יצאתי עם בחורה (בת 30). אני בן 42. חשבתי שהגיל שטות אחת. אחרי חצי שנה הבנתי… טעיתי לגמרי בבחירה… ועם ריב הוצאתי אותה מהבית.
ההיכרות שלנו הייתה במכון הכושר. אני בדיוק עשיתי דרכי לעבר ההליכון, היא כבר הייתה על האליפטיקל לידי. חייכה אליי חייכתי בחזרה. אחרי האימון שוחחנו ליד המתקן מים.
היי, אתה מתאמן כאן הרבה? שאלה.
כן, כמעט כל יום, עניתי.
נועה שלושים, עובדת שיווק בחברת הייטק בתל אביב. אני, גיל 42, מהנדס באחת החברות בתעשייה.
הפרש של שתים עשרה שנה בינינו. אמרתי לעצמי: אז מה? שנינו בוגרים, משכילים, אנשים עובדים. זה משנה?
טעות. ההבדל בינינו היה הרבה יותר גדול משתיארתי לעצמי ולא רק בגיל.
השלושה חודשים הראשונים הכל זורם וקליל
ההתחלה הייתה מעולה. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע: סרט, בית קפה, סיבוב בטיילת תל אביב. היא הייתה חייכנית, מלאת אנרגיה, מעניינת.
תראה איזה סרט חדש יצא, חייבים ללכת, הציעה.
בכיף, הסכמתי.
שוחחנו על עבודה, על ספרים, על חלומות. גם באינטימיות לא הייתה בעיה. הרגשתי שזה מושלם.
אחרי שלושה חודשים הופיעו דברים קטנים שהתחילו להרגיז
באחד הערבים ישבנו בבית קפה בנמל. נועה גללה בטלפון, הראתה לי סרטון בטיקטוק:
תראה איזה קטע מצחיק!
עקבתי: בחור רוקד ומעווה את הפנים לצלילי מוזיקה. לא הבנתי מה מצחיק בזה.
אה, כן… חמוד, עניתי בנימוס.
לא לגמרי הבנת, אה? לא נורא, אתה כבר דינוזואר, מה תבין… פרצה בצחוק.
זה צרם לי. המילה “דינוזואר” פגעה בי, אבל שתקתי.
היא אהבה לצלם כל הזמן. את האוכל במסעדה, השקיעה על הים, אותנו יחד באוטו.
בוא נעשה סטורי! תגיד משהו! ביקשה בדרך לים.
נועה, אני נוהג.
לפחות תגיד “היי”!
למה?
למעקב באינסטגרם! נו, תהיה בן-אדם
מלמלתי “היי”. היא צחקה:
איזה גרמפי אתה! גרמפי מתוק שלי!
העלתה את זה עם הכיתוב “הפיצי החמוד שלי נוהג”. “פיצי” זה מילה שתמיד קפצה לי לדם.
עוד משהו היא קראה לי “טמבל” כשהייתי שוכח חלב, מתבלבל ביום, לא מבין בדיחה:
אתה טמבל שלי, נהגה ללטף את הראש שלי.
אני בן 42, מהנדס עם ניסיון של עשרים שנה והיא קוראת לי “טמבל”.
נועה, אני לא אוהב שאת אומרת את זה, אמרתי לה.
מה הבעיה? זה בלב טוב!
זה פוגע בי.
בחייך, תהיה פחות רציני, תשתחרר, המשיכה לצחוק.
המקרה שפתח לי את העיניים יום הולדת של חברה שלה
במאי הוזמנו למסיבת יום הולדת של שירה, חברתה, בת 29. כחמישה עשר אנשים כולם בגילים 25-35.
תכיר את החברים שלי! הציעה נועה.
הגענו. מוזיקה רועשת, שולחן עמוס אוכל, שתייה. כולם צעירים.
זה תומר, הבן-זוג שלי! הציגה אותי.
ישבתי על ספה עם כוס יין, לא הצלחתי להשתלב בשיחות: סדרות חדשות בנטפליקס, איזה משפיען באינסטגרם, ממים שלא הכרתי. הרגשתי אאוט.
ואז שירה הציעה:
בואו נשחק “אמת או חובה”!
לא הכרתי את הכללים, זרמתי. כולם שאלות משעשעות, סיפורים על דייט ראשון, מישהי רוקדת.
נפל התור של נועה.
“אמת או חובה”? שאלה שירה.
חובה.
תצלמי סטורי שאת מנשקת את תומר, תעלי עם כיתוב “הספונסר שלי”!
כולם צחקו. נועה שלפה את הטלפון:
יאללה, נשיקה לסטורי!
לא, התרחקתי.
למה?
פשוט לא רוצה.
תומר, זה משחק! תהיה בעניין!
נועה, לא נעים לי. לא מתאים לי להצטלם כספונסר שלך, אפילו בצחוק.
שתיקה. כולם מסתכלים.
תומר, זה הומור, גמגמה.
אצלי זה לא עובר. סליחה.
יצאתי מרפסת, נשמתי קצת אוויר.
הדרך חזרה שיחה אחרונה
נהגנו הביתה בדממה. נועה הסתכלה החוצה, שפתיים קפוצות.
נועה, אני רוצה לדבר, אמרתי אחרי שהחניתי.
על מה?
עלינו. היום ממש קלטתי אנחנו חיים בעולמות נפרדים.
מה זה אומר?
אצלך הכל עובר דרך רשתות, סטוריז, לייקים וחוות דעת של חברים. אצלך חשוב רגע הצילום, האפקט, הפאנץ’. אצלי חשובים כבוד, פרטיות, עומק. לי לא משנה אם עוקבים אחרי. חשוב לי איך אני מרגיש.
היא שתקה.
“בשבילך זה משחק, בשבילי זה עלבון. את קוראת לי פיצי, טמבל, מצלמת בלי לשאול, צוחקת על גילי לא נעים לי.
היא התחילה לבכות:
לא באתי להעליב…
אני יודע. אבל זה פוגע. יש לנו ערכים שונים. לך זה כיף, לי חוסר כבוד.
אולי אתה פשוט לוקח הכל קשה מדי?
אולי, אבל אני בן 42. לא רוצה פלאשים, טיק-טוק, משחקי “ספונסר” בכלום.
היא הנהנה.
כנראה, זה לא זה.
כנראה.
למה נפרדנו ומה הבנתי בדיעבד
נפרדנו יום למחרת. בלי צעקות.
תודה על התקופה, אתה באמת אחלה, פשוט שונים, כתבה לי.
גם את. פשוט מכוכבים אחרים, עניתי.
עברו ארבעה חודשים. הרהרתי הרבה בתקופה ההיא. הבעיה לא הייתה הגיל אלא במרחק שבשלב בחיים.
נועה שלושים, מעדיפה כיף, שיתופים, משחקים, לגיטימציה מהחוץ. אני ארבעים ושתיים. חשובה לי שלווה, כבוד, פרטיות. דיברנו בשפות שונות.
בשבילה “פיצי” זה חמוד. בשבילי פוגע.
בשבילה סטורי זה רומנטיקה. בשבילי פלישה.
בשבילה משחק “ספונסר” צחוק. בשבילי זלזול.
לא הצלחנו להבין אחד את השנייה. השאלה לא בגיל, אלא בתפיסת עולם.
האם צדקתי שנפרדתי מבחורה הצעירה ממני ב-12 שנים כי העולם שלה אחר, או שאני סתם כבד? והיא אשמה שלא כיבדה את הגבולות שלי, או שאני רגיש מדי?
האם הבדל של 12 שנים זה באמת חוסר התאמה באופי ובערכים? זה בסדר לאישה לכנות גבר “פיצי”, “טמבל” בגיל ארבעים פלוס, או שזה זלזול במסווה של חיבה?
