יופי מזויף
מה פתאום?! אתם באמת נפרדתם? אין מצב! אמרה מיכל בעיניים ענקיות כשבהתה בי, ואני רק הרגשתי את אי-הנוחות גוברת. הגבות שלה התרוממו גבוה, השפתיים נפערו וממש אפשר היה לשמוע את התדהמה בקולה. הרי היית מוכן לשאת את נועה על הידיים! תמיד נתתי אתכם בתור דוגמה של זוג לדורות… אפילו אני קינאתי במערכת היחסים שלכם!
זה אמיתי, מיכלי, לגמרי אמיתי… עניתי, מביט מבעד לחלון. בחוץ השתוללה סערה הגשם דפק על הזכוכית, ונהרות קטנים של מים החליקו מטה אל המדרכה. לא היה מצב שתהיה תמונה טובה יותר למצב הרוח שלי. הרגשתי מרוקן. חמישה שנות זוגיות, והלב אי אפשר היה לשכנע שלא לכאוב. פתאום הייתה בי רִיק שפעם התמלאה מבטים חמים, חיבוקים עדינים, וחלומות משותפים לעתיד. כיווצתי את האגרופים עד שהמפרקים הלבינו, והקול שלי רטט: זה נגמר, מבינה? נגמר…
אבל למה?! לא שחררה מיכל, התקרבה אליי, מנסה לקרוא את הפרצוף שלי. נועה חיכתה לך חצי שנה בזמן שהיית בשליחות! היא הייתה נאמנה, לא פזלה הצידה, לא התפתתה לא להחמאות ולא למתנות!
איך את בכלל יודעת את כל זה? את הרי גרה בתל אביב, לא קרובה אלינו, חייכתי מריר. או שזה פשוט אחוות בנות אופיינית?
נכון, אני במרחק של שלוש מאות קילומטר ממנה, אבל שכחת יש לי חברות בכל מקום, ענתה בנון-שלנטיות, שוזרת את ידה על חזה, חיוך ערמומי אבל דאגה גדולה בעיניים. שמעתי שהיא החליטה לעבוד על המראה שלה, אבל לא נכנסתי לפרטים. היא שינתה תסרוקת, החלה להתאמן במכון כושר, רכשה בגדים חדשים וכל זה בזמן שלא היית בארץ. היא ממש השתדלה, עידן.
זהו זה! בדיוק בגלל זה נפרדנו! קמתי בפתאומיות ורצתי אל הפרוזדור לקחת את הסלולרי מהמעיל. הייתי עצבני, מרוסק, כאילו אני מנסה לברוח מהמחשבות שלי. ניסיתי למצוא את המכשיר, ובסוף חזרתי עם הטלפון אל הסלון והושטתי למיכל. תמונה אחת והיא תבין הכול. זוכרת איך נועה נראתה לפני שטסתי לשליחות?
ברור, איך אפשר לשכוח? גלגלה עיניים, וקולה רטט לרגע. כאילו העלתה בדמיונה את דמותה של החברה הטובה. בחורה עדינה כזאת. שיער שטני חלק עד אחרי השכמות, עיניים כחולות ענקיות, אף קטן ומושלם גוף יפה לא מגזים, אבל נראה אותך מוותר? הכול אצלך הסתדר, לא?
בטח שזה הספיק לי! נשנקתי כמעט. נועה הייתה עבורי האידיאל של יופי. אהבתי אותה כמו שהיא. אבל ברגע שיצאתי מהארץ, כל החברות המטופשות שלה הכניסו לה לראש שאם היא לא תשתנה אני אעזוב אותה. והיא, מה עשתה? האמינה להן! התחילה להשתנות, לא כי רצתה כי שכנעו אותה שאם לא, אני לא אוהב אותה.
וזה עד כדי כך נורא? שאלה מיכל בספקנות, נאחזת בידית הכורסה, מטה את גבותיה. ניסתה לדמיין, אבל להפנים באמת לא הצליחה.
תראי בעצמך! דחפתי לה את הטלפון לפרצוף. מיכל ראתה את נועה ולא זו שזכרה.
הקצוץ החדש לא רק קצר וטוטאלי, אלא גם פלאטינום זוהר, כזה ממש לא היא. כל החמימות מהתלתלים, כל הנשיות הלכה לאיבוד. השפתיים של נועה תפוחות, מוגזמות כל-כך, כאילו מישהו עבר קו אדום, הכול מלאכותי ולא מתאים לפרופורציות שלה. והגוף? במקום רזון עדין התמוטטות מוחלטת. כתפיים ואזור הבריח חשופים מדי, עצמות בולטות, ידיים צרות ורעועות, עור חיוור ועיגולים כהים מתחת לעיניים, כאילו לא ישנה שבוע. והכי קשה לי היא הגדילה חזה! אף פעם לא הייתי בעד זה, היא ידעה את זה. תמיד אמרתי לה כמה חשוב לי להיות טבעית, לא מבין את הקטע הזה של שינויים קיצוניים כאלה.
נחתת בארץ, הולכת לפגוש אותך בשדה ואני לא מצליח לזהות את הבחורה שאהבתי. חשבתי פשוט להסתובב ולעבור לידה… כמעט צעקתי מרוב תסכול, ואז הלכתי למטבח וסתם נתתי אגרוף לקיר. תחושת כאב בכף שלי, לפחות הפיזית, הייתה קלה לעומת מה שקורה לי בלב. איך אפשר להרוס את עצמך עד כדי כך תוך חצי שנה?! למה היא לא חשבה שדווקא אותה כמו שהיא אהבתי יותר מהכול?
לא הצלחתי להירגע; פעם יושב, פעם קם, מהלך קדימה ואחורה כמו חיה פצועה. הפנים שלי התחלפו מאדום ללבן, ולפעמים חיכיתי שמישהו יעיר אותי מהסרט הרע הזה. לא הבנתי, איך אפשר שהתמונה כל כך השתנתה? התייעצנו, דיברנו הכול, מה קרה?!
מיכל הנהנה, יודעת בדיוק מה עובר עליי. רק אליה הייתי מתלונן כל התקופה על הבוס ששלח אותי לשליחות הזו, כשהדירה, העבודה והמרחק הכריחו אותי לעזוב את נועה לתקופה הכי קריטית בשנה. כל הזמן התקשרתי אליה, דיברנו, עודדתי. וחזרתי והיא כבר מישהי אחרת.
עידן, אולי היא פשוט רצתה לשמח אותך? הציעה מיכל בעדינות, מתקרבת ומניחה יד על כתפי. אולי מישהי דירבנה אותה, אולי חשבה שתשמח אם תראה את השינוי…
חייכתי במרירות, מניד בראש:
לא רציתי שום שינוי. אהבתי אותה כמו שהיא. עכשיו… אין לי מושג מי עומדת מולי.
הדבר שהכי סחט אותי היה שהיא מצאה כל תירוץ להתחמק משיחת וידאו. כל פעם שדיברנו, כשהצעתי זום, הייתה דוחה בנימוס, מחייכת דרך השיחה, אומרת שיש לה הפתעה בשבילי, שאהיה בשוק. זה נשמע חמוד, אבל משהו בפנים הרגיש לא נכון. התחלתי לחשוד שאולי מישהי אחרת נכנסה לתמונה, אולי פשוט לא רוצה לעשות את זה בטלפון…
בסוף לא עמדתי בזה. ביקשתי מחבר טוב, שגר בפתח תקווה, לעקוב אחרי נועה בעדינות, לשאול ידידים ולדווח מה קורה באמת. יומיים אחרי הוא התקשר.
נראה לי באמת יש איזו הפתעה אמר בקול מוזר רק לא בטוח שתשמח… אתה תהיה מופתע. אבל אל תדאג, אין לה אף אחד, היא באמת מחכה לך, שואלת כל הזמן מתי תחזור.
המילים האלה הרגיעו אותי. נשמתי לרווחה. חשבתי: אולי אני עושה מזה סיפור גדול. היא הרי לא שיקרה לי, לא פזלה. חיממתי את הלב במחשבה הזו היא מחכה לי. וזה מה שחשוב.
היום אני יודע הייתי חייב לבקש את התמונה שהוא הציע לי. הוא רצה לשלוח לי, שתבין מה קורה; ואני עניתי “עזוב, אני רוצה הפתעה”. אולי אם הייתי רואה מראש, הייתי קופץ על מטוס באותו ערב ועוצר את הכול…
בבוקר הטיסה לארץ כבר הייתי משוגע מהתרגשות. ביטלתי פגישות, לא הצלחתי להתרכז, בכלל. פחדתי, התרגשתי, להזיע. כל הדרך, במונית רק דמיינתי: נכנס לטרמינל, היא שם, מחייכת, קוראת בשמי, אני רץ אליה, נכנסים הביתה ומדברים עד הבוקר על כל מה שקרה. בונים שוב את הקרבה ההיא, שכה התגעגעתי אליה.
אבל בפועל לא הצלחתי להיזכר אפילו במי זאת הבחורה שמולי בשדה התעופה. נעצרתי, בקושי נשמתי. היא נראתה כמו מישהי זרה. עיני כמו קפאו, הכול בתוכי קפא.
עידן! מתה עליך! נועה רצה אליי, זרועות מושטות, ואני נרתע אחורה. החיוך שלה רעד, בעיניים שלה פתאום פצע, וכפות ידיה נשארו תלויות באוויר.
מה יש לך? זה אני! או שהפתעתי אותך עד כדי כך? בקולה היה מתח עם תקווה.
כן, את מפתיעה… עניתי מרחוק, מנסה לא לאבד את העשתונות. מבט זר, מין אכזבה מרירה. רציתי לשאול: מי את? איפה הילדה שלי? הסתכלתי עליה שוב: איפה השיער שלך? איפה עדינות הגוף שלך? היית כל כך יפה, טבעית…
מה, אתה רוצה להגיד שעכשיו אני שמנה, אה? היא עיקמה שפתיים, ניסתה לא לבכות, קמצה ידיים לגושים, התעלמה מהגחכים של החברות מאחור.
עזוב, עידן, שבור לי הכל, אני כבר יודעת שהזנחתי את עצמי. לפחות עכשיו לא תתבייש ללכת איתי ברחוב. הרימה ראש והסבה מבט אליי. תראה, אני עדכנית, סטייליסטית… לא יותר טוב?
מי אמר שאני בכלל הולך איתך לאנשהו? אמרתי, קול יבש, חורק מעצבים. היית יפה אמיתית, עכשיו… אני לא מזהה אותך. למה לא דיברת איתי קודם? למה לא שיתפת אותי, כמו תמיד?
יאללה, תראה לך איזה יפייפיה היא עכשיו! קפצה אחת מהחברות, גם היא עם גבות דאקות. מאז שעשתה את השינויים, כל הרחוב נדלק עליה! בחייאת, עידן, תפסיק להיות נודניק, הכול בשביך!
לא, זה הכל בשבילה! לא בשבילי! רתחתי, הפעם בקושי התפקדתי שלא לצעוק. פניתי שוב לנועה, העיניים שלי שרפו פגועים וכועסים. למה עשית את זה לעצמך? מה, שכחת מה אני אוהב? הכול מ-ל-א-כותי עכשיו.
רציתי לספר לה שקניתי טבעת, שרציתי להציע לה נישואין כשאחזור. דמיינתי את הרגע הזה, איך היא צוחקת, בוכה מאושר… ועכשיו? עם פלסטיק אני לא בונה משפחה.
היא קפאה. דמעות נפלו, ידיה רעדו. רצתה לגשת, לעצור אותי, אבל הבנתי שאין מה להציל. הסתובבתי מהר והלכתי. שמעתי קריאות מעורפלות, החברות מרסנות אותה בזמן שהיא מתפרקת.
שחררי, מה את בוכה עליו? הוא יחזור בזחילה! אמרה אחת החברות וחיבקה אותה. כל העיר עלייך! תמצאי מישהו שיעריץ אותך!
היא עמדה שם, בוכה, מאופרת למחצה והלב, הלב שלה התרוקן.
אחרי כמה ימים, סופסוף שיתפתי את מיכל במה שקרה.
באמת תכננתי להתחתן איתה, מיכל אבל עכשיו הכל בתוכי נשבר. אני לא מזהה את נועה שלי… גמגמתי, בולע דמעות.
למה אתן כולן כל כך לא מרוצות מעצמכן? הפנתי שאלה לתקרה. כל כך אהבתי את מה שהיא. בכל יום החמאתי לה, חיבקתי, היה לנו טוב. למה היא קמה וביטלה את הכול בשביל איזו אופנה או דעה זרה?
הכי מעצבן? מחצתי את הכרית. שכל זה התחיל מזו, מאיזו חברה שמהתחלה שמה לה שטויות בראש. היא אפילו באה אליי אחר כך, אומרת שאני יכול להכיר בה, שהיא הרבה יותר טבעית… כמעט סילקתי אותה מהדלת. איך יש כאלה חוצפה?!
מיכל לא אמרה כלום, רק לחצה את היד שלי.
ניסית לדבר איתה מאז? אולי אפשר להחזיר את הגלגל? מילמלה, העיניים שלה דואגות.
היא אוהבת מה שנהייתה, ואין לה שום רצון להשתנות. אפילו ניסתה להפעיל עליי אשמה, כי המתינה לי כל התקופה. גיחכתי בעצב, נשכבתי על הספה. אני אוהב אותה. את נועה שלי. אבל עכשיו זה מישהי זרה, עם שפתיים מנופחות, גוף לא שלה, הכול פייק
מיכל התקרבה וחיבקה אותי.
עידן, זו לא אשמתך. עשית הכול, נתת הכול. זה לא בגל ך.
רמתי מבט, נבוך:
אולי טעיתי? אולי הייתי צריך לנסות להבין? אולי לא הייתי שם כשפחדה? אולי ניסתה לשמח אותי וזה מה שיצא?
התלבטתי בין כאב לאהבה, בין תקווה לייאוש. נועה הישנה עוד ניסתה להילחם בי מבפנים… זו שאהבה קקאו בבוקר וציירה לבבות על חלון מטושטש, זו שצחקה גם מהבדיחות הכי גרועות שלי נעלמה.
אתה לא חייב לקבל משהו שאתה מרגיש שהוא לא נכון, אמרה מיכל בשקט. אבל אם אתה רוצה, תיתן לה עוד שיחה בכנות. אולי בכל זאת תבינו אחד את השנייה מחדש.
שתקתי. הסתכלתי דרך החלון, ולפתע פתאום השמש יצאה אחרי הסערה, צבעה הכול בטון ורוד-זהב.
אולי את צודקת… לחשתי. עכשיו רק צריך זמן. להבין, לעכל. אני לא מוותר על מה שהיה בינינו אבל לא מוכן לשקר לעצמי. אולי בעתיד, אולי יהיה שוב אנחנו אמיתי. אבל עכשיו… רק שקט, ולב.
