יש אישה, שלמדתי איתה בבית הספר. נקרא לה נעמה. נעמה, אגב, הייתה ממש כוכבת תמיד במרכז העניינים. אחרי בית הספר, היא הלכה ללמוד משפטים באוניברסיטה. אחר כך החליטה להוסיף לעצמה תואר נוסף, ונרשמה ללימודי מנהל עסקים ומסחר. באוניברסיטה הזאת הכרתי בחור, ותוך זמן קצר התחתנתי איתו. הבחור הזה הרוויח יפה, והוא מעולם לא לחץ על נעמה לעבוד, ולכן סיימה את הלימודים בשקט ובנחת.
כשנעמה סיימה את התואר השני, היא לא חיפשה לעבוד. היא נשארה בבית. כשחברים שאלו אותה למה, הייתה עונה שהיא מאוד מרוצה מחייה. לדבריה, בעלה אוהב בית מסודר ונעים, והיא לא הייתה מצליחה לספק את זה אם הייתה הולכת לעבודה. בעלה פרגן לה בכל דבר נתן לה כסף לכל מה שרצתה, ממכוני יופי עד חדרי כושר.
כך הם חיו. מדי פעם, מספרת נעמה, היה בעלה מזכיר לה שהוא מאוד רוצה ילד; אבל היא לא רצתה לשמוע מזה. נעמה בכלל לא רצתה ילדים היא הייתה עסוקה בגזרתה, בבריאות שלה ובזמן הפנוי שלה.
הנישואים נמשכו בערך שתים עשרה שנה, ואז החליטו להיפרד. נעמה לא משתפת מה באמת קרה, ואני גם לא רוצה לנחש. הם התגרשו, והבעל פשוט הפסיק לתמוך בה כלכלית.
היום, אבא שלה מפרנס אותה במידת-מה כי הוא עדיין עובד, אבל זה ממש לא משתווה לרמת החיים שהתרגלה אליה. אביה כל הזמן חוזר ואומר לה שכדאי לה כבר להתחיל לעבוד. בכל זאת, היא כבר אשה בוגרת, בת שלושים וחמש.
לאחרונה פנתה אלינו, החברים מהכיתה, כדי לעזור לה למצוא עבודה. אחד מאיתנו יש לו חנות בקניון, והוא הציע לה לעבוד כסדרנית. אבל נעמה לא אהבה את הרעיון הזה; לדבריה, היא לא למדה שני תארים כדי להזיז קופסאות.
הכי מצחיק אין לה שום ניסיון עבודה, כי היא סיימה את הלימודים מזמן, אבל הדרישות שלה ענקיות. היא שואפת לתפקיד ניהולי עם שכר גבוה.
מה אתם חושבים? איזו עבודה באמת אפשר להשיג בגיל שלושים וחמש, כשלא עבדת אף פעם?
הסיפור הזה גרם לי להבין כמה חשוב לא להיתמך על ידי אף אחד ולא משנה כמה החיים נוחים. בסוף לכל דבר יש מחיר, והכי חשוב שיהיה לך משהו משלך.
