יצאתי עם בחורה בת שלושים. אני בן ארבעים ושתיים. הייתי בטוח שהגיל לא באמת משנה. חצי שנה אחרי, הבנתי שטעיתי בגדול זה פשוט לא מתאים. נפרדנו בסערה, ואני סיימתי את היחסים.
הכרנו בחדר הכושר. אני בדיוק הלכתי לעמדת ההליכון, והיא עלתה על האליפטיקל לידי. חייכה חייכתי בחזרה. אחרי האימון, מצאתי את עצמי עומד לידה ומתמלא מים מהקולר.
אתה פה לעיתים קרובות? היא שאלה.
כמעט כל יום, עניתי לה.
השם שלה היה שירה. שלושים, עובדת כמנהלת שיווק בחברת הייטק. אני מהנדס מנוסה במפעל תעשייתי. 12 שנים בינינו, אבל חשבתי שזה זניח. שנינו אנשים בוגרים, משכילים, עם קריירה. מה הבעיה?
ואז הופתעתי. ההבדל לא היה איפה שחשבתי.
שלושת החודשים הראשונים הכל קל וכיפי
היו ימים מושלמים. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע: סרט, בית קפה, טיולים. היא שנונה, מלאת אנרגיה, מעניינת.
יצא סרט חדש, אני חייבת לראות! אמרה.
בואי! הסכמתי.
פטפטנו על העבודה, ספרים, תכניות להמשך. היה חיבור, גם אינטימי, ולא הרגשתי שמפריע משהו.
אחרי שלושה חודשים צצו קוצים קטנים שהחלו לעצבן
יושבים בבית קפה. שירה גוללת את הסמארטפון ומראה לי סרטון מטיקטוק:
תראה איזה קטע מצחיק!
סרטון: בחור מרקד בקריזות וצחוקים. לא הבנתי מה מצחיק.
מצחיק, הצלחתי להוציא בנימוס.
לא הבנת, נכון? אתה פשוט זקן מדי בשביל לזרום עם זה! פרצה בצחוק.
הכינוי הזה זקן צרב. שתקתי.
שירה אהבה להעלות סרטונים. כל הזמן. את האוכל במסעדה, את השקיעה בטיילת, אותנו באוטו.
יאללה בוא תצטלם איתי לסטורי! תגיד משהו!
אני נוהג, שירה.
אז תגיד רק “היי”!
למה בעצם?
למנויים שלי! אל תהיה כזה כבדי!
זימזמתי “שלום” למצלמה. היא צחקה:
אתה כזה זעפן חמוד! חיימשלי זעפן! וצירפה את הסרטון עם הכיתוב “הדובון המטוק שלי על ההגה”. “דובון” זה מילה ששנאתי.
גם קראה לי “טמבל” כששכחתי להביא חלב, בלבלתי ימים או לא קלטתי בדיחה.
אתה הטמבל שלי, צבטה לי בשיער עם חיוך.
ואני? מהנדס, בן 42 עם ותק, והיא קוראת לי “טמבל”.
שירה, לא עושה לי טוב שאת מכנה אותי ככה, אמרתי לה.
נו, זה חמוד! היא אמרה.
לי זה מעליב.
עזוב, תפסיק להיות כזה רגיש! חייכה לעצמה.
הרגע המכונן יום הולדת של החברה שלה
באביב חגגה החברה הטובה שלה, תמר, יום הולדת 29. ישיבה של כחמישה-עשר צעירים. רק אני (הכי מבוגר) וכולם זורמים, בין 25 ל-35.
זה אילן, בן הזוג שלי! הציגה אותי שירה.
ברכתי לשלום, התיישבתי עם כוס יין. כולם דיברו על סדרות בנטפליקס, משפיעני רשת, ממים הכל נשמע לי שפה זרה. הרגשתי אבוד.
תמר זרקה הצעה:
יאללה, משחק “אמת או חובה”!
לא הכרתי את הכללים, אבל זרמתי. כולם צוחקים, מספרים על הנשיקה הראשונה, מישהי רוקדת.
הגיע תור שירה.
אמת או חובה? שאלה תמר.
חובה!
תצלמי את עצמך מנשקת את אילן ותעלי לסטורי עם הכיתוב “אבא-סוכר שלי”!
כולם צחקו. שירה שלפה מצלמה:
יאללה, רק נשיקה בשביל הסרטון!
לא, אמרתי. לא רוצה.
למה?
פשוט לא.
אילן, זה סתם משחק! אל תהיה כזה כבד!
שירה, זה מביך אותי. לא רוצה להיות בסרטונים שלך עם ביטוי כמו “אבא-סוכר”. זה פוגע בי.
השתררה דממה. כולם הביטו.
אילן, הכל בצחוק! היא הסמיקה.
אני לא חושב שזה מצחיק. סליחה.
יצאתי למרפסת, נשמתי עמוק.
השיחה בדרך הביתה
כל הדרך שתקנו. שירה הביטה בחלון באכזבה.
חניתי ואמרתי: חייבים לדבר.
על מה?
עלינו. זה לא מסתדר לי יותר. אנחנו חיים בעולמות שונים.
מה זאת אומרת?
את בעולם של רשתות, סטוריז ובדיחות. לך חשוב מה יחשבו החברים שלך, כמה מצחיק זה למנויים שלך. ואני בעולם אחר: של פרנסה, פרטיות, כבוד הדדי. מדד הלייקים לא קובע לי, חשוב לי איך אני מרגיש באמת.
היא שתקה.
עבורך זה משחק. עבורי השפלה. כל הסרטונים שלך בלי לשאול, הכינויים כמו טמבל, צחוקים על הגיל שלי לא נעים לי.
היא בכתה:
לא רציתי לפגוע
מבין, אבל זה המצב. יש פערים לא טכניים באמת שונים. מבחינתך זה נאמבר. מבחינתי חוסר כבוד.
אולי אתה פשוט כבד מדי, אילן?
אולי. אבל בגיל שלי אני לא רוצה לצלם סטוריז, להשתתף בטיקטוקים ולספוג כינויים שלא מתאימים לי גם לא בבדיחה.
כנראה שלא נועדנו להמשיך.
כנראה.
הפרידה והמחשבות שאחריה
נפרדנו בשקט יום אחרי, בלי צעקות.
תודה על התקופה. אתה אחלה, פשוט זה לא מתאים, היא כתבה.
גם את אחלה. פשוט לא מאותה הפלנטה, עניתי.
עברו ארבעה חודשים. חשבתי על הכל. לא הגיל הוא העיקר, אלא שלב החיים.
שירה בת שלושים, חיה את העולם הדיגיטלי, אוהבת להוציא חיוכים ברשת. אני בן ארבעים ושתיים, מחפש שקט, אינטימיות, מצפה לכבוד הדדי. ניסינו, אבל דיברנו בשפות אחרות.
לה, “דובון” זה חיבה. לי זה צורם.
לה, סטורי זוגי זה חמוד. לי זה פולשני.
לה, “אבא-סוכר” זה קטע. לי זה מביך.
לא הצלחנו באמת להבין. אלו לא רק בחירות, אלא גם פער של בשלות.
פגשתי את עצמי מחדש. למדתי שכל קשר דורש שפה משותפת. לפעמים, פער השנים הוא פחות משנה אבל ההבדלים בנפש, בגישה, ובכבוד, גדולים בהרבה.
הלקח שלי? אם לא מדברים אותה שפה אפילו גיל לא משנה. קשר אמיתי בנוי על כבוד, גבולות ומוכנות להבין את הלב של השני.
