יצאתי למרפסת לאסוף את הכביסה, כשלפתע שמעתי את השכנה מהקומה למטה קוראת בקול את שמו של בעלי דרך חדר המדרגות.

יצאתי למרפסת לאסוף את הכביסה, כששמעתי את השכנה מלמטה קוראת את שמו של בעלי דרך הכניסה.
הייתה זאת שבת אחר הצהריים. השמש בדיוק האירה את החבל עם הסדינים, והאוויר היה מלא בריח של אבק ואספלט חם. הצצתי מעבר למעקה וראיתי את רפי עומד ליד הרכב שלו, ולידו חמותי.
וזה היה החלק המפתיע.
היא גרה בכלל ברמת גן ואף פעם לא מגיעה בלי להודיע מראש.
אספתי במהירות את האטבים ונכנסתי פנימה. עוד לפני שהספקתי להגיע למבואה, שמעתי את המפתח מסתובב במנעול.
הדלת נפתחה ושניהם נכנסו.
חמותי סחבה תיק בד גדול. רפי הראה סימני לחץ, כאילו כל מה שהוא רוצה זה לסיים את השיחה מהר.
לא ציפיתי לאורחים, אמרתי.
אנחנו לא מתכוונים להישאר הרבה, ענתה בנינוחות, ובחנה את הרצפה בהליכתה.
הנחתי את האטבים הרטובים על השידה והתבוננתי כיצד הם מתיישבים בסלון.
מה קרה?
רפי לא הרים אליי מבט. הוא רק התיישב על קצה הספה.
חמותי הניחה את התיק על השולחן.
הבאתי כמה דברים מהמחסן, אמרה.
אילו דברים?
היא פתחה את התיק והתחילה להוציא פריט אחר פריט. אלבום ישן. שתי מחברות מצהיבות. ולבסוף קופסה עץ קטנה.
הלב שלי קפא, זיהיתי את הקופסה מיד.
זאת הקופסה של סבתא שלי.
הייתה עומדת שנים בארון שלנו.
מאיפה זה? שאלתי.
מהמחסן.
אבל זה היה כאן.
משכה בכתפיה.
רפי הוריד לשם לפני זמן.
הסתכלתי עליו.
למה?
העביר יד בשיערו.
חשבתי שזה לא משנה.
לא משנה? זה קופסה של סבתא שלי.
חמותי פתחה את המכסה. בפנים היו שעון ישן, שתי סיכות ודף קטן מקופל.
דברים של משפחה, אמרה בשקט. צריכים להיות אצל המשפחה.
אני משפחה.
הביטה בי כאילו אמרתי דבר בלתי סביר.
את אשתו.
השקט השתרר בסלון.
מבחוץ נשמעה טריקת דלת של רכב.
למה הכוונה? שאלתי.
רפי סוף־סוף הרים את עיניו.
אמא חושבת שכמה מהדברים האלה צריכים לעבור לאחותי.
אחותך אפילו לא פגשה את סבתא שלי.
אבל היא במשפחה.
חמותי הנהנה באיטיות.
ככה זה הוגן.
הבטתי בשעון שבתוך הקופסה. סבתא שלי ענדה אותו יום־יום. נזכרתי איך באחד הערבים במטבח, תוך כדי קילוף תפוחים, היא נתנה לי אותו.
אמרה לי רק משפט אחד.
תשמרי עליו, כי אנשים לפעמים שוכחים מה שייך להם.
סגרתי את הקופסה.
לא.
חמותי קימטה את מצחה.
מה זאת אומרת לא?
זאת אומרת, שהדברים האלה נשארים כאן.
רפי נאנח.
אל תגזימי עכשיו.
אני מגזימה?
קולי רעד, אך לא נסוגותי.
אתם לוקחים דברים מהבית בלי לשאול ואני מגזימה?
חמותי קמה בתנועה חדה.
אנחנו רק מדברים.
לא, כבר החלטתם.
הניחה ידה על הקופסה.
אני אקח אותה, נדבר על זה ברוגע בהמשך.
באותו רגע משהו בי התהפך.
החזקתי את הקופסה מאחורי גבי.
אף אחד לא ייקח מפה כלום.
רפי קם במהירות.
עינת, זה מספיק.
לא. אתה תפסיק.
הבטתי היישר לעיניו.
אתה לקחת את הקופסה למחסן?
הוא שתק.
והשתיקה הזאת הייתה התשובה.
חמותי נדה בראשה.
לא ייאמן כמה אנשים יכולים להיות לא מכירי טובה.
החזרתי את הקופסה לארון וסגרתי את הדלת.
לפעמים, אדם מגלה את הגבולות שלו לא כשמישהו עובר אותם, אלא כשהשני שותק ומאפשר זאת.
עמדתי בסלון, מביטה בשניהם.
תגידו לי באמת הגזמתי, או שהם באמת ניסו לקחת משהו שאינו שלהם?
הבנתי צריך לדעת לעמוד על שלך, אחרת תאבד לא רק דברים, אלא גם את עצמך.