכרה.
אמא, איך את?
נו, מה, כבר זקנה
שירה נשארת שלושה ימים.
אחר כך מרשים להחזיר את אמא הביתה. האח מסיע אותן לדירה, ששירה בעצם משלמת כל השנים הללו.
הדירה נקיה ועצובה. על הקירות תמונות ילדות של שירה. במטבח לוח שנה עם תמונת יותם בן שש, על שפת ים זרה.
הוא גדל, אומרת אמא, מציצה בלוח.
כן, אמא.
ואני לא פגשתי אותו.
אין לשירה תשובה.
היא נשארת שמונה ימים. אמא מראה מגירות עם מכתבים מתקופת השנה הראשונה בארץ, אלבום תמונות. מבקשת לבשל “את האוכל של פעם”מרק עוף, קציצות, תבשיל שוק.
שירה משתדלת. המרק יוצא מלוח מדי. הן צוחקות במטבח, ושירה רואה את דמעות אמא מסתתרות.
שכחת את המתכון שלי אומרת ביום השלישי.
זה לא היה על המרק. זה היה על כל השאר.
פרק 8. שירה טסה חזרה
שירה שבה לרמת גן.
איך אמא שלך? שואל דוד.
חיה. עייפה זקנה.
אז טוב, עונה וחוזר למיילים.
בלילה, שירה שוכבת, בוהה באור המרצד מחלון דירתה, וחושבת על חלון המטבח של אמא שבקושי אור נכנס בו.
הזמן עובר. שירה מחליפה לעבודה טובה עוד יותר. דוד הופך שותף בחברה. יותם פותח שנה במוסד נחשב.
אמא מתקשרת לעיתים פחות ופחות. רק בחגים, או ביום המשפחה.
את בסדר, אמא?
כן, בתי. אני כבר זקנה. את כבר לא חייבת לי דבר.
המשפט הזה היה השקר הכי גדול שאמרו זו לזו.
פרק 9. חזור הביתה
הפעם שירה חזרה מבלי לידע.
לא ספרה לאמא. לא התקשרה לאח. פשוט לקחה חופשה וקנתה כרטיס.
הגיעה לנתב”ג, חייגה לאמא:
אמא?
שירה? איפה את?
בשדה.
שתיקה.
תחזרי הביתה, בתי, אמרה אמא לבסוף.
הנסיעה לקחה ארבעים דקות. שירה צפתה איך העיר משתנה, הרחובות הראשיים נשחקים לאספלט סדוק, הבניינים הופכים נמוכים וישנים יותר.
היא יצאה מהמונית מול הדירה שמימנה כל השנים.
אמא עמדה במרפסת.
הגוף נהיה קטן ושביר. עם השנים, חום החיים דועך ממנה.
שלום, אמא, אמרה שירה.
אלי, את פה! קפצה עליה בחיבוק.
בחיבוק הזה משהו אבן בתוכה התנפץ.
הן ישבות במטבח. על השולחן: מרק עוף, קציצות, תבשילהכל ששירה רצתה ללמוד.
ידעתי שתחזרי, אמרה אמא.
איך ידעת?
אני אמא. תמיד יודעת.
חיכו בשקט.
אמא פתחה שירה. אני…
יודעת, קוטעת השתנית. את כבר ישראלית-אמריקאית.
שירה בוכה.
אמא, לא רציתי…
לא כועסת עלייך, לוחשת אמא, רק איבדתי את הבת שלי.
וזה הספיק לשירה כדי לראות סוף סוף את כל הבחירות וההצלחות.
אפילוג: הבטחה שלא מולאה
הפעם שירה נשארת שבועיים.
אמא מלמדת אותה לרקום. מלמדת שוב מתכונים ישנים. צופות יחד בסרטים ישראליים ששירה לא ראתה שנים.
ביום האחרון שירה שואלת:
אמא, אפשר לחזור?
אמא מסתכלת עמוק
תמיד אפשר, בתי. אבל לא יודעת אם תוכלי שוב להרגיש בבית.
שירה מבינה שזה כואב: “אפשר, אבל בעצם אי אפשר”.
ברמת גן דוד שואל איפה הייתה כל כך הרבה זמן.
אצל אמא שלי, עונה.
ואיך היא?
היא מזדקנת.
הוא מהנהן, שב למחשב.
שירה יושבת מול החלון הענק שרואה את קו שמיים אפור, חושבת על החלון הצר במטבח של אמא, שממנו רואים רק קיר עם שמץ שמיים.
שמונה שנים קודם היא יצאה מנתב”ג עם חלום להגיע לישראליות החדשה.
שמונה שנים אחר כך, חזרה עם ידיעה: החלום הישראלי הוא לפעמים העלמות איטית של הנשמה הרחק מהאהובים.
וחזרה, מעכשיולעולם כבר לא תהיה שלמה.
