ילדים מקולקלים
את קלקלת אותו! את מפנקת אותו בכל דבר, ולכן הוא מרשה לעצמו להתנהג ככה! דקלה, ככה זה לא יכול להימשך! את פשוט השחתת את הבן שלך! כמו שאני השחתתי אותך בזמני! אין על מי להטיל את האשמה! אני אשמה לא פחות! ואתן ילדים מקולקלים! ואל תגידי לי שאת כבר בוגרת! כמו שהיית ילדה כך נשארת! פשוט אין לך מושג איך לחשוב נכון ולקבל החלטות נכונות! פוריה הרגישה איך קולה מתרסק על דלת המקרר שהיא טרקה, ומגנט עם תמונת המשפחה של בתה נפל על הרצפה בקול ריקושטים חלומי.
התמונה צולמה בקיץ האחרון, בנופש המשפחתי בכנרת אותו נופש שלא הזמינו את פוריה אליו, הפעם, והיא לא הבינה מדוע. שנים רבות נסעה עם ה”ילדים” לחופשים הללו. עזרה עם הנכדים, נחה, יצרה “היכרויות חשובות”. אבל לא הפעם.
הסיבות שסיפקו לה כדי לא להזמין אותה נראו לפוריה תמוהות ואבסורדיות כמו חוברת תשחצים הפוכה.
אמא, השנה קשה לנו כלכלית. אז ניסע רק עם הילדים. לך נרכוש נופש במיוחד קצת מאוחר יותר, שתוכלי לבחור לאן לנסוע. בסדר?
אבל דקלה! ומה עם הילדים? מי ישגיח עליהם?
אמא, יהונתן כבר גדול. הוא ישגיח בעצמו על כולם. ומעיין איתי. הפעם אין לנו מספיק שקלים לאותו מלון מפנק בהרצליה שהיינו בו. אז נצטרך להתפשר. העיקר שמעיין תראה קצת ים את יודעת שאחרי זה היא לא תהיה חולה חצי שנה. ואם אין כסף למלון עם צוות בידור, ניסע… איך קראו לזה פעם? כמו “חופשה פראית”? וזאת נשכור דירה או בית ונשמור על הילדים לבד.
ולי, מן הסתם, אין שם מקום!
פוריה הרגישה את הצל שלה נמס. לנסוע לבד לבית הבראה בצפת, בלי אף “פעילות תרבות” חוץ מדיסקוטק לגילאי שישים ומעלה?! והקהל שם… זה לא כמו המלון עם כל “האנשים האיכותיים” והזרים המרתקים… ובטח ובטח עם השכלה ושתי שפות, לה רק נותר לבחור.
אבל לא הפעם…
אמא, את הרי מבינה! נופש זה לא רק קורת גג. זה גם טיסות, אוכל, הוצאות…
כאילו אני אוכלת לכם מהפה! פוריה פתחה מול בתה חזית.
אלוקים ישמור, אמא! למה אני צריכה להסביר לך את המובן מאליו?! אין לנו כסף לנסוע כל המשפחה השנה, תביני! אשמח לקחת אותך, אבל זה בלתי אפשרי הוצאנו הון על השיפוץ בדירה שלך, והבעיות הבריאותיות שלי, ומורים פרטים ליהונתן. כל זה שרף את כל החסכונות. מה את רוצה ממני? שאבטל את החופשה? או שאקח בכל זאת את הילדים לים? את יודעת איך עבדתי קשה השנה! ראית בעצמך!
נכון! ראיתי! ראיתי גם שאת לא אמא טובה! הילדים שלך לא מעניינים אותך! הכול עלי ועל בת שבע, חמותך. לאסוף את מעיין מהגן, לחכות ליהונתן שיחזור מבית הספר, לדאוג שיאכלו, שישתו, שיגיעו לכל הפעילויות.
אל תגזימי, אמא! יהונתן נוסע בעצמו לאימונים. את לוקחת את מעיין לריקוד וגם זה לא כל יום. היינו יכולים לוותר על זה, בגן יש חוג של ריקוד אבל את התעקשת. “הילדה צריכה להתפתח”, אמרת.
עכשיו אני אשמה?! פוריה הרימה טונים, אחזה בליבה איך אתם כאלה כפויי טובה! אני שוברת את עצמי בשבילכם וזה מה שאני מקבלת?!
אמא, בבקשה… דקלה נשענה עם מצחה על שמשת החלון, הכול התערפל מולה. אני אסירת תודה על כל מה שאת עושה. בבקשה אל תעבירי לי את זה כתיקון חשבונות…
פוריה שחררה אנחת עלבון כבדה, זרקה באמצע הסלון את השקית עם בגד הים החדש, והסתגרה עם רגשותיה.
עלבון היה לה כישרון לזה. היא ידעה להדגיש לכל אחד בדיוק על מה הוא צריך להיות אשם, בלי לצעוק, בלי “לצבור עוון”. פשוט הפסיקה לענות לטלפון, לא הגיבה לכל ניסיון פיוס, וכשכבר טרחה לענות, נאנחה עמוקות ודיברה בקול חלש:
דקלה, אם הלב שלי נעצר, דומם לפעמים, בקושי דופק… מה זה אומר?
ודקלה עזבה הכול, עפה לפרדס חנה, לבית הנופש של אמא, שאליו פוריה ברחה אחרי כל ריב, “לנוח לנשמה”. משם דקלה הייתה חוזרת מרוקנת, זורקת את מפתחות האוטו על השידה, נשכבת על המיטה ובוכה בשקט, לא מבינה למה אמא שלה עושה לה את זה.
יהונתן היה נכנס בשקט, מכסה את דקלה בשמיכה, ולוחש:
אמא, עזבי… אל תיסעי אליה, סבתא תחזור מעצמה.
הלוואי שבטוח הייתי, יהונתן…
דקלה זכרה מילדות את אמא ככה רגישה, שברירית, גאון שפות וספרות ומוסיקה, אלא מאוד פגועה. אמא שידעה לעקוץ בעברית, באנגלית, בצרפתית. ולעולם לא היה גרוע יותר מ-“דקלה, בינתי, לכי לחדר, תחשבי על ההתנהגות שלך”.
טוב לא היה לה לעיתים רחוקות. פוריה הייתה מאנשי “הכוס חצי ריקה”. כל העולם היה בנוי ממילה אחת חשובה כישלון. וכל העולם נכשל בעיניה חברים, קולגות, בעלה, גיסותיה, השכנים.
לבת הקטנה, דקלה, זה עוד היה רחוק. היא הייתה פלא של שכל ויופי. ילדה שמהפעל הראשון דיברה ברור, קראה בגיל שלוש, ובארבע ניגנה בפסנתר שאמא קנתה לה ואמרה:
אני שומעת מוסיקה!
היה למה להתגאות. לתקופה מסוימת, דקלה רק שמחה את אמא, עשתה כל מה שביקשה ממנה, והאמינה שאמא יודעת הכול יותר טוב מכולם.
נקודת המפנה היו כיתה ו. דקלה, מצטיינת, נפלה יום אחד וקיבלה נכשל בכתיבת חיבור, בלי סיבה. פוריה לא הבינה, רק הזיזה ראשה בייאוש, ולא נתנה לדקלה לדבר.
בושות עשית לי! איך את יכולה? לא ייאמן! לכי לחדר!
דקלה הלכה בשקט, לא הסבירה לאמא מה יש לה. את דמעותיה תפסה סבתא, במקרה, במקלחת כשניסתה לשטוף כתם מחצאית. לה היא ספרה על הכאב בבטן בשיעור, על הפחד, על כלום שלא הסבירו לה במעבר הזה שכל ילדה עוברת. אמא לא ראתה צורך ללמד אותה על הווסת, ועל חברות, וכמה זה חשוב לדבר על זה. ככה חינכו אותה…
השיחה הארוכה בין פוריה לחמותה של פוריה לא הובילה לשום מקום רק למיגרנה, ותשובה קרירה:
דקלה! דבר כזה מדברים רק עם אמא!
אבל לא ידעתי…
תחשבי לבד! בשביל זה יש ראש!
דקלה לא הבינה במה היא אשמה.
הסדק הזה, בסיפור המלוטש של חייה, היה הראשון. אחריו הגיעו עוד ועוד אכזבות. לאט לאט, פוריה לא טרחה להסתיר את אי שביעות רצונה מבתה. דקלה כבר רגילה הייתה לראות סרט משי כרוך על מצח אמא לכאב ראש. אם היא הייתה רואה את אמא מרפרפת באצבע על הסרט, הבינה יהיה פיצוץ.
אף פעם לא צעקות, רק ישיבה דרמטית בכורסה, אצבעות דקות לוחצות לרקות, קול של קרח:
דקלה! את הורסת לי את החיים…
ומה עשתה הפעם? תצטרכי לנחש לבד. סיבה יכל להיות כל שטות. אפילו הרצון להמשיך את המסורת ולהיות רופאה כשפוריה חשבה שזו טעות חמורה.
את לא מבינה! עשרים שנה חייתי עם אבא שלך, ובקושי הייתה איתי. דקלה! רופא זאת לא מקצוע לאישה! ותרי על החלום הזה!
אבל סבתא אמרה שזו שליחות! וגם אבא רצה להיות רופא…
עזבי מה שסבתא אמרה! התוצאה זה הכל! ומה התוצאה? אני אלמנה, את גדלת בלי אבא. הוא מת מהעבודה! צריך לחשוב לא רק על עצמך, אלא גם על הקרובים!
הריבים לא נגמרו עד שדקלה התקבלה ללימודי רפואה. אחרי זה, פוריה בקושי דיברה איתה חצי שנה רק “כן” ו”לא” במטבח.
הבחירה של דקלה בבעל גם היא לא התקבלה. יואל לא היה מוצלח מספיק לדעת פוריה.
את מדהימה אותי! לא היו בחורים טובים ממנו? אני לא מדברת על כסף! אתם שונים לגמרי! הוא לא יודע מי זה עגנון, בחיים לא שמע שופן!
יואל בן אדם טוב, אמא… דקלה לא רצתה לריב, אבל לא שתקה.
על אהבה לא חיים! תביני את זה בזמן אולי יהיה מאוחר.
בחתונה של הבת, פוריה נגבה באדיקות דמעות בד קפדניות בעיניה, לכל מי ששמע:
בטח יהיה להם קשה… אבל אמא פה לעזור!
דווקא באותו ערב היא פגשה את בעלה השני נתן גרשון, סגן אלוף במיל’, קרוב רחוק ליואל, שכבש את פוריה בצרפתית ובסדר הגינה.
וואו, איזה מבטא! פוריה קרצה בגלוי, שוכחת נייד שמטפחת.
נתן הקסים, דקלם שירה, היה מושלם בעיניה, והיו לו בית עם גינה, בו פוריה מצאה עיסוקים חדשים והניחה לבתה.
הנכדים גרמו לה לאור מתון: דקלה! איזה נכדים! יהונתן חכם כמו סבא! ומעיין מתוקה! יש לה את האף שלי!
דקלה שמחה בהשתנות אמא באמת רצתה שתרגיש טוב.
למרות התחזיות, הזוגיות של דקלה ויואל החזיקה יופי, ויואל עבד קשה ובנה יחסים עם החותנת. הייתה התנגדות למשכנתא, אבל היא התקבלה.
הדירה שלכם הבית שלכם. צריך שיהיה גם לנו אחד משלנו.
יהיה לה קשה, דקלה עם ילדים ועבודה.
העסקים בסדר, והיא רוצה לעבוד, אמא שלי תהייה עם הילדים.
יש להם גם אותי! פוריה הרימה ראש בגאווה, מביטה על יואל בזלזול.
החלום של דקלה לחזור לניתוחים התגשם. הילדים גדלו, נרקשה דירה, היה טוב ואז נתן חלה ונפטר, ופוריה נכנסה לאבל עמוק.
הו, נתני! איך יכולת… ליבו נשבר, והיא נשארה לבדה.
מאז, נוספו זוגות של פרחי כלנית בלבן לביקורים לעל קבריו של נתן ואביה של דקלה. פוריה נעשתה בלתי נסבלת מול החיים.
דקלה פיצתה כמו שיכלה כל חופש, כל חג, תמיד פוריה איתה.
מה הבעיה? גם אני משפחה! טענה לכל.
אבל אולי דקלה רוצה קצת שקט? רק היא, יואל והילדים?
שטויות! אני אף פעם לא שולטת בה! אני רק עוזרת! איך תסתדר בלי?
הבעיות התחילו כשהתבגר יהונתן. הוא אהב את סבתא אבל הביקורת הבלתי נגמרת שלה עצבנה אותו.
יהונתן! שוב?! ביקשתי שתוריד את הווליום! איך אתה מסוגל לשמוע זוועות כאלה?! פוריה נכנסת בלי לדפוק.
שוב כורכת צעיף על המצח, אבל על יהונתן זה כבר לא עבד. התלונן פחות, פנה לסדר את זה לבד: מעיין, באי! נשיר ונרקוד!
כשראתה את נכדיה שרים רוק ישראלי, היא נבהלה:
יהונתן, איך אתה נותן למעיין להשתולל ככה?! אני מתקשרת לאמא שלכם!
עדיף לאבא! את יודעת שאמא בניתוחים. היא לא זמינה!
יואל התעלם מההצקות, שר בערב עם יהונתן, שחלם ליום שבו זה יהיה מול קהל ולא רק לאבא ואמא ואחותו.
היה ברור שכישרון מוזיקלי עוצמתי ביהונתן. דקלה קנתה לו גיטרה.
אל תעשי שטויות, דקלה! את רוצה להוציא אותי מהתמונה?!
אמא, מאיפה זה בא?
זה לא! הוא צריך ללמוד, לא לטחון שטויות!
אבל הוא לומד מצוין! ואת הרי אמרת הילדים צריכים חינוך עשיר ונכון!
התכוונתי למשהו אחר ואת יודעת! הנה, שוב…
הריב נמשך ימים יואל גיבה את דקלה בכל, ופוריה “נעלמה”: לא עונה לשיחות, לא פותחת דלת. מזמן כבר לקחה חזרה את המפתחות מהבת.
הפעם, דקלה נשברה.
לא רוצה קשר? שיהיה! שטפה כלים, ואז הספל האהוב עליה, שי מיהונתן, נשבר תחת ידה.
הניצוץ בצבעים זוהרים של החרס ארצה, היה הקש. דקלה ידעה היא אוהבת את אמא, אבל משהו צריך להשתנות.
יהונתן! צעקה. הבן הידרדר במדרגות.
בחרת גיטרה?
אפשר?
חייבים! איזו אתה רוצה?
בס אדומה! את בטוחה?
לגמרי! מה, דואגים מה סבתא תגיד?
תגיד שאנחנו מקולקלים… שיעזבו! הולכים?
כן! מעיין! את באה לבחור לי?
הגיטרה נרכשה, והחדר הפך לסטודיו קטן. הלהקה של יהונתן הקליטה, ומעיין השתתפה בסרטון שצבר עשרות אלפי צפיות בטיקטוק.
בערבים, דקלה חוזרת מהבית חולים, מחבקת את הילדים, מקשיבה לכל הרעיונות ויודעת: היא עושה נכון.
ובינתיים, פוריה מחכה. כל יום מבשלת, מסדרת מחכה שבתה תבוא לבקש סליחה כרגיל.
עוברים שבועות דקלה לא מגיעה.
תחילה פוריה כועסת, אחר כך נעלבת ובעיקר תוהה בפחד אם באמת המסגרת נשברה.
הפעם, אף אחד לא בא להתנצל. הזמן הולך ואוזל, וההבנה מתפשטת משהו השתנה.
אפילו הנסיעה לבית הנופש לא עוזרת. היא מסתובבת בחצר, רואה את ילדי השכנים מגבעתיים קופצים בגשם. פעם רצתה גדר מאסיבית, נתן העדיף סורגים מאווררים עכשיו היא מהרהרת: אולי להפסיק לחכות? ואולי, לא להחזיק בכעס עד הקבר, כי אז דקלה תקנה פרחים לבנים עבורה, ודי, בשביל מה?
הספל נצמד לצלחת. פוריה נכנסת לאוטו, נוסעת להוד השרון אל דקלה.
הכבישים ריקים, הישוב שקט, אבל הפחד לא מרפה ממנה. לעשות את הצעד הראשון זה שונה כל כך.
היא פותחת את שער הפלדה, שומעת גיטרות ותופים מרעידים, רואה את דקלה רוקדת במטבח, מערבבת שקשוקה ושרה שיר על בובה וכישוף.
איזה מגניב! אמא, בואי נצלם גם לנו סרטון! מעיין מוחאת כפיים.
דקלה מחייכת, מוזגת מיץ, נותנת לשני ילדים ביד, לכי תקראי לבנים, צמאים!
דקלה פונה למדרגות, נעצרת מול הדלת הפתוחה אמא עומדת שם.
הזמן מחייך ועוצר מה תגידנה אחת לשנייה?
מעיין מסתכלת על סבתא בפה פעור, אבל דקלה מקדימה:
אמא, שלום! תשגיחי רגע על הבשר? תכף אוכלים. הבנים מסיימים.
פוריה פושטת מעיל רוח, נדה בראשה:
כן.
יופי. מעיין, נו מה, את לא מזהה את סבתא שלך?
בטח שכן! סבתא, עזבתי ריקוד, אני לומדת שירה! יהונתן אומר שאני שרה מעולה!
עיני פוריה מתמלאות דמעות, ובמהרה היא מגניבה את המיצים מהנכדה.
אני אעלה, רוצה לראות את הגיטרה! אדומה, נכון?
כן! אני אביא אותך!
מעיין דוהרת למעלה, דקלה מהנהנת לאימה:
נו, אמא, למה את מחכה? עשית את הצעד.
ופוריה מחזירה הנהון, עולה לקומה של יהונתן. גם הוא מהנהן בבגרות ומראה לה גיטרה.
משהו משתנה.
לא הכול. אף אחד לא משתנה ביום.
עדיין יהיו הבדלי דעות, פערים, מתקפות פסיביות. שוב ושוב דקלה תצטרך לנשום לפני שאמא תפרוס חזון, שוב פוריה תחפש איפה כשלה.
אבל דבר אחד ילמדו פה סופית אם אתה רוצה שיקשיבו לך תלמד להקשיב גם אתה. ואז הכול יבוא על מקומו בשלום והקרובים לא יתרחקו אף פעם. ומה עוד צריך בעולם?
©צלילי גיטרה מכרכרים בקומה השנייה, ומעיין קוראת לסבתא לצפות. דקלה מנגבת ידיה בסינר, נושמת עמוק, וחיוך קטן מופיע על פניה. בפעם הראשונה זה זמן רב, היא לא מחפשת מבטים לאישור מספיק לה לראות את ילדיה פורחים, ואת אמא שלה, עייפה אבל נוכחת, בין הצלילים, בין הריחות, בין האנשים שלה.
פוריה עומדת ליד הדלת, בוחנת את התמונות שתלו הילדים על הקיר אחת מטושטשת, אחת הפוכה, אחת קורעת מצחוק. לידה, פתק בצבעים עזים: “אנחנו אוהבים אותך, סבתוש.” אימהות לפעמים לא צריכות לדעת הכול רק לדעת מתי לעצור, ומתי להניח.
דקלה מסתכלת למעלה, עיניה פוגשות את עיני אמה, ברמז לשלום חדש לא של השלמות, אלא של הנשימה זה לצד זו, כמו מנגינה שמקשיבה לצלילים שלפניה.
פוריה לא אומרת דבר. היא בסך הכול מתיישבת לשולחן, ומניחה את ידה על קופסת הסוכר. זו הפעם הראשונה מאז נתן שמתחשק לה פשוט להיות לא לתקן, לא לשפוט, רק לפגוש את מה שיש.
ברקע, יהונתן פוצח סולו קצר, כל הקירות רועדים ופוריה ממלמלת, בקול חרישי מספיק שאף תשובה לא תכביד: “אולי בכל זאת יצאו ילדים טובים.”
מעבר לחלון, ענף קטן מטפטף מטל. בבית, הריח של השקשוקה מתפשט לכל פינה.
ואז מישהו צוחק כבר לא כל כך משנה מי התחיל.
