ילדה קטנה נכנסה למסעדה בישראל. היא הבחינה בצלחת ובה שאריות ממנה שלקוח השאיר, והתיישבה לאכול. מלצר הבחין בה, ניגש לעברה ובלי לומר מילה לקח את הצלחת מולה. סיפור שחייבים לקרוא עד הסוף! מריה, בת 8 מירושלים, אחת מחמישה אחים. אבא שלה עזב אותם, ואמא נאבקת לפרנס את הילדים. כל יום הוא מאבק הישרדות אמיתי בבית של מריה. בשבתות וחופשים היא עוזרת בדוכן בשוק, ללקט כמה שקלים לאמא. בשבת אחת, אחרי השוק, עברה ליד מסעדה. ריח המאכלים היה מפתה. מעולם לא העזה להיכנס – עד הפעם הזו. ברגליים עייפות ולב רעב, פתחה את הדלת. מעיל דק, נעליים קרועות, והיא מתביישת בעצמה. היא ראתה על אחד השולחנות שנראה כי ננטש, נתח שניצל עם צ’יפס. היא התיישבה שקטה ולקחה מזלג. מבלי לשים לב, מלצר עמד מהצד והביט. לפני שהספיקה לטעום, הוא לקח את הצלחת בעדינות. מריה הנבוכה, עיניים מלאות דמעות, ציפתה לגערה. אבל המלצר חייך, חזר מהמטבח עם צלחת חמה ומהבילת, שתייה הקרה, ולקינוח עוגת שוקולד. “כולנו ראויים לארוחה טובה, במיוחד ילדים,” אמר בחיוך. מריה לא שכחה להודות, וביקשה לארוז את השאריות לאחיה הקטנים – לא היה להם לחם בבית. המלצר, בהתרגשות, ארז לה כמה קופסאות אוכל לכל המשפחה. “איך אוכל להחזיר לך?” שאלה. המלצר ענה: “כבר החזרת – לימדת אותי שיעור על חמלה. לעולם לא נפסיק להושיט יד ולעזור. ככה עושים את העולם טוב יותר.” מריה עזבה את המסעדה לא רק שבעה, אלא עם שיעור לחיים. מאז, בכל הזדמנות שהייתה לה, ניסתה להעניק לאחרים קצת חסד – והעבירה הלאה את הלב הרחב והתקווה שקיבלה, באותו יום שבת במסעדה הקטנה בדרך הביתה בירושלים.

יומן אישי שבת בצהריים

שמי תאיר לוי. אני בת שמונה וגדלתי עם ארבעה אחים קטנים בשכונת קריית יובל בירושלים. אבא עזב אותנו מזמן, ואמא עובדת בלי סוף כדי לדאוג שלנו יהיה משהו לשים בצלחת. כל יום אצלנו זה עוד קרב קטן על הקיום.

בשבתות וחופשים, אני רגילה ללכת לבאזר. אני עוזרת שם לגברת יפה, מוכרת ירקות שמניחה לי לעזור לה בשביל כמה שקלים. אני תמיד נותנת אותם לאמא, שמודה לי בעיניים עייפות הכסף הזה קונה לנו לחמניות או חלב כשצריך.

השבוע, אחרי שגמרתי לעזור בגשם שוטף בשוק, חזרתי הביתה ועברתי כמו תמיד ליד אחת המסעדות ברחוב עמק רפאים. כבר מרחוק הרחתי את הריחות הנהדרים של תבשילים, חמין ולחם טרי, והבטן שלי קרקרה. עצרתי שוב מול החלון של המסעדה, הסתכלתי בקנאה בילדים שאוכלים שקשוקה וחצילים מטוגנים, וממש חלמתי שלפחות פעם תהיה לי עוגת שוקולד של ממש, מהסוג שאני רואה רק בויטרינה של מאפייה.

באומץ שלא קיים בי בדרך כלל, פתחתי לאט את דלת המסעדה ונכנסתי בפנים. הבגדים שלי היו טיפה קרועים, הנעליים ישנות מדי, ופתאום הרגשתי קטנה וחסרת אונים. כמעט ברחתי החוצה, אבל אז שמתי לב שיש על אחד השולחנות צלחת כמעט מלאה נתח עוף ותפוחי אדמה צלויים, כנראה נשארה משולחן קודם. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה טעמתי בשר אמיתי.

התיישבתי בעדינות ושאלתי את עצמי אם מותר. לא שמתי לב שמלצר בחור בשם נעם כהן עוקב אחרי בדממה. הוא ניגש, וכשכבר הרמתי את המזלג, לקח ממני את הצלחת! עיניי התכסו בדמעות; הייתי בטוחה שעוד רגע יגרשו אותי ויצעקו עליי.

במקום זה, נעם רק הביט בי ברוך וחזר למטבח. ישבתי בפחד, מנסה לא לבכות. כעבור כמה דקות, נעם חזר בידיו מגש עם צלחת ענקית של קובה חמוסטה, פיתה חמה, לימונדה צוננת, ואפילו עוגת שוקולד חמה שממלאה את החדר בריח מתוק. לא האמנתי שישר לי העיניים. זה הרגיש כמו חלום.

קלטתי שאת רעבה, הוא חייך אליי. כל ילד/ה ראוי/ה לארוחה טובה, במיוחד בשבת.

לא היו לי מילים. הרגשתי שילדה זרה קיבלה פתאום משפחה לרגע. אחרי שטעמתי קצת, ניגשתי אליו, מחיתי דמעה וביקשתי בקול שקט: נעם, אפשר בבקשה לארוז את השאר? אשמח להביא גם לאחים שלי. אמא לא הצליחה אתמול אפילו לקנות לחם.

הוא עמד רגע שותק והעיניים שלו נדלקו. ברור, לחש, נכנס למטבח ויצא עם שקית מלאה קופסאות: מרק, לחם, קצת חזה עוף, ירקות מבושלים. יש כאן לכולם בבית, אמר והגיש לי.

איך אוכל להחזיר לך? גמגמתי, והלב שלי היה מלא.

את כבר החזרת, חייך. הזכרת לי מה זה חמלה, תאיר. לעולם אל תשכחי כשאפשר לעזור, עוזרים. ככה משנים עולם.

יצאתי משם לא רק עם בטן מלאה, אלא עם לב חדש. אותו יום שינה לי משהו גיליתי שמספיק מעשה קטן כדי לעשות טוב בעולם.

ומאז, בכל פעם שאני רואה מישהו שצריך עזרה בין אם במדרגות, או סתם לבד בפארק אני נזכרת בנעם. מנסה לתת כתף, חיוך, חצי כריך מהבית. כל טוב שאני נותנת חוזר אליי, והשיעור שלמדתי במסעדה בירושלים בשבת אחת, נשאר איתי תמיד.