“צעירה, שבי את הילד על הברכיים שלך”, רעמה לעברי אישה רחבת ממדים בשנות החמישים לחייה, כאילו הייתי מתרגלת בגן העיר. דרך אגב, קניתי לבן שלי מושב באוטובוס ושילמתי 320 ש”ח עליו.
באותו יום לקחתי את יונתן לבית של סבתא שלו. יונתן הוא הילד הגדול במשפחה, למרות שהוא רק בן חמש, ובכל זאת כולם מתייחסים אליו כאילו הוא כבר בכיתה א’. אצלנו, כל מי שמגיע לארוחה מקבל צלחת משלו, ובאותה מידה קנינו ליונתן מושב נפרד באוטובוס יש לו נימוסים של נשיא המדינה, וגם גובה ומשקל של כדורסלן. לא קל להחזיק אותו על הברכיים, וגם הנעליים שלו חצי מהחול של תל אביב על הסוליה. בקיצור, עדיף שיישב בנפרד, לטובת כולם.
באותו יום יונתן התיישב ליד החלון, ואני לצידו. לקחנו את המושבים הקדמיים כדי שיהיה לנו קל לרדת, הרי אנחנו צריכים לצאת לפני כולם כמו אשכנזים שממהרים לתפוס את התור לקינוחים. הסברתי לנהג שקניתי כרטיס גם לילד, שלא ישים שם מישהו אחר.
יצאנו מהעיר. בדרך עצר האוטובוס ליד אישה גדולה במיוחד ממש מאלו שעושים צל על חצי הרחוב. היו מושבים פנויים מאחור, אז הנהג עצר, והיא נכנסה לאוטובוס כאילו היא עולה על במה. האוטו כמעט התנדנד, האנשים שתקו רגע וצפו בה כשהיא מטפסת פנימה. כשסוף סוף נכנסה וסגרה את הדלת, הנהג השמיע אנחת נפש כזו של “נו באמת”. והאישה המשיכה לנוע לעבר מושבי הנוסעים.
“בחורה, שבי את הילד על הברכיים שלך”, היא שוב גערה בי. ניסיתי להסביר ששילמתי בשביל מושב לילד שלי, ואני לא הולכת להושיב אותו עליי. הנהג דווקא התערב לטובתי, ואמר לה שאפשר ללכת למושבים הפנויים מקדימה. היא לחשה ככה בגסות שהיא חייבת לקבל מושב, כי קל לנו יותר לזוז כי היא תמיד נוסעת בקו הזה ותמיד יושבת ליד החלון.
לא ויתרתי, אבל האוטובוס התחיל להאיץ, והגברת הסתחררה בכל הכיוון, עומדת לידנו ומסרבת לזוז לאחור. רגשותיי גועשים, אך לא עלה בדעתי לעשות פה פרשת “צעקות מול הילד”. התחלתי לדבר עם יונתן כדי להסיח את הדעת. הגברת השתוללה מהשלווה שלנו, וצעקה: “נו, תזיזי את הילד ותגידי לי לשבת, מה את לא מבינה?” עניתי לה ברוגע שאני לא מפנה את המקום, הילד שלי כבר גדול ויש לו מושב משלו, ואנחנו הגענו ראשונים אז ישבנו איפה שבא לנו. חוץ מזה, אין כאן כרטיסים מסומנים.
הנהג לא איבד את הקור רוחו היה ברור שזה לא המפגש הראשון שלו עם התעלולים האלה. הנוסעים בהתחלה התעלמו חלק עם אוזניות, אחרים ישנים. אבל בהדרגה התחילו לייעץ: “גברת, יש מקומות פנויים, לכי תשבי.” “לא צריך לצעוק, אנחנו לא בסלון שלך”. היא מצידה הכריזה שלא תלך קדימה כי קשה לה עם המשקל. למרות שזה היה ברור לכולנו היא רצתה בדיוק את המושב שלנו, כי עקרונית היא רק לשבת ליד החלון.
היה אקשן באוטובוס. ואז, קרה הדבר הכי מעניין. הנהג עצר את האוטובוס. יצא מהקבינה, לקח את הסלים שלה, הניח אותם בחוץ ובליווי הוציא אותה מהאוטובוס. הגברת ההמומה אפילו לא הספיקה למצמץ, כשהנהג כבר חזר ויצא לדרך. הייתה דממה מוחלטת. כולנו אספנו יחד קצת מזומן, החזרנו לנהג על ההפסד האיש היה מבסוט, והבטיח שלא ייתן לה לעלות לעולם, כי היא תמיד עושה בלגנים.
