7 ביוני
מאז שיצאתי לפנסיה, משהו בתוכי התרוקן. אני מרגישה בודדה, והתחושות האלה לא מרפות. רק עכשיו, בגילי, אני מבינה שאולי לא בחרתי נכון בחיים.
הרבה נשים סביבי בטוחות שאי־אפשר להיות מאושרת בלי משפחה גדולה, ילדים, וחיבוק של צרות יומיומיות. אצלי זו הייתה בדיוק התפיסה ההפוכה. תמיד סברתי שאושר אמיתי מגיע מחירות אישית, ממימוש עצמי, מלחיות למען עצמי בלבד. אף אחד לא ביקש ממני כלום, לא היו מחויבויות. הימנעתי מכל הדרמות של משפחה.
אחרי הצבא והלימודים באוניברסיטת תל אביב התחלתי לעבוד בחברת תיירות בינלאומית גדולה, והתקבלתי גם כדוגמנית למותג אופנה ישראלי. השתכרתי יפה מאוד, ובחשבון הבנק ראיתי שקלים נצברים. היו לי חברות טובות, כולן עצמאיות ומצליחות, רובן חיות בתל אביב, בדיוק כמוני.
ראיתי את עצמי כאישה מסודרת כלכלית טסתי כמעט לכל יבשת בעולם, גרתי בדירות נאות, ונהניתי מהחיים. היו לי מערכות יחסים, הכרתי גברים, אבל כשהייתי מאבדת עניין לא היססתי להיפרד. ילדים? לא עלה על דעתי להקריב את זמני הפנוי עליהם. למה להפוך מאישה מטופחת לאמא חרדתית שמפחדת מהצל של עצמה? משכתי את הזמן ותחושת האחריות הפחידה אותי.
הזמן עף. פתאום אני מוצאת את עצמי פנסיונרית, יושבת לבדי בסלון דירה שקטה בפתח תקווה. לא התחתנתי מעולם, ילדים אין. יותר מכול מציק לי עכשיו שלא הבאתי לפחות ילד אחד לעולם. בהתחלה לא רציתי, אחר כך לא היה לי חשק, ואז נגמר הזמן היה כבר מאוחר מדי. לא הרגשתי שאמהות זה סוד האושר, והיום זה כואב.
אני מביטה באחותי אסתר, עם שני ילדיה ושלושת נכדיה, המשפחה שלה רגישה ומאוחדת. כל השנים הייתי בטוחה שאני יודעת הכי טוב, התעקשתי לא להקשיב לאחרים, והייתה בי מידה לא קטנה של יהירות. עכשיו הלוואי שיכולתי להשיב את הזמן לאחור להיפתח למשפחה, לחבק את הנכדים, להשלים עם הקרובים. אולי אפילו להכיר גבר בודד בגילי, ולחוות זוגיות חדשה. אני לא יודעת אם אצליח לשנות הכול, אבל אני מרגישה שעדיין לא מאוחר לנסות.
