כאן – אמא מסרה לבתה כמה עשרות מכתבים. כשג’וליה קראה אותם בחדר הסמוך, היא לא בכתה – היא התייפחה בקול רם.

יומן אישי יעל בן חיים
כשהתגייס עידו לצה”ל, נשבעתי שאחכה לו בנאמנות. עמדתי בהבטחתי שלחתי לו מכתבים מלאים ברגשות ובגעגועים, ציירתי עליהם שקדיות ולבבות, ובסופם צירפתי נשיקות בשפתון לצד המילה “נשיקה”. אהבתי אותו באמת ובתמים, עמוק בלב כמו שרק אפשר לאהוב מישהו באמת. כשלא היה לידי, כל דקה הרגישה כמו שעה ארוכה.
לכן קשה לי עד היום להאמין שעידו יכול היה לעשות לי דבר כזה.
הרגשתי בלב שהוא לא שכח אותי, שאולי הכל טעות. אבל פתאום הפסיק לענות למכתבים שלי, ואז, בכמה שורות קרות, כתב שעליי לשכוח ממנו. לא נותרה לי ברירה אלא להבין שזה הסוף.
נישאתי למי שפגשתי ראשון. בלי אהבה. סגרתי לעד את ליבי המרוסק, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אאפשר לעצמי להישרף שוב. כי אף אחד לא היה דומה לעידו.
יום אחד, בעודי עומדת במטבח, עם סינר וכפכפי בית, נשמע צלצול בדלת. פתחתי ועידו עומד מולי, במדים של קצין.
“לא האמנתי שהלכת והתחתנת”, אמר ועיניו התמלאו כאב. “הייתי חייב לבדוק בעצמי. עכשיו אני רואה שזה כך… עכשיו אני מבין למה לא ענית לי למכתבים…”
הוא כבר רצה ללכת, אבל עצרתי אותו.
“איך אתה בכלל אומר את זה? הרי אתה כתבת לי לשכוח ממך…”, לא ידעתי אם הוא מנסה להצדיק או להאשים אותי.
“מה את רוצה לומר?” חלפה שתיקה ארוכה “בשבוע שעבר שלחתי את המכתב האחרון מהבסיס, בתקווה שעדיין תחכי לי…”
גרון חנק אותי, הדמעות שרפו לי את הפנים, הראש הלם בשאלות “איך זה קרה?”, “למה?”.
באותו יום הלכתי להורים שלי. משהו בתוכי ידע שהם יודעים יותר ממני. אחרי הכל, הם אף פעם לא אהבו את עידו הוא לא גדל עם הרבה כסף.
“סליחה, יעל”, אמא ואבא לא הצליחו להסתיר את הצער, “רצינו שלעולם לא יחסר לך דבר. חווינו בעצמנו ימים שבהם היה צריך לגרד שקלים כדי לקנות לילדים שוקולד. רצינו שיהיה לך חיים קלים יותר…”
“הרי גם כשהייתם עניים, התאהבתם והתחתנתם. למה דווקא לי עשיתם את זה? איך יכולתם לשבור לי את הלב?”, בכיתי להם, ולא הסתרתי את הכאב.
אמא הושיטה לי חבילה של מכתבים עשרות מהם.
בחדר השני, כשקראתי אותם, כבר לא רק בכיתי בכיתי בקול. באחד מהמכתבים האחרונים, מצאתי פרח רקפת מיובש, ולידו עידו כתב: “חיפשתי אותו ימים, ומצאתי אותו בשבילך”.
בערב דיברתי עם בעלי. הבנתי שאין ביננו באמת דבר. הוא לא ראה אותי ולא את הלב שלי, רק את העבודה, את הכסף, וחברים ואולי אפילו נשים אחרות (כך לפחות רמזו לי השכנות). נפרדנו ברוגע, בשקט.
בפעם הראשונה בחיי התגברתי על פחדי מהלילה, ויצאתי לטייל ברחובות תל אביב. לא פחדתי עוד. ידעתי שאני הולכת הביתה לבית של מי שאהב אותי כל הזמן, שלעולם לא הפסקתי לאהוב.
עם הזמן נשכחו כל הכעסים והמרירות. במשפחה שלנו שלי ושל עידו גדלים היום שני בנים בלונדינים. סבא וסבתא מאושרים על הנכדים, וכולנו יודעים: העושר האמיתי הוא כשיש בבית אהבה אמיתית, נקייה ופשוטה.