יומן אישי, יום חמישי, כפר בצפון ישראל
וואי, כמה שומן יש בבשר הזה… אנחנו לא אוכלים דברים כאלה, זרקה לי כלתי, עירונית אמיתית, אחרי שבישלתי כל היום.
נועה אמרה את זה בשקט.
אבל יש מילים שדי בלחישה שלהן כדי להכאיב.
עמדתי עם כף העץ, ליד שולחן פשוט, מכוסה מפה ישנה אך נקייה. במטבח הקטן ריח של תבשיל חם, לחם טרי, ערב בקיבוץ. האור הצהוב הוריד שלווה כמו הנפש שלי.
בישלתי כל היום.
לא כי הייתי מוכרחה. פשוט כך למדתי להראות אהבה.
הבן שלי, יותם, כמעט ולא מגיע לביקור מאז שעבר לתל אביב. החיים שלו אחרים כל כך. ותמיד, כל פעם מחדש, אני מנסה להיות “ברמה”. שלא ירגיש שאני סתם אישה מהכפר. שלא אהיה יותר מדי פשוטה.
נועה עמדה זקופה, ידיים שלובות על החזה. אלגנטית, מסודרת כל הזמן, בזווית פניה ארשת קלה של התנשאות. המבט חמק על הצלחות, לא מרוצה.
“אנחנו לא אוכלים דברים כאלה”, חזרה ואמרה כשהסתכלה בבשר בצלחת. “זה שומני מדי”.
לקח לי רגע לענות.
חייכתי חיוך עצוב. אחד מיני רבים.
אני לא גדלתי על מותרות או פינוק. המילה “בררנות” לא הייתה קיימת בשפתיי. הכרתי רק עוני, דאגה, וויתור.
יותם היה בן חמש כשאיבד את אבא שלו. בוקר חורפי וקר, שבו החיים נחצו לשניים. מאותו יום לא הרשיתי לעצמי להיות חלשה הייתי חייבת להיות גם אמא וגם אבא.
עבדתי באדמה, גררתי פחי אשפה, ניקיתי, בישלתי, בכיתי בשקט.
היו לילות שאכלנו רק תפוחי אדמה. בקרים שהיינו סופרים את פרוסות הלחם. אבל תמיד דאגתי שיותם לא ירגיש פחות, לא יקנא בילדים מהישוב.
והכי חשוב חינכתי אותו לכבוד.
יותם אף פעם לא התלונן על אוכל.
כי הוא ידע כמה שווה צלחת מלאה.
אבל הערב הזה… המילים של נועה כאבו יותר מכל חיסרון שחוויתי.
הרגשתי איך החזה שלי מתהדק.
ולא בכיתי. לא הפעם.
הרמתי מבט ודיברתי. בשקט, בבהירות, עם כבוד עצמי שלא לומדים בספרים.
“נועה,” אמרתי בשקט,
“לא גידלתי את יותם בפאר. הבאתי מה שיכולתי אוכל פשוט, עבודה, ואהבה.”
ראיתי שנועה רצתה להגיב, אבל המשכתי:
“לא בחרתי בזה. אבדתי את אבא שלו ונשארתי לבד. הייתי גם אמא וגם אבא. זה לא היה קל.”
השתררה דממה במטבח.
“יותם מעולם לא קיטר על אוכל,” אמרתי, בקול רועד,
“כי הוא הבין שמאחורי כל צלחת יש לילות בלי שינה וידיים סדוקות ומזיעות.”
יותם ישב בשקט, מסתכל מטה.
פעם ראשונה ראיתי שהוא מביט בי לא רק כאמא שלו, אלא כאישה שהחזיקה את כל העולם שלו.
נראה שנועה הסמיקה.
פעם ראשונה ראיתי בעיניה מבט אחר לא על בית פשוט או בגדים בלי מותג, אלא על בן אדם.
“לא התכוונתי להעליב…” אמרה בלחש. “לא ידעתי.”
נשמתי עמוק.
“אני יודעת,” אמרתי, “אבל לפעמים מילים פוגעות גם אם לא נאמרו בכוונה רעה.”
באותו ערב, נועה ישבה איתנו, אכלה.
בלי תלונות, בלי פרצוף.
ורק באותו ערב, האוכל לא הרגיש בכלל שומני.
הוא הרגיש אמת.
לפעמים, האוכל הוא לא הבעיה.
אנחנו שוכחים כמה חיים, כמה נתינה, כמה אהבה יש בצלחת פשוטה.
אל תשפוט אדם לפני שאתה מכיר את הסיפור שלו.
אם הסיפור שלי נגע גם בך, תן לייק ולשתף.
אולי מישהו היום צריך יותר חמלה ופחות ביקורת.
כתוב “כבוד” אם גם אתה חושב שלעבודה ולוויתור יש ערך.
