יצאתי לפנסיה ואני חשה בדידות עמוקה שאין לה מענה. רק עכשיו, בגיל מבוגר, מבינה שבזבזתי את חיי בדרך הלא נכונה.
הרבה נשים בטוחות שבדידות היא דבר נורא. יש שמחשיבות את האושר כאילו הוא נמצא רק במשפחה מרובת ילדים, דאגות וסיבוכים בלי סוף. אני לא מסכימה בכלל עם ההשקפה הזו. כל חיי התרכזתי בעצמי. אף אחד לא דרש ממני כלום. לא היו עליי מחויבויות. לא שיחקתי במשחקי משפחה.
אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה עבדתי בחברת נסיעות גדולה שעסקה בתיירות בינלאומית. עבדתי גם כמודל בחברה מצליחה. הצלחתי להרוויח הרבה כסף. היו לי חברות טובות ומצליחות שזכו גם הן לעושר.
הרגשתי כמו אישה עשירה; טיילתי כמעט בכל העולם. היו גברים בחיי, הרגשתי טוב במחיצתם, אבל כשהתעייפתי מאחד, פשוט נפרדתי ממנו. מעולם לא חשבתי על ילדים. למה שאתן את זמני הפנוי למישהו אחר? למה שאהפוך ממישהי חופשייה ועשירה לעוד אמא חרדתית שכל טיפה מרעידה אותה? פחדתי מהאחריות.
הזמן עבר במהירות. עכשיו אני אישה בפנסיה. אני חשה לגמרי לבד. מעולם לא התחתנתי, ואין לי ילדים. היום, בגיל הזה, אני מצטערת שלא ילדתי אפילו ילד אחד. בהתחלה לא רציתי, אחר כך לא התחשק לי, אחר כך לא היה זמן ואז כבר היה מאוחר מדי. אף פעם לא חשבתי שעבור אישה, אמהות זו שמחה אמיתית.
אני מסתכלת על אחותי, שיש לה שני ילדים ושלושה נכדים. הייתי יהירה, לא הקשבתי לאף אחד. היום אני רוצה לשנות משהו: להשלים עם המשפחה שלי, לבלות זמן עם הנכדים של אחותי. אולי להכיר גבר שגם הוא בודד, להקים איתו משפחה משלנו. אולי עוד אצליח.
