לפני כמה שנים עברנו לשכונה חדשה בתל אביב. קודם לכן, הבן שלי היה הולך לבית הספר ברחוב הקודם שלנו זה היה כל כך רחוק, שזה כבר התחיל להיות מסורבל, והחלטנו לחפש משהו קרוב יותר לבית.
מצאנו בית ספר במרחק של קילומטר וחצי מהבית שלנו. אני עובדת מהבית, אז היה לי נוח לקחת את הילד כל בוקר עם האוטו. הבית ספר החדש ממש מתקדם, תמיד יש פעילויות שיתופיות ומעניינות, והמורים נחמדים פגשתי אותם ביום הורים. במיוחד אהבתי את מורה לעברית, אילה. היא הייתה גם מחנכת של הכיתה של הבן שלי.
התברר שהיא גרה לידינו, ממש ברחוב הצמוד. מאז שבני עבר לבית הספר הזה, יצא לנו לראות אותה מדי פעם בגינה הציבורית, במרכז המסחרי, או במכולת. יום אחד, יצאתי מהבית וראיתי אותה צועדת ישר לעברי. זה היה בוקר, והבנתי שהיא בדרך לבית הספר לא נשארה לי ברירה אלא להציע לה טרמפ.
אילה, תיכנסי נדב עומד לצאת, נתחיל את הדרך לבית הספר יחד.
בקצרה, היא הסכימה בלי בעיה. הסיעה בקלות, היא הודתה לי ונכנסה, ונדב היה מובך בכל זאת, לוקחים מורה לבית הספר באוטו. זה בעייתי להכיר מורים מעבר לבית הספר?
זה קרה עוד פעמיים-שלוש, ממש במקרה. רק מאוחר יותר שמתי לב שזה הפך לדפוס לפעמים ממש יוצא שאני לוקחת אותה יחד עם הבן שלי.
באפריל קיבלתי הודעת וואטסאפ.
בוקר טוב. נוסעים לבית הספר היום?
ההודעה הייתה מהמורה. כתבתי שהיום כן, ואז מביטה מהחלון ורואה אותה כבר מחכה ליד הרכב עם תיק ענק. נדב היה מופתע מהסיטואציה, וגם אני קצת התבלבלתי. יצאתי מהבית והלכתי לכיוון החנייה.
איזה מזל, תודה על הטרמפ היום הבאתי שלושה חבילות של מחברות, זה כבד וקשה לסחוב.
לא, לא יכולתי להגיד לא. אבל הבנתי שזה כבר לא יכול להימשך כך, אני צריכה להחליט מה לעשות. אחרי הכל, המורה כבר לוקחת את זה כמובן מאליו. החלטתי לבדוק את עניין:
אילה, מה דעתך שנקבע למחר באותה שעה, בלי שאף אחד מחכה, ונסיעה משותפת לבית הספר?
קיוויתי שהיא תסרב מתוך נימוס.
וואו, זה נהדר! ככה אוכל לישון עוד עשרים דקות בכל יום! החלטנו אני אצלך בשמונה כל בוקר.
איזה סידור… נדב הביט בי בעצב, ידעתי שזה לא משמח אותו. עכשיו אני חושבת איך לפתור את העניין. כנראה שאחזור לעבוד במשרד, כי אין לי תירוץ מספיק טוב לסרב למורה…
