יומן אישי, 3 באפריל
יש לי בת בת חמש, וכמו אצל כל הילדים, יש לה כבר ערימה של בגדים שכבר לא עולים עליה. שמלות כמעט חדשות, מעילים, נעליים, בגדים שהיא לבשה אולי פעמיים או שלוש כי ילדים פשוט גדלים כל כך מהר. אני לא מאלה ששומרים בגדי ילדים ל”נוסטלגיה”. אז באחד הסופי שבוע קיבלתי החלטה והתיישבתי בשקט, הוצאתי הכול מהארון שלה, עברתי על כל פריט ופריט והפרדתי את מה שהיה במצב מושלם. הרבה בגדים זרקתי כתמים, קרעים, או עם סימני שימוש ברורים. בחיים לא הייתי נותנת בגדים במצב גרוע לאחרים זה ברור.
נזכרתי באחיינית שלי הבת של גיסתי. היא כמעט בת ארבע, ותמיד רואים אותה בבגדים פשוטים מאוד, לפעמים אותם בגדים שוב ושוב. זה לא בגלל קשיים כלכליים, פשוט גיסתי אף פעם לא מתעכבת על זה. לא אמרתי לה מילה, רק ארזתי לכל שקית יפה בגדים מהטובים שמלות, סטים שכמעט לא נגעו בהם, מעיל שבתי לבשה פעמיים, וכמה זוגות נעליים שלא הספקנו להשתמש בהם. שום בגד ישן או בלוי. כיבסתי הכול, קיפלתי יפה, ונתתי לה בלב טוב, תוך כדי שאני אומרת:
הנה, לליה כבר קטן, אבל לבת שלך זה יהיה מושלם.
היא חייכה, אמרה תודה, וחשבתי שזה נגמר בזה. אבל כעבור יומיים שמתי לב לדברים מוזרים. חמותי שלחה לי הודעה ושאלה למה אני “עושה הצגות” עם הבגדים וגורמת למשפחה להרגיש לא בנוח. בת דודה של בעלי מביטה בי מוזר במפגש משפחתי, אפילו לא אמרה שלום כמו תמיד. לא הבנתי כלום.
יותר מאוחר גיסתי השנייה סיפרה לי שגיסתי דיברה והאשימה אותי בכך שהשפלתי אותה, שנתתי לה “שאריות”, שרציתי שתיראה עניים מול כל המשפחה, שהעמדתי פנים שאני יותר טובה ממנה. אפילו אמרה שהגעתי עם שקיות גדולות כדי “להשוויץ”. כששמעתי את זה כעסתי וגם מאוד נעלבתי, כי זה ההפך הגמור ממה שרציתי.
זה החמיר כשראשון המשפחתי, במפגש חשוב, גיסתי פתחה ואמרה בקול:
יש אנשים שחושבים שעם בגדים משומשים הם עוזרים, אבל בעצם הם משפילים.
קפאתי. בעלי הסתכל עליי, חמותי שתקה, ואיש לא אמר מילה. הבנתי מיד שכל הדיבורים, הכול ממנה.
עניתי לה מול כולם, בלי לצעוק, אבל בתקיפות. אמרתי לה שלא הבאתי בגדים קרועים, שכל מה שבחרתי זה מה שהיה הטוב ביותר ושאת שאר הדברים פשוט זרקתי. ואם בשבילה זה מעליב לקבל בגדים איכותיים לבת שלה בפעם הבאה לא אביא כלום. הוספתי שלא אתן לה לצייר אותי כבן אדם רע, כשכל מה שעשיתי זה לחשוב על הילדה שלה.
מהיום ההוא השתנה הכול. גיסתי בקושי מדברת איתי, מתייחסת אליי רשמית ומתוחה. חמותי מנסה להישאר ניטרלית, אבל ברור שמביך לה. ואני נשארתי עם תחושת אי נעימות גדולה. בסוף את נותנת מעצמך בכוונה טובה, ופתאום מוצאת את עצמך בעין הסערה, במקום שלא ביקשת להיות בו.
מה אתם חושבים על זה?
