אני גרה בבית שלי כבר יותר מעשרים שנה, והשכן שלי מתגורר כאן לא הרבה פחות זמן ממני. הוא התחיל לבנות את ביתו כשאני עברתי לשלב הגימורים בפנים.
אנחנו מכירים היטב, שומרים על קשר מדי פעם ואפילו מבקרים אחד את השני. ועדיין, לא נרקמה באמת ידידות קרובה בינינו.
באותה שנה, במהלך החורף, גרתי תקופה אצל בתי, כי היה לי קשה להתמודד לבד מסיבות בריאותיות. כשהתחיל להתחמם באביב, תכננתי לחזור הביתה.
חזרתי בסוף אפריל, כשהשלכת כבר נגמרה. הבית היה בסדר, אבל הייתי קצת מודאגת. אז החלטתי להתחיל לעבוד בגינה שליד הכניסה ובערוגות הירק. טיפחתי את הכל סביב הבית.
יש לי שתי חממות קטנות. שתלתי שם מלפפונים ופלפלים, ובחממה השלישית שתלתי עגבניות.
בערוגות שמחוץ לחממות גדלו תותים, גזר, בצלים ושמיר. לאורך הגדר המשותפת עם השכן צמחו שיחי פטל ודומדמנית. כל העבודה הזאת לא נעלמה מן העין. שוב, הרגשתי שמשהו לא בסדר מאחורי גבי. בתי לקחה אותי לעיר, ובמהלך הקיץ שלחה אותי למחנה החלמה למשך חודש.
בסופו של דבר, בספטמבר, חזר לי הכוח וחזרתי לבית שלי. כשהגעתי לחלקה ראיתי שהגדר העץ שהפרידה ביני לבין השכן נשברה כך שאפשר לעבור דרכה ישר אל צד הגינה שלי.
היה ברור שהשכן השתמש בחממות שלי ובערוגות. הוא אפילו לא טרח להתקשר אליי ולבקש רשות הרי יש לו את המספר שלי.
ברור שזה לא היה לטעמה שלי. שאלתי אותו למה הגדר נשברה. הוא הודה שזה פשוט יותר נוח לו לעבור כאן, וכך להגיע ביתר קלות לחממות ולערוגות שלי. הבהרתי את חוסר שביעות רצוני, והוא הגיב בשלווה רבה. אמרתי לשכן שלי שאני מתנגדת לכך שמישהו ייכנס לגינה שלי בלי רשות.
ובנוסף ביקשתי ממנו שיתקן בעצמו את אותו חלק בגדר, ושאם כבר, שיתחלק איתי ביבול. לא באמת הייתי זקוקה ליבול, פשוט רציתי ללמד את השכן שלי לקח קטן כזה שכנראה ייחרט בזכרונו.
