היום אני חייב לפרוק קצת, כי הלילה הזה יישאר איתי עוד הרבה זמן. התקבלתי עם שירה, אשתי, בביה”ח איכילוב, הרבה לפני המועד המשוער ללידה. ההריון היה מורכב במיוחד בסוף, והצוות הרפואי לא רצה לקחת שום סיכון. הרי לא היינו אמורים לחזור הביתה עם ילד אחד, אלא עם שניים בבת אחת. הציעו לשירה קיסרי מתוכנן, אבל היא, בראש עקשן כמו שלה, התעקשה ללדת רגיל. בסוף, הרופאים זרמו קיסרי תמיד אפשר לעשות אם צריך.
דבר נוסף, לי ולשירה היה חוזה “לידה בשותפות”, מה שקצת מסבך את העניינים לא אוהבים זרים בחדר הניתוח, אז עוד סיבה לנסות לידה רגילה. לידה התחילה מאוחר בלילה, ועדכנו אותי מיד. תוך עשרים דקות הגעתי מביתי בפתח תקווה למחלקת יולדות בתל אביב, ישר למחלקה לפני לידה. לא פעם ראשונה של שירה, היא יודעת מה מצופה ממנה מתנהלת בשקט, בקור רוח. בארבע לפנות בוקר, העולם שלנו התהפך: נולדה הילדה הראשונה.
היא בכתה מיד, והמיילדת חייכה אליי ולשירה: “מזל טוב, בת בכורה!” אבל במקום שיהיה לי מבט מאושר, הצלחתי רק לחייך חיוך מתוח ובלי להרגיש הסתובבתי ישר לשירה. אחרי עשר דקות בלבד, הגיחה עוד בת מהממת. שירה הוצפה באושר, ואני לא עמדתי בלחץ והדמעות פרצו ממני בלי שליטה. אבל זה לא היה מרוב התרגשות.
ברור שהצוות הרפואי היה קצת לחוץ לראות אותי כך, אבל שירה רק הרימה ידה וקרצה: “אל תדאגו לו, הוא יתאושש תוך שעה. זה שוב חמישייה של בנות אצל המשפחה שלנו. הוא חלם לפחות על בן אחד, ולא יוצא, אז הוא זעוף. אבל הוא מת על הילדות.” ובאמת, יום למחרת, כשהסתכלתי מהחלון וראיתי עדר של בנות קטנות ויפות קושרות בלונים עם אבא שלהן, וכולן קוראות לאמא “אנחנו אוהבות אותך”, הבנתי שכנראה באמת הכל בסדר אצלנו. רק הלב שלי לפעמים קצת נכמר על עצמי.
וגיליתי, שגם אם החלום האישי מתפוגג, האושר האמיתי נמצא בחיוך של ילדיך גם אם במקרה שלנו, כולן בנות.
