הייתי נוֹלַדת שלישייה, ובעלה נבהל ונתק אפילו בזמן הלידה הוא לא הגיע אל החדר.
שלישייה? את גיבורה אמיתית, אלונה מיקולוו! כולם בריאים ילד ובת אחת ותב! זה נס!
רק אם, חייכתי דרך ערפל העייפות, מנסה לקלוט את כל מה שקרה ב18 השעות האחרונות.
זה היה באמת נס ובו זמנית מקור לדאגה. הבקרים הראשונים במחלקה עברו בטשטוש בין תשישות גופנית לאושר אינסופי.
שכבתי במיטה הקשה של בית החולים, מנסה להחזיר כוח אחרי הלידה הקשה, וחשבתי איך פידר יראה לראשונה את ילדינו.
במחשבותי כבר ראה את הליאון בעיניים שלו, והבנות שִׁירָז ותמר שיערן כהה כמוני. הרופאים הבטיחו להביא את הילדים ברגע שיסיימו את כל הבדיקות.
קיוויתי שפידר יגיע למחרת, אך הוא לא הופיע. קיבלתי שיחת דוא”ל, שאלתי אם לא נחתו בטעות? האם הוא תקוע בעבודה בכפר השכונתי?
ביום השלישי נמסרו לי קופסה של ריבה, עוגיות גבינה, חיתולים נקיים. אך זה לא היה מרשלתו של פידר זה הביאה השכנה.
על פיסת נייר כתוב: «פידר שוב שותה, אלונה. חושבים שהסבא גרשון ייקח אותך. אל תדאגי, כאן כתף תומכת». החתימות: תמר, אורית, זוהר.
הידיים קפאו, פחד דביק זרק תחת העור.
חמשה ימים לפני הייתי אישה כפרית שממתינה לתינוק הראשון, ועכשיו אם של שלושה ילדים שהאב אפילו לא רצה לראות. תחושת הבגידה לחצה על החזה לאט.
מתוך המסדרון נשמע קולות משקולות של צעדים כבדים.
אלונה, חייכה האחות, גרשון הגיע לאסוף אותך. השכן אומר שהוא בא ברכב פטוש! מחכה בכניסה השנייה, ליד חדר האוכל.
האחות עזרה לי לארוז, להלביש את התינוקות. ידיה היו מהירות ובטוחות, מנוסות וטובות, מכסות בעדינות את הקטנים בשמיכות.
קחי, נתנה לי גלגול. זה הבת הבכורה שלך.
לקחתי על הידיים את שִׁירָז, אותה קראתי כך השקטה של שלושתם. היא נולדה כדוֹק דקות לפני תמר.
את בתי הגדולה קראתי תמר בתקווה שהיא תעמוד במבחנים. והבן ליאון, על שם סבי.
יצאנו למרפסת ברגליים זהירות, כל צעד כאב עמום בגוף.
גרשון עמד ליד הרכב הפטוש, משוריין בסוסה הפורחת. כשראה אותנו, זרק קיסת פח לשק.
טוב, אמא? בואי, אמר, קיבל מהאחות את שני התינוקות האחרים והניחם על שמיכות מוכנות. נצא.
הדרך הייתה שקטה. שלג הלך והשתכלל, אך השביל לכפר היה רטוב והרכב החליק בין הטחנות.
גרשון משך בעדינות את העגלת, מדבר לעצמו שקט. עברנו שדות קיבוץ, יער קצוץ, עברנו על גשר קטן, ולבסוף ראינו מרחוק את גג הבית שלנו.
סבירי עוד, נימר גרשון, מסייע לי לירד.
הילדים נשארו בעגלה, ופחדתי להתרחק אפילו שנייה. אך היה צורך לפתוח את הדלת, להדליק את האח.
גרשון הרים את העריסות, ואני רעדתי מעייפות וחרדה. הוא נכנס ראשון, ואני אחריו. ונחנו שם.
במרכז החדר עמד פידר. סביבו מזוודה פתוחה, חפצים פזורים. הוא הרים ראשו והביט בי, כמעט זר.
מה קורה? קולה שלי נשמע כקול שבור.
לא היה לי ציפייה לשלישייה, הוא הביט בי, עיניו חוצות. תתמודדיי לבד. סלח.
גרשון בזהירות שמם את העריסות על מדף ליד האח. ראיתי דם מתפשט בצווארו.
נו, פידר, קרא גרשון בקול רועש, משאירים שלושה ילדים ואישה?
אל תיכנס, זקן! צעק פידר, וחזר לחפצים.
גרשון ניסה לתפוס אותו, אך הוא שיחרר, וסגר את המזוודה.
פידר, צעדתי קרוב, תסתכל עליהם
הוא הביט על העריסות ושמר בשקט, יצא לדלת, הלך בחוץ דרך החלון ונעלם בשלג. כאילו לא היה מעולם.
נפלה על הרצפה, הרגשתי משהו מתים בתוכי. נשימותיי נמשכו, אך בחוץ רק ריק.
השנה הראשונה הייתה מבחן קיצוני, משהו שלא היית רוצה אפילו לאויב.
קמתי בבוקר, נשכבתי עד חצות. חיתולים, בודיזים, בקבוקים, מניקות. החיים הפכו למעגל של דאגות אינסופיות. אחד ניזון, השני בוכה
בשגרה של שלושה, חזרתי להתחלה. עור הידיים קרס משטיפת חיתולים, והאצבעות נגעו בעקמתות מהסיבוב המתמיד של רטיבות.
הישרדות היתה נס. בכל בוקר על המדרגה הופיע משהו חדש בקבוק חלב, סל קמח, חבילה של עצים. השכנים עזרו בשקט, בלי מילים.
הכי תדיר באה תמר. היא רחצה את התינוקות, למדה להכין משחה כשחלב האם נגמר.
תחזיקי, אלונה, אמרה, מגוללת את ליאון בחום. בכפר אנשים לא נעלמים. פידר טיפש, ואת ברוכה. אלוהים ברך אותך בילדים.
גרשון הגיע כל ערב בודק אם האח חם, אם הגג דולף.
פעם הביא איתו כמה גברים תיקנו את האחסון, החליפו לוחות רקובים ברצפה, סגרו סדקים בחלונות.
כאשר הגיע הקור, וירה הביאה גרביים מצמר שלוש זוגות לכל מידה. הילדים גדלו בשעות, לא בימים, למרות תזונה מוגבלת וקושי בחיי היוםיום.
האביב הביא חיוכים. שִׁירָז הייתה רגועה, מביטה בעולם כאילו כבר מבינה הכל.
תמר הייתה רועשת, תובעת תשומת לב בבכי חזק. וליאון היה סקרן, מרגיש כל תנועה, ומיד למד להתהפך ולחקור סביבו.
בקיץ ההוא למדתי לחיות מחדש. קשרתי מושב אחת לגביי, שמתי שני תינוקות בעגלה ביתית והלכתי לשדה. עבדתי בין האכלות, בין הכביסה, ובין שניות של שינה קטנות.
פידר לא היה. מדי פעם שמעו עליו בקרבת כפר עבה, בלי גילוח, מבט מטושטש.
לא הרגשתי כעס. חסר לי כוח להחזיק בטינה. נותר לי רק אהבת הילדים והמאבק על כל יום חדש.
עד חורף חמישי החיים נרקחו. הילדים גדלו, הפכו לעצמאיים, שיחקו יחד, ואז הלכו לגן. אני מצאתי עבודה ספרייה כפרית חצי משרה. כל ערב הביאתי ספרים הביתה וקראתי לילדים לפני השינה.
בחורף הגיע נגר חדש אנדריי. גבר גבוה עם זקן אפור וקמטים סביב העיניים. נראה כבן ארבעים, אך היה ערני כך שנראה בן שלושים. הוא נכנס לספרייה בפברואר, כשחוץ היה סופה של שלג.
שלום, אמר בקול חנוק, יש משהו מעניין לקרוא בערב? אולי דומה לדומו?
הצעתי לו כרך משומש של שלושת המסתורים. הוא הודה וחזר למחרת עם צעצוע מעץ סוסון קטן.
זה לילדיכם, אמר, מניף את הקובייה. יש לי כשרון בעבודה בעץ.
מאז הוא הגיע קבוע מביא ספר או צעצוע.
ליאון קיבל אותו מיד רץ אליו, תופס את היד, מושך ל״אוצרות״ שלו. הבנות היו זהירות, אך גם הן נמשכו אליו לבסוף.
באפריל, כשהשלג נמס, אנדריי הביא שק תפוחי אדמה.
זה בשבילכם, אמר בפשטות. מין טוב, מושלם לשירות.
הפכתי לחמודת עזרה, אחרי פידר.
תודה, אבל אני מנצלת את עצמי
יודע, הנהן. כולם יודעים כמה את חזקה. אבל קבלה של עזרה היא גם כוח.
באותו רגע בחרק רץ ליאון עם מקל בידי:
דוד אנדריי! תראה איזה חרב! נעשה אמיתית?
כמובן! חייך אנדריי ויישב לצידו. ולבנותייך נעשה משהו יפה גם.
הם הלכו למבנה, תכננו יצירות עתידיות. צפיתי בהם והרגשתי לראשונה חום בלב אחרי זמן רב.
בקיץ אנדריי ביקר בתדירות גבוהה עזר בגינה, תיקן גדר, בילה זמן עם הילדים.
שִׁירָז ותמר כבר לא השתקו, שיתפו איתו סודות. ואני הרגשתי שלווה לצידו בלי רועש, בלי מילים מיותרות.
בספטמבר, כשהילדים ישנו, ישבנו במרפסת. מעל ראשינו שמי לילה, מרחוק נשמעו נביחות כלבים.
אלונה, אמר אנדריי, תן לי להיות כאן לא רק אורח. אני אוהב את ילדיך כאילו הם שלי.
בעיניו היה כנות, ללא טיפה של ספק.
שקטה, מבטיחה אל הכוכבים. לפעמים גורל לוקח כדי לתת הרבה יותר. צריך רק להמתין.
חמישה עשר שנה מאז הולדתם, עברו כמו שנייה. חצרנו השתנתה גדר חזקה, גג חדש, מחסן טוב עם עגלת פרות. אנדריי בנה מרפסת עם חלונות גדולים.
כעת כל ערב היינו שם יחד. ליאון, נער גבוה, כבר עבר על אנדריי. ידיו היו מכוסות בעקמתים קיץ שלם בעבודה בברזל.
שִׁירָז מתכוננת לבגרות בחינוך, תמר יוצרת, ממלאת ספרי שירה.
אני עובדת במשרה מלאה בספרייה. הילדים קוראים לי אלונה מיקלוב.
לפעמים מחליפה מורים, מעבירה שיעורי ספרות, חולקת מחשבות על חיים, בחירות, כוח הרוח.
אנדריי הפך למיומן בעל ידיים רבות. פתח מוסך שהכניס לכל מנעולים, מנועים.
ליאון עובד לצידו שעות רבות סופג ידע. כבר קורא לאנדריי אבא, והבנות קוראות לו שלנו.
ביום סיום לימודיה של תמר, כשחזרנו הביתה, מישהו קרא לנו. הסתכלנו.
בקרבת גדר בית הספר עמד פידר, קמוי, מותש, בחולצה שחוקה. הוא צעד כמה צעדים.
אנדריי, תציל. חצי פנס למען הפנס
אמא, מי זה? שאל ליאון במבול.
הלב נקרע. הילד לא זיהה את אביו הביולוגי.
שִׁירָז עמדה לפניי כמו מגן. תמר חיבקה את אנדריי.
רגע, אמר אנדריי, מושיט שקל.
פידר הביט בילדים, כנראה מחפש תכונה מוכרת. אבל הם כבר לא היו שלו. הם הפכו שלנו.
שלכם? הוא שאל.
שלנו, ענה אנדריי בביטחון.
פידר לקח את הכסף, חזר ונעלם. בלי מילה, בלי מבט.
אמא, מה זה היה? שאלה תמר כשנכנסנו לחצר.
פעם הכרתי אותו, עניתי בחשיכה, סוגרת את השער. לפני זמן רב.
אותו ערב היה כמו תמיד צחוק, סיפורים, חום. ושלווה אחרי מאבק ארוך.
כאשר הילדים נרדמו, התיישבנו במרפסת. ידיו של אנדריי לחצו את ידיי.
על מה את חושבת, אלונה?
על החיים. על כך שלא כל נפילה היא סיום. לרוב היא רק התחלה חדשה.
והייתי בטוחה שהכל קרה לא לשווא. היום יש לי הכל יותר ממה שחלמתי.
