יומן אישי
ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות שלך, בכל מקרה לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך שרשרת כזאת!
היא אמרה את זה בקול רם. כל כך חזק, שהיה נדמה כאילו האוויר בחנות עצר לרגע.
האורות הלבנים מהתקרה נשפכו על הזכוכית, על הזהב, על היהלומים… על כל מה שנוצץ.
ועדיין, הכי בולט בחדר היה אני.
בחור בן עשרים בערך, עם סווטשרט ישן וקרוע במרפקים, חולצה מוכתמת באבק וידיים סדוקות מעבודה קשה. ידיים של מי שלא שיחק מספיק בילדות, כי החיים לא השאירו לו זמן למשחקים.
הבטתי בשרשרת כאילו היא יותר מעוד תכשיט.
הסתכלתי עליה באהבה, בהתרגשות, בתקווה.
כאילו מסתתרת שם יקום שלם.
המוכרת אישה מעל גיל חמישים, עם שיער מסודר בקפידה וחיוך שלא מגיע אף פעם לעיניים עמדה מולי, זרועות שלובות, מסתכלת עליי כמו כתם על רצפת החנות המצוחצחת.
ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות בכל מקרה לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך שרשרת כזאת!
משכתי מיד את היד.
לא בגלל שהתביישתי בלכלוך או ביבלות אלא כי הרגשתי קטן.
לא קטן כבן-אדם, אלא קטן מול הבוז שלה.
ובכל זאת, לא הלכתי.
בלעתי רוק, הורדתי מבט לרגע ואז חזרתי להביט בשרשרת.
לא באתי להסתכל.
באתי לקנות.
בשביל אחותי.
היא לא רק אחות.
היא כל מה שהיה לי אי פעם.
לא היתה לנו ילדות עם חיבוקי הורים, בלי אמא שתנגב דמעות ובלי אבא שיבטיח שיהיה בסדר.
רק דלת מתכת כבדה, מסדרון ארוך וריח של אקונומיקה מהולה בבכי.
נטשו אותנו בבית הילדים, כמו מזוודות שאיש לא מחכה להן.
הייתי קטן… כל כך קטן.
לא הבנתי למה הם לא באים.
אבל היא הבינה.
ובכל לילה, כשהאורות כבו ושאר הילדים נרדמו בעיניים אדומות, חיבקה אותי ולחשה:
אל תבכה… אני פה. אני נשארת.
היא קשרה לי שרוכים.
חילקה איתי את חתיכת הלחם שלה כשהייתי רעב.
הגנה עליי כשליגלגו עליי.
החזיקה את ראשי כשחטפתי חום.
קראה לי אמא בצחוק, שלא תכאיב האמת.
כשהיו סיוטים, סדרה לי מקום צמוד אליה, וליטפה לי שיער כמו אמא אמיתית.
בעולם שלנו, אחותי הייתה הבית.
השנים חלפו.
יום אחד, אחותי עזבה את המרכז.
היא אומצה.
אז עוד לא הבנתי שלפעמים אושר מגיע עם שברון לב.
בשבילה זאת היתה הזדמנות.
אבל בשבילי פרידה.
בכיתי עד שנרדמתי, הראש תקוע בכרית שאף אחד לא ישמע.
בבוקר ההוא, רגע לפני שיצאה מהשער, חיבקה אותי חזק ואמרה:
אל תשכח לעולם שאתה מישהו.
ואני אוהבת אותך… גם אם החיים יפרידו בינינו.
הנהנתי. לא הצלחתי לדבר. היה לי גוש ענק בגרון.
נשארנו בקשר דרך מכתבים.
שיחות טלפון נדירות.
מתגעגעת אליך, נזרק כלאחר יד.
הבטחה שיבוא יום ותהיה שמחה.
והיום הזה הגיע.
יצאתי גם אני מהבית ילדים.
עם שקים של בגדים, לב עייף וחלום אחד:
לא להיות שוב חסר אונים.
עבדתי. לא השתלבתי בעבודה.
עבדתי כמו מבוגר, אף על פי שבתוכי הייתי עוד ילד.
אתרי בנייה, מחסנים, מכבסות לא היה אכפת כמה קשה, העיקר לא לחזור לחסך של פעם.
היו לי ימים שכאב לי הגב עד שלא הצלחתי לקום מהמיטה.
היו לילות שנרדמתי עם בגדים מלאי אבק, ידיים מיובלות ונשמה ריקה.
אבל לא התלוננתי.
בכל יום הזכרתי לעצמי: בשבילה.
שבועיים לפני, התקשרה אליי, בוכה.
לא מצער, אלא מהתרגשות.
יש תאריך… אני מתחתנת.
אני פוחדת, אתה יודע? פוחדת להרגיש לבד… כמו אז.
הרגשתי חנוק מהתרגשות.
את לא לבד. יש לך אותי.
ואני אגיע, מבטיח.
אז עלה הרעיון של השרשרת.
לא רציתי משהו יקר כדי להרשים.
רציתי משהו יפה… שמתאים לה.
סמל.
קצת אור בשביל כל השנים שהיא הייתה האור שלי.
חסכתי שקל לשקל.
ויתרתי על אוכל חם.
הלכתי ברגל, לא שילמתי אוטובוס.
עבדתי שעות נוספות.
הגשתי לעצמי עד קצה הכוחות.
ובבוקר ההוא, נכנסתי לחנות.
עם בגדים מרופטים, כן.
עם “ידיים מלוכלכות”, כן.
אבל עם לב נקי.
וכסף כסף שהרווחתי ביושר.
כשהמוכרת פלטה את ההערה הזו, הרגשתי איך הבושה מציפה לי את הפנים.
לא כי אני עני.
אלא כי התחושה של הזולת עושה אותי מלוכלך רק כי לא אני הנוצץ כאן.
הבטתי בשרשרת ואמרתי בשקט:
אני לא רוצה לגעת… אני רוצה לקנות.
המוכרת הרימה גבה, כאילו היא שומעת בדיחה עייפה.
בטח… וגם אני מלכת אנגליה.
לא חייכתי.
לא בשביל הכבוד שלה באתי.
הוצאתי מכיס שקית קטנה, מקומטת.
בתוכה היו הכסף.
שטרות מקופלים, מטבעות.
כסף שנצבר בקושי.
הנחתי על הדלפק, שטר אחרי שטר, מטבע אחרי מטבע, באיטיות, כאילו כל אחד חתיכה מחיי.
המוכרת הביטה, ולרגע… שתקה.
כשהבינה שמדובר בדיוק בסכום צבע פניה החוויר.
נשארתי רגוע.
אפשר עטיפה יפה, בבקשה… זה לאחותי. יש לה חתונה.
ניסתה ליישר את הקול.
אה… בשביל אחותך…
אבל הרמתי אליה עיניים ואמרתי משהו שלא אשכח:
גברת… הידיים שלי מלוכלכות מעבודה.
לא מבושה.
בזכותן אחותי תוכל לחייך בחתונה שלה.
ואז הוספתי, בשקט אבל בבירור:
ותדעי
זה לא העוני שמלכלך את האדם.
אלא הבוז.
לקחתי את הקופסה, הודיתי בנימוס ויצאתי.
כמה ימים אחרי, בחתונה, אחותי פתחה את הקופסה והחלה לבכות.
לא בגלל השרשרת.
אלא כי היא הבינה.
הבינה שהילד ההוא הקטן שחיבקה בלילות בית הילדים גדל.
ולא רק גבר נהיה.
נהיה אדם.
חיבקה אותי מול כולם ולחשה:
אתה המתנה הכי יקרה בחיים שלי… לא השרשרת.
ועם עיניים דומעות עניתי:
את היית לי חיים אז.
היום תורי להחזיק אותך.
ולראשונה אחרי שנים,
הרגשנו שנינו שאנחנו כבר לא הילדים הנטושים.
אנחנו שני בני אדם ששרדו.
ביחד.
אם הסיפור הזה נגע בלבך, אשמח ללחיצה על הלב ולחלוק אותו הלאה.
אולי מישהו צריך להיזכר היום שדְּגִינוּת לא לובשים על בגדים… לובשים על הלב.
