הייתי מאחרת. שוב מאחרת לפגישה עם מנהל השירות של המסעדה שבה בעוד חודש מתוכנן לערוך את החתונה שלי. על האירוע נועד כ-100 מוזמנים, על תפריט היה צורך לאשר היום, על קטעי הטעם ולתאם את סידור הפרחים והמקומות כל זה תלוי בביקור שלי היום. ובכל זאת נועצתי במצבור של מכוניות בשעת השיא ברחוב רוטשילד, והרגשתי כאילו הלב מתכווץ מהאדום המתמשך של האורות. כל שנייה של דיחוי הרעידה את מצבי כאילו קצב הלב שלי היה מתנגן בתוף.
נועה אליהו, בת 37, בעלת רשת של חמשה סלוני יופי יוקרתיים בשם «קסם». אישה עסקנית, מצליחה, קפדנית יודעת בדיוק מה היא רוצה מהעסק, מהעובדים ומהחיים. חוץ מזה חיי אהבה. עשר שנותיי הקדשתי לבניית האימפריה, ולא נשאר זמן למערכות יחסים, ללבבות כנים או למשפחה. נשמתי הייתה ריקה, עד שהגיע הוא. ארתור. הוא היה מושלם מנומס, קשוב, בטעם ללא פגם ועם קורות חיים מסודרים עד תו האמת. הרגשתי שהגורל סוף סוף מציע לי משתה של אושר אישי.
בזכות הכביש המשני הצלחתי לצאת מהפקק, ובחמש עשר דקות מצאתי את עצמי מול שערי המסעדה היוקרתית «הזית» בתל אביב. הלב פעם בחוזק, ושאלותיי למנהל השירות ריחפשו את ראשי. כמעט נחתתי עליו. ילדה קטנה, כ-10, רגליה יחפות, חצאית משוונת עד קרע, חובקת בחיבוק חבילה של כמה שושנות כמעט נרקבות. ריח של אבק ובלבול היה ממנה.
בבקשה, קני לי פרחים, קולה היה שקט אך מלא עמל. היא שלחה לי שושנה שכבר נמסרה, קוטפת עלה.
לא עכשיו, מתוקה, ניסיתי לעקוף בעדינות אך בחוזק, ממהרת אל הדלת הרצויה. היא הייתה זריזה יותר, חזרה לנתק אותי, מבט גדול מדי לביתה, מלא תחנון נואש.
בבקשה, זה ממש קריטי. זו החבילה האחרונה, לחצה את הפרחים על חזהּ, ונראה היה שהיא עומדת לבכות.
«אלוהים, כמה זמן עוד? אין לי זמן לשום דבר!», רחשו במוחי.
ילדה, אין לי זמן, ובכל מקרה, אמור היה לקבל פרחים גבר, ולא לקנות אותם ממני, אמרתי קפוא יותר ממה שרציתי.
כמעט נכנסתי לדלתות המסתובבות, כשקול חזק וברור של הילדה נעצר לי מאחורי:
אל תינשא אליו.
קפאתי במקום, כמו קיבול של זרם חשמלי. הסתובבתי לאט, השמיעה רועשת.
מה? מה אמרת?
היא קיבלה עלי מבט בלתי מרוסן, עיניים חדות כאילו קוראות לי לנצח.
אל תינשי לארתור. הוא מרמה אותך.
מילים אלה גרמו לצמרות קפאתי ברגש קר. האוויר השתך לכבד.
מאיפה אתה יודעת את שמו של המארח? גמרתי ברעד.
ראיתי הכל. הוא עם מישהי אחרת. הם מוציאים כסף משותף. רכב לבן, עם פגיעה בכנף שמאל.
בדיוק, לפני חודש, חטפתי את הכנף בגרם חניה תתקרקעית. אף אחד לא ידע. איך ידעה?
אתה… עקבת אחרי? נשפתי.
אחרי הארטור, תשברה בלי היסוס. הוא הרציח את אימי. לא במגע ידיים, אבל הוא גרם למותה. הלב שלה נשבר מצער.
התחלתי להרגיש שהקפאתי. התיישבתי על המדרכה כדי להיות בגובה הילדה, והייתה לי תחושה של כל כתם על פניה, של קרקע על לחייה, של רגליים שרופות קמטים.
הסבר לי, בבקשה, מה קרה לאמא שלך? שאלתי בניסיון להיות רכה.
הייתה, היא תיקנה בקול של צער עמוק. קוראה אירנה. ניהלה חנות פרחים ענקית, ריח של גן עדן. ואז הגיע הוא, מקסימיליאן, כך הוא הציג עצמו. הביא זר ענק, ביקר כל יום, דיבר מילות יופי, היא נפלנה בקסמו כמו ילדה.
מקסימיליאן? שמתי לב שהחתן נקרא ארתור. חוסר הבנה קצר.
לא, היא נענע את ראשה, שיערה מתנופף. זהו אותו אדם. יש לו צלקת בזרוע ימין, כאן, הראתה על פרק ידה. הוא תמיד לובש חליפה אפורה, עניבה משי אדום שדומה לדובדבן בשלות. קניתי לך אותה ליום הולדתו, הוא חנה את אביה בטלפון, ואמא בכה.
זכרתי את העניבה שהבאתי ממילא לפני חודש, היא הייתה אמנם המגן שלו. הפכתי למריחה.
תמשיכי, בבקשה.
אימו שלף את כל חסכוני העסק שלו למען “עסק” שלו. הוא אמר שייפתח רשת מסעדות. היא מכרה את חנותה, את החלומות, את כל מה שהייתה שלושה מאות אלף שקלים. הוא הבטיח נישואין, חופשה במפרץ, ואז נעלם. היא חיפשה אותו, שלחה הודעות, חייגה, לא ענה. היא בכתה, הפסיקה לאכול, ולאחר חודשיים הלכה לעולם, מרפאים אמרו לב בוטל מהתשישות.
גם אני הושקעתי ארבעה מיליון שקלים בפתיחת המסעדה, בדיוק הסכום שהוא חיפש.
איך ידעת שזהו אותו אדם? לחשתי, אך פחדתי לשמוע תשובה.
היא שלפה מכיס שמלה תמונה מקולקלת, גבר ושטח מחבקים בפארק. היה זה ארתור רק שיערו קצר יותר, ואין את הזקן הקטן שהייתי מבקשת.
מאיפה? בקשתי בקול שבור.
אמא שמרה את התמונה הזאת, מצאתי אותה שבועיים אחרי הקבורה. ראיתי אותו ברחוב, רציתי לשאול למה הוא עשה זאת, אבל פחדתי. אחרי כן התחלתי לעקוב; ראיתי אותו מגיע לביתך, אותך מקשיב לו, נוגע בו, ולחשתי: צריך להזהיר כדי שלא יקרה ליומה כמוה.
היא נראתה לי כבת של עשן, רגליה רטובות, מחזיקה עדות של האמת הכואבת שלי.
איך קוראת לך? שאלתי, כשהדמעות רוקדות בעיניים.
קתרינה.
רעבה?
היא הנהנה בחשד, ועצמה את כל הכאב שבחייה.
בואי איתי, תאכלי תחילה, ואז תספרי לי את הכול מההתחלה.
המתאם של המסעדה, מר זוהר בלבוש מושלם, קיבל אותנו בחיוך, אך כשראה את קתרינה פניו נמתחו באימה.
גב׳ נועה, עם ילדה? שאל בקול של תמהון וקלון.
כן. בבקשה, שולחו לנו שולחן בפינה השקטה, והמתכון, ניתקתי בלי פנייה.
הזמנתי לקתרינה את כל הממתקים, מרק פוטר, נתח מיניון רך. היא אכלה בחשש, אך במדויק, כאילו מנסה להתנהג “כראוי”. היא נכנעה.
איפה אתה גרת, קתרינה? שאלתי כשהפסקה.
במקלט «קרן», זמני, עד שמציאת בית משיק או בית יתום.
הייתה בת עשר, לבד בעולם קר.
ספרי לי על אמך, על מקסימיליאן, כל מה שאת זוכרת.
קתרינה שמעה את הסיפור, ובלעדיה היה נראה שהרגעים נחרדים נעצרו. היא תיארה את אימה אירנה, החנות, המקסים, המפגש עם מקסימיליאן, התרומה של שלוש מאות אלף שקלים, המילים המרהיבות, השקר של החלומות.
אחרי שנעלם, האם אמא פנתה למשטרה? שאלתי.
כן, אמרו שזה לא הונאה אלא השקעה נכשלת, אין עילה פלילית. היא שלחה לו הודעות, הקפצות, אין תגובה. היא השתחררה משיגעון.
קתרינה התארה איך ראתה אותו במרכז קניות «קניון גלריה», קונה למישהי מעיל נורק, משלם בכרטיס אשראי זהב ששייך לי הכרטיס שהייתי נתתי לו למעטים. היא חשה את האמת בשרוט, וקצת משקפת של קיום.
האם תראי לי את האישה הזאת אם תיפגשי שוב? שאלתי, קולה רועד.
היא הנהנה בחיוך.
היא גבוהה כמוני, שיער ארוך זהב, מריחה ריח של בושם מתוק.
אחרי הצהריים חזרתי לבית, ופתחתי את המחשב לנפשי. מצאתי קובץ בשם “חשבונות”. טבלה מסודרת: שם, סכום, סטטוס. נועה 160,000 , רוויה 100,000 , יעל 75,000 , אירנה 120,000 , אולג 40,000 . סך הכל 495,000 .
היה מדובר בתוכנית עסקית מדויקת ניצול לבבות נשים מרוויחות.
סגרתי את המחשב ונחתי לידו, מביטה בתקרה. «שיהיה לך לילה טוב, ארתור», לחשתי. היה זה הלילה האחרון שלו באותו מיטה.
בבוקר המשכתי לשחק תפקיד האישה האידיאלית נשיקה, חיבוק, חיוך, שליחת הודעה. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, פתחתי בתוקפנות קרה.
ראשית חיפשתי חוקר פרטי, זקן וקפדן, והעברתי לו את כל הקבצים. הוא איתר את כל חמשת הנשים, נפגש איתן בתירוץ של עזרה.
כל אחת מהן, פגועה ונבוכה, סיפרה את אותו סיפור פרחים, ארוחות, הבטחות, בקשות למימון, והיעלמות פתאומית.
זו קלאסיקה של פטיש, סיכם החוקר. רוצח לבבות, משקיע בתיקיות ריקות, מכסה את עצמו בחיוך. הוא בוחר נשים מצליחות, לוקח כסף, ולפני נישואין הוא מתכנן למכור נכסים או לקבל הלוואות גדולות, ולאחר מכן נעלם עם המיליונים.
מה לומדים? שאלתי.
תדווחי למשטרה מייד. אספי את כל האסמכתאות והגישי תלונה משותפת. הראיות כבר מרובות.
כך עשיתי. קיבלתי שלוש נשים שהיו מוכנות להילחם, אספנו את כל המסמכים, והגשנו תיק משכנע למשרד התובע. התביעה דרשה עיקרון: חייבים להוכיח את המעשה בזמן אמת, ולכן הצענו לבצע את הפקדה בפעולה.
המשטרה ביקשה לקטוף אותו ברגע שהוציא עוד סכום. חיכיתי למועד, המשכתי לחיות כרגיל מול ארתור חיבוקים, צחוק, תכניות לחתונה וטיול ירח דבש. השתמשתי בתרכובת של חוכמה ומסיכה, והזמנתי אותו לערב של נחמה.
במסעדת אלמוג בקצה רחוב בן יהודה, הצעתי ארוחת ערב מיוחדת לכבוד יום השנה שלנו, והזמנתי קתרינה, שהייתה עדה לכל, לשבת בכיסא סמוך. כשקולו של ארתור נרעים מפתיע, שני אנשי משטרה בחולצות שחורות נדרשו לשולחן, והודיעו:
ארתור כהן, נעצר בחשד בגניבת כסף ברמתהחסד.
הוא נאלץ לשים רצועות על השורק, והביט בי במבט של שנאה חסרת מילים. קתרינה חייכה בחשש, אך עיניים בורקות.
המשטרה קיבלה את כל המסמכים, ושפטו אותו שבע שנות מאסר, והחלו לשחזר את הכסף שנגנב. קיבלנו חזרה קצת יותר משתי מאות אלף שקלים, והשאר הלך לשימושים אחרים מתנות, מסעדות, נשים חדשות.
חודשים לאחר מכן חזרתי למקלט קרן כדי לקחת את קתרינה. היא עמדה על מרפסת מרוצפת, רגליה עדיין רטובות מהרוח הקרירה של סתיו, מביטה אל האופק.
שלום, גיבורה, אמרתי, מתיישבת לידה.
הם לקחו אותו ארוכ זמן? שאלה בקול רועד.
שבע שנים, עניתי.
קתרינה הנהנה בחיוך קטן, והבינה שהאמא שלה נחה.
הצעתי לה לאמץ אותה לעולם, והיא קיבלה בחרדה, אך באמונה. כך הפכתי לאם לילדה שעלתה למרומי אהבה.
החיים המשיכו להתקדם. קתרינה נרשמה לבית ספר מצוין, מצאה חברים, והתחילה ללמוד ציור. אני המשכתי לנהל את רשת הסלונים, שכבר הייתה מנוהלת על ידי מנהל מנוסה, ובמקביל הקמתי קרן צדקה בשם הזדמנות שנייה סיוע משפטי ונפשי לנשים שנפלו קורבן למכשפים של אהבה.
בכל ערב, כשקתרינה חיבקה אותי, היא אמרה: «את האמא הכי מדהימה». אני משיבה: «את הצלת אותי, ואני רק משמרת את האש שהצצת».
החלק החשוב ביותר של כל הסיפור הוא הילדה היחפה עם החבילה של פרחים נשמר לי כזיכרון. היא לימדה אותי שלפעמים הפתרון מגיע כשאתה פחות מצפה לו, ושאושר אמיתי נבנה במגע של אהבה אמתית, לא בבקשות של אחרים.
