ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות האלה, בכל מקרה אני בספק אם יש לך כסף לשרשרת כזו!
היא אמרה את זה בקול. חזק. כאילו עצרה את האוויר בחנות.
האור מהתקרה האיר קריר על הזכוכית, על הזהב, על היהלומים… על כל מה שנוצץ.
ועדיין, הכי בלט שם הוא.
בחור בן עשרים וקצת, קפוצ’ון שחוק במרפקים, חולצה עם כתמי אבק, ידיים סדוקות מעבודה. ידיים של מי שהחיים לא השאירו לו זמן לשחק.
הוא הסתכל על השרשרת כאילו זו לא רק שרשרת.
מבט מלא געגוע, מלא תקווה. כאילו בתוך התליון הזה מסתתרת כל עולמו.
המוכרת, אישה בת חמישים ומשהו, שיער צבוע ומסודר להפליא, חיוך כזה שמגיע רק עד השפתיים עמדו לה הידיים שלובות. מבט מזוגג מעליו, כאילו היה לכלוך על הרצפה המצוחצחת.
ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים האלה… ממילא אין לך איך לשלם על שרשרת כזו!
הוא משך מיד את ידו.
לא כי התבייש בידיים אלא כי הרגיש קטן.
לא קטן בגוף קטן מול הבוז.
ועדיין… הוא לא הלך.
בלע רוק, השפיל מבט לשנייה, ואז שוב התרומם להסתכל על השרשרת.
הוא לא בא כדי להסתכל.
הוא בא לקנות.
בשביל אחותו.
האחות שלו… שלא הייתה רק אחות.
היא הייתה כל עולמו.
שניהם לא זכו בילדות עם הורים שיחבקו.
בלי “אמא” שתנגב דמעות, בלי “אבא” שיאמר שהכל יהיה בסדר.
הייתה להם דלת כבדה מברזל, מסדרון ארוך, וריח של סבון זול עם דמעות.
השאירו אותם בבית ילדים, כמו מזוודות שאף אחד לא בא לאסוף.
הוא היה קטן, ממש קטן.
לא הבין למה אף אחד לא בא.
אחותו, היא כבר הבינה.
בלילות, כשהאורות כבו וכל הילדים נרדמו עם עיניים אדומות, היא לקחה אותו לחיבוק ולחשה:
אל תבכה… אני פה. אני לא עוזבת.
היא קשרה לו שרוכים.
היא חילקה לו מהלחם שלה כשהיה רעב.
היא הגנה עליו כשצחקו עליו.
היא נשארה איתו כשעלה לו החום.
היא קראה לעצמה “אמא” בצחוק, כדי שלא יכאב לו לדעת את האמת.
כשהיו לו סיוטים, רכנה אליו ומיששה לו את הראש כמו אמא אמיתית.
בעולם שלהם, היא הייתה הבית.
השנים עברו.
ויום אחד, אחותו עזבה את המוסד.
אימצו אותה.
הוא לא הבין אז שלפעמים “אושר” כואב.
בשבילה זו הזדמנות, בשבילו… פרידה.
הוא בכה עד שנרדם עם הראש בכרית, שלא ישמעו.
בבוקר ההוא, כשיצאה מהשער, חיבקה ואמרה:
תזכור תמיד, אתה מישהו.
ושאני אוהבת אותך… גם אם החיים יפרידו.
הנהן. לא היה יכול לפתוח את הפה.
נשארו מחוברים במכתבים.
בשיחות טלפון קצרות.
ב-“אני מתגעגע/ת” שנאמר במהירות.
בהבטחה שבסוף יהיה טוב.
וגם היה.
יום אחד, הוא יצא בעצמו מהפנימיה.
עם שק בגדים, נשמה עייפה, וחלום אחד:
לעולם לא להיות חסר אונים שוב.
הוא עבד.
לא “עשה בייביסיטר”.
עבד כמו מבוגר, למרות שהלב נשאר ילד.
אתרי בניה, מחסן, שטיפות רכב, מה לא.
לא חשוב כמה קשה, העיקר לא לחזור לאותו רעב של פעם.
היו ימים שהגב כאב לו כאילו בן שמונים, ולילות שנרדם עם בגדים וידיים פצועות ומרוקנות.
אבל לא התבכיין.
כי כל יום לחש לעצמו:
“براבושלה, בשביל אחותך.”
שבועיים לפני זה, התקשרה אליו בבכי.
לא עצוב.
מרוב התרגשות.
קבענו תאריך… אני מתחתנת.
ועם ההתרגשות, גם פחד
מפחדת להיות לבד… כמו אז.
הוא הרגיש את הלב מתקפל.
את לא לבד. יש לך אותי.
ואני בא, מבטיח.
אז עלה לו רעיון השרשרת.
לא רצה משהו יקר כדי להרשים.
רצה משהו יפה… כמוה.
סמל קטן.
פיסה של אור על כל השנים שהייתה האור שלו.
חסך שקל ועוד שקל.
ויתר על אוכל חם.
הלך ברגל כדי לא לשלם על תחבורה.
עבד שעות נוספות.
משך את עצמו עד קצה הכח.
ובאותו בוקר, נכנס לחנות תכשיטים.
עם בגדים מרופטים, נכון.
ידיים “מלוכלכות”.
אבל לב נקי.
וכסף… שהרוויח ביושר.
כשהמוכרת פלטה את ההערה שלה, הסמיק כמעט עד המצח.
לא על העוני על זה שהעולם גורם לך להרגיש מלוכלך כי אתה לא מנצנץ.
הסתכל רגע על השרשרת ואמר בשקט:
אני לא רוצה לגעת. רוצה לקנות.
היא הרימה גבה, כאילו שמע בדיחה גרועה.
בטח, ואני נשיאת המדינה.
הוא לא חייך.
הוא לא שם בשביל האגו שלה.
הוציא משקית קטנה מעוכה מטבעות ושטרות.
כסף שחסך בעמל.
הניח אחד-אחד בדייקנות, כאילו כל אחד מהם נתח מחייו.
לרגע המוכרת השתתקה לראשונה.
כשראתה שהסכום מדויק, החווירו לה הפנים.
הוא נשאר רגוע.
תעטפי יפה, בבקשה. זה לחתונה של אחותי.
ניסתה לתקן את הקול:
לחתונה, כן…
אבל הוא הרים מבט ואמר משהו שלא תשכח כל החיים:
גברת… הידיים האלה מלוכלכות מעבודה.
לא מבושה.
ובזכותן… אחותי תחייך תחת החופה.
ועוד הוסיף, בשקט אך חד:
תדעי, עוני לא מלכלך בני אדם.
הבוז כן.
הוא לקח את הקופסה, הודה לה ויצא.
כעבור כמה ימים, בחתונה, אחותו פתחה את הקופסה ובכתה.
לא בגלל השרשרת.
כי הבינה.
הבינה שאותו ילד קטן, שחיבקה בלילה במוסד, כבר גדל.
והוא לא רק גבר הוא בן אדם.
חיבקה אותו מול כולם ולחשה:
אתה המתנה הכי יפה שקיבלתי מהחיים, לא השרשרת.
הוא, עם עיניים דומעות, ענה בפשטות:
את הצלת לי את החיים אז.
עכשיו התור שלי להחזיק אותך.
ולראשונה מזה שנים רבות…
שניהם הרגישו
הם כבר לא ילדים שנשכחו.
הם שני אנשים שחיים,
יחד.
אם הסיפור הזה נגע לך בלב, שים ותעביר הלאה.
אולי יש מישהו שצריך לזכור היום שדִּגְלוּם לא לובשים על הגוף רק על הלב.
– נו, ספרו לי, מי מכן זו עלמה? בחורה משועשעת
החיים ממשיכים. ברח וזהו. אם לפחות היה בחור טוב, אבל
Ayer mi nuera volvió a dejarme a mi nieta el fin de
