ירון, אתה שומע את עצמך? זאת אומרת, אני אמורה להסתובב הריונית בגיל ארבעים רק כדי לתקן טעויות של ההתבגרות שלך?
ולמה בכלל אני צריך לשלם על זה שלך היה מעניין יותר להשתכשך במוסך שלך מאשר לבלות עם הבן שלך? שאלה ענת בתמימות מעורבבת בתדהמה.
ענת, נו, תפסיקי כבר לחפור! התגונן ירון. הייתי אידיוט. לא הערכתי. לא הבנתי מה אני מפסיד. עכשיו הכל אבוד, נדב בכלל לא סופר אותי כאבא!
והוא לא צודק? חייכה ענת במרירות שבע עשרה שנה הוא גר לא עם אבא, אלא עם שותף לחדר. מה, חשבת שאפשר לנתק ולהדליק ילד כמו טלוויזיה, כמתחשק לך לשחק באבא?
ירון קימט את מצחו ומבטו קיבל את המבט הרגיל של אי שביעות רצון. אותו מבט שענת ראתה כל פעם שעלו סידורי ההורות שלו.
ענת, מספיק! הכל זה עבר, באמת. תני לי עוד צאנס התעקש.
כדי שתשחק ואז תיזרוק שוב הכל עלי, ועוד ילד יגדל בלי אבא? ענת חיבקה ידיים על החזה תודה, אחד הספיק לי בהחלט! לא, ירון, זה אפילו לא לשיחה.
פניו התקמטו בכעס ונפגעות. הוא לא מצא מה לענות, אז נאחז בפלאפון שלו בנחישות פסיבית-אגרסיבית.
המריבה נרגעה. לזמן מה. הבעיה לא נפתרה. השיחה השאירה לענת טעם חמצמץ. לא רק מהדרישות המגוחכות של ירון. הציקה לה במיוחד המחשבה על נדב, הבן.
ענת הייתה בת עשרים ושלוש כשנדב נולד. היא עוד זוכרת, איך עמדה מול בית החולים עייפה, אבל מאושרת מחזיקה בזרועותיה את הפיצי הזה, עטוף בשמיכה לבנה.
ירון עמד לידה כמו דיה שמגוננת, לא עוזב לרגע. הוא קרן מאושר, סידר את השמיכה, נישק את ענת במצח, לפעמים באימה החזיק רגע את נדב בידיים.
כולו דומה לי! יש לו את הגומה שלי בסנטר התפייט בעיניים נוצצות אני אבא עכשיו, ענת!
רק עכשיו מתחיל להפנים את זה. אעשה הכל בשבילו, אתו. אסתובב אתו בגינה, אחיתל אותו, אלמד אותו לשחק כדורגל אני אהיה האבא הכי טוב בעולם, תראי!
וענת הביטה עליו באותו ניצוץ. היא האמינה לכל מילה. היא הייתה בטוחה שתהיה להם משפחה מושלמת מלאה אהבה, דאגה, שמחות משותפות.
רק שהמציאות איך לומר יש לה נטייה להחזיר לקרקע די מהר
באמצע הלילה. עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים היא פוסעת אחוזת פיהוק עם התינוק הבוכה בגלל קוליק. כבר שלישית הלילה. ירון מצידו מתהפך וחופר את עצמו מתחת לשמיכה.
תעשי כבר שקט עם הילד! הוא ממלמל מחר אני צריך לקום מוקדם לעבודה!
באותם רגעים ענת הייתה עוברת לחדר אחר, דמעות חוסר אונים בזוויות העיניים. הילד צווח חזק יותר, אבל לא היה לה ברירה. היא סגרה דלת והתנדנדה שעות עם נדב רק כדי שירון יוכל לישון.
שבת בבוקר. ענת מותשת מהשבוע, מגייסת אומץ:
ירון, אולי תשמור עליו שעתיים? אני נרדמת בעמידה
ענת, אולי אחר כך? עכשיו אי אפשר, קבעתי משהו. חברים צריכים להביא לי רכב לתקן.
אבל אני כבר לא עומדת בזה
ענתוש, את הרי חזקה. תסתדרי לבד. אני אחזור ואעזור.
הדלת נטרקה, מותירה את ענת לבד עם החוזק שלה וחובות האימהות שממרקים אותה. אחר כך מעולם לא הגיע.
הזמן חלף. נדב גדל. ענת ניסתה ליצור קשר כלשהו בין האב לבן. הנה היא ניגשת לירון שבוהה בכדורגל, מושיטה אליו את הפעוט ורדרד הלחיים.
קח, שחק איתו קצת, היא מבקשת רק כדי שתהיה אווירה משפחתית.
ירון לוקח את הבן כמו שמחזיקים דג חשוד: זרועות מושטות, עיניים מזוגגות אל הטלוויזיה. דקה וחצי והוא מניח את הילד על הרצפה וחוזר למשחק.
נדב בן חמש יושב על השטיח בסלון, בונה טירה בקוביות. ירון עובר לספה אפילו בלי להסתכל עליו. גם הילד לא מרים את מבטו. לא פלא הילד כבר התרגל להיעדרות של אבא.
אי אפשר לומר שירון היה חתיכת בטלן מוחלט. הוא הביא פרנסה, לעיתים אפילו עזר לבשל או לסדר.
אבל את הילדות של הבן הוא פספס בענק. אפשר להתפלא שגדל ילד שמרגיש שהוא גר עם שותף ולא עם אבא?
נדי, מה קורה בלימודים? יום אחד ירון מנסה.
אממ הכל בסדר, ממלמל נדב, נבוך.
מהציונים הכל טוב? תגיד אני יכול לעזור בחשבון, אני לא רוצה שתהיה מנקה רחובות
הכל טוב, אבא. באמת, נדב משיב, חומק לחדר במהירות.
נוכל בסופ”ש לצאת לדוג, רוצה? צועק ירון אחריו.
נדב, כמובן, לא ענה; רק ענת ידעה שבדיוק היום יש מסיבה, שהוא הזמין בת מהכיתה והיא סירבה לו ולדוג ממש לא בא לו.
היה ברור: הרכבת כבר יצאה מהתחנה. נדב כבר לא ילד קטן שמחפש אבא. הילדות שירון רצה להחזיר נעלמה כליל.
אז עכשיו ירון פתאום רצה “טיוטה נקייה” עוד ילד. אבל ענת? היא זכרה כל לילה לבן, והתנגדה בכל הכוח.
די במהרה, גם המשפחה החלה להתערב.
ענת’לה, הכל אני יודעת, ירון דיבר איתי. תקשיבי לאמא שלך תני לו עוד הזדמנות. ירון השתנה, התבגר! מגיע לו עוד פעם אחת. זה אושר, לגדל עוד תינוק!
גם חמותה הוסיפה מן הצידה:
תדעי לך, אם לא תוותרי תאבדי אותו, בישרה לגבר יש חלום: להיות אבא שוב.
אם את לא תסכימי, תסכים אחרת. וגם לך זה רק טוב. תחשבי על פנסיה נדב עוד רגע עף מהקן, והקטנצ’יק יחבר ביניכם ויהיה לך עזרה בזיקנה.
כשהשמיעה ענת את כל זה כאילו הפכה לגוף למסחר. כל אחד רואה בה רק רעיה ואם, לא אישה עייפה שכבר עברה את הסיבוב הזה, ויודעת בדיוק איך הוא נגמר.
ביום מסוים, כשכבר נואשה, עלה לה רעיון חצי אבסורדי אבל מוחשי: מצאה במחסן קופסה של בגדי תינוקות של נדב, ושלפה משם טמאגוצ’י ישן מהתקופה שעוד היו כאלה.
חיית מחמד אלקטרונית שצריך להאכיל, לשעשע, לטפל ולנקות. כשחזר ירון מהעבודה, ענת מסרה לו את הביצה הפלסטית הנוסטלגית.
מה זה? התבלבל.
מבחן. תתחיל מעשירית ממה שדורש ילד. צריך להאכיל בזמנים, לדאוג לו.
כמו תינוק, אבל רק בלחיצת כפתור. אם משהו לא בסדר יצפצף. תחזיק את זה בחיים שנה נדבר.
ירון צחק, חשב שזה בדיחה, אבל כשראה שאין לה הבעה קיבל פרצוף חמוץ.
את רצינית? את משווה ילד לזה?
תתחיל מפה. אם לא תסתדר מה ילד אמיתי?
הוא משך כתפיים ותקע את הצעצוע בכיס.
שלושה ימים התעורר בלילות להאכיל את הדיגיטלי. ביום החמישי התחיל להתעצבן אבל לא וויתר. אחרי שבוע כבר התלונן שעבודתו בסכנה מחוסר שינה.
ביום השמיני זרק את הטמאגוצ’י על השולחן ועל המסך היה איקס: נכשל.
שכחתי להאכיל. המשמרת הייתה מטורפת סיכם, בלי להסתכל לנת.
מהיום ההוא הוויכוחים ירדו אבל לא פסו. האווירה בין שניהם נשארה של חוסר הבנה, אבל ירון כבר הפסיק להפעיל לחצים.
שלוש שנים אחר כך, החיים סידרו את התשובות: נדב, שכבר נהיה סטודנט, הביא את חברתו החדשה לבית, תוך זמן קצר בישרו שהם בהריון.
ירון חזר ללהוט: “הנה, הזדמנות שניה עכשיו כסבא!”
קנה עגלה ביוקר, התרוצץ לקנות אוברולים לא במידה, לגו שמסוכן לבליעה, נשבע שיהיה הסבא הכי טוב בארץ. יעזור, יטפל, יצא איתו לגינה.
ענת הרימה גבה וחיכתה.
נכד נולד הסרט חזר: בהתחלה ירון גויס וגמר את נפשו במאמצים, התלהב ושלף מצלמה. מהר מאוד, כשההתרגשות התפוגגה השגרה שבתה אותו. הצעירים עזבו לשכירות, העזרה הפכה לביקורים מתוזמנים בסופי שבוע, ורק כשהילד רגוע, נקי ושבע.
ברגע שהנכד החל להתבכיין ירון “נזכר” בטלפון דחוף, פגישה, או אצל אמא שלו בבית בנס ציונה.
ענת נשפה, הביטה על התמונה: נדב המאותגר עם בת הזוג שלו, עייפה. ושוב האמת ברורה: ענת בחרה נכון.
נדב יצא בחור רגיש ואכפתי, שלא עוזב את אשתו לבד. וירון? נותר האיש שיותר אוהב את הרעיון של הורות, לא את התוכן.
אז מה אתם חושבים? ענת פעלה נכון? כתבו בתגובות, שימו לייק, נראה אתכם!
