אבא ואמא שלנו, אברהם ורחל, תמיד מציגים את נטלי, בתנו הבכורה, כאילו היא האור של הבית. במהלך השנים הם הקימו לה דירה במרכז תל אביב ובו שני ילדיה הקטנים, והזמינו אותה לחיות איתנו כל עוד היא לומדת באוניברסיטה. באותו רגע הם פנו אלי, יוסף, והאמרו: אתה עובד מהבית, תוכל להרשות לעצמך דירה משלה.
בזמן של נטלי באוניברסיטה, הוריה נוהלו אחריה כמו בתייה הולכים לשווקים, ממלאים ניירות במזכירות ומטפלים בילדים כשהיא באה מההרצאות. לי אף פעם לא ניתנה עזרה כזאת; במקום זאת, כשהוא הגיע זמן לשינוי, הם ביקשו ממני לצאת מהבית.
אבא מתעקש שאדם בגיל גבר צריך לדאוג לעצמו, ובאופן מוזר הוא מתרחק מהאחריות של בעלה של נטלי, שמוקרן על פניו וגדול ממני בכמה שנים, שלא מצליח לגלגל את הכסף למען המשפחה.
במהלך הריב על העזיבה, שטתי בטיפשות שהזכות למגורים שווה לשנינו, ושאיני מבקש יותר מכפי שמגיע לי. רחל קראה לי חזיר כי דיברתי על חלוקת הרכוש, ונטלי טענה שאני מנסה לגרש אותה ואת הילדים מהדירה.
החוק לא מציע לי פתרון, ואני בטוח שההורים יכתבו צוואה בקרוב וייגרוּ אותי.
האם באמת אפשר שמחלוקת על דירה תקרע משפחה שלמה? אני נשאר כאן, ילד של אותם אנשים, שמרגיש זר בתוך הבית שלו. אולי כדאי ללמוד שהערך האמיתי של משפחה אינו במפתחות לדירה או בכסף, אלא בהכרת תודה ובקבלה של מי שאנחנו, בלי להמתח על דברים חולפים.
