יופי מזויף
זה לא יכול להיות! באמת נפרדתם? אני בשוק! הדס נעצה בי מבט כל כך נדהם, שכמעט נהיה לי לא נעים. עיניה התרחבו, הגבות שלה התרוממו כמעט עד השיער והשפתיים שלה נפערו בהפתעה עד כדי כך זה היה לא יאומן בעיניה. הרי כמעט סחבת את גילי על הידיים! תמיד אמרתי שאתם זוג למופת… אפילו אני חלמתי על מערכת יחסים כזו!
זה מאוד אמיתי, הדסי, מאוד… עניתי לה כשעיניי נודדות לחלון, שם הגשם דפק בזעם על הזכוכית, נוזל למטה בשפריצים קטנים. האפרוריות שבחוץ התאימה לגמרי למה שהרגשתי בפנים. חמישה חורפים וקייצים של אהבה נשברו, והשאירו בלב ריקנות עמוקה, כזו שמילאו פעם חיבוקים חמים, חיוכים קטנים וחלומות על עתיד משותף. הידיים שלי הקפיצו את מפרקיהן כשהידקתי אגרוף ושפתי רעדו כששבתי לדבר. נגמר. מבין? נגמר…
אבל למה? לא ויתרה הדס, התקרבה ובחנה אותי מקרוב. גילי הרי חיכתה לך חצי שנה בזמן שהיית בשליחות במשרד ראשי בירושלים! שמרה אמונים, לא הזדיינה לאף אחד אחר ולא קיבלה שום מחמאות ולא מתנות…
את מאיפה ידעת על זה, את בכלל בתל אביב, צחקתי צחוק עצוב, מלווה באנחה. או שזה פשוט אחוות נשים?
ואני באמת גרה הרחק ממנה, אבל שכחת שיש לי חברים בכל פינה… חייכה, הידסה לעוד כיסא והצטלבה ידיים, בעיניה נדלק דאגה אמיתית בשבילי. עדכנו אותי שהיא התחילה להשקיע בעצמה: שינתה תספורת, נכנסה לחדר כושר, קנתה ארון בגדים חדש, הכול בזמן שלא היית. היא באמת ניסתה, אמיר.
בדיוק! מזה הכול התחיל… קמתי בפתאומיות ורצתי למסדרון לחפש את הסמארטפון שלי, כאילו אם אזוז מהר אוכל לברוח מהצרות שלי. חיפשתי בכיס המעיל, שלפתי את הנייד וחזרתי להדס. תמונה אחת היתה מספיקה כדי שתבין. את עוד זוכרת איך גילי נראתה לפני שטסתי?
ברור שאני זוכרת! גלגלה עיניים, אבל היתה בה חמלה זעירה. בחורה חמודה, שיער חום ארוך, עיניים ירוקות, אף קטן… מבנה גוף טוב, אולי חזה לא גדול במיוחד, אבל עבורך היא היתה מושלמת, נכון?
נכון, היא היתה מושלמת בשבילי! הקפצתי קול, אבל נרגעתי מיד. הידקתי את הטלפון, המבט שלי התקשה. גילי היתה האידיאל שלי. אהבתי אותה כמו שהיא. ברגע שטסתי, כל אותן חברות שלה שתלו בראש שלה שאם היא לא תשתנה – אני אעזוב אותה. והיא האמינה להן, הדס. התחילה להפוך למישהי חדשה, לא מתוך רצון פנימי אלא כדי שלא אעזוב… בגללן!
וזה כבר מוגזם כל כך? שאלה, ידיה לוחצות קלות את הידיות, מצחה מתכווץ בדאגה. ניסתה לדמיין את גודל האסון.
תראי בעצמך הושטתי לה את הטלפון, כמעט דוחף לה את המסך לפרצוף.
בפנים חייכה אלינו גילי אחרת. במקום השיער הארוך, היתה עכשיו תספורת קצרה ובלונד פלטינום צורם, שהבליט את הצוואר והאוזניים אך הפך אותה לגסה וזרה למה שהכרתי. שפתיה הוגדלו מלאכותית עד מגוחך, בולטות ולא טבעיות. רזתה עשרה קילו, והחיטוב הפך לרזון: עצמות בולטות, ידיים דקיקות, עיגולים כהים תחת העיניים, ועור חסר גוון. והדבר הכי קשה הגדילה חזה, למרות שתמיד שוחחנו וצחקנו בינינו שלהיפך, אני מעריץ טבעיות.
פגשתי אותה בנתב”ג, הדס, ואני שואל את עצמי איך אפשר היה להיפגע כך בשישה חודשים? איך היא לא חשבה שלרצות אותי, זה להיות בדיוק היא, המקורית?
לא הצלחתי להירגע. הלכתי קדימה ואחורה, הגוף שלי עבד מתוך זעם ותסכול. לפעמים נעצרתי, מועך פנים בין כפות הידיים, מנסה למחוק את התמונה.
הדס היתה הנפש שעזרה לי כשהבוס שלח אותי לחצי שנה למשרדים הראשיים בירושלים. לא יכולתי לקחת את גילי היה לה סמסטר אחרון ועבודה. מתקשר אליה כל ערב, מנסה לתמוך ולהראות לה שאני מתגעגע. ואז חזרתי וכלום לא אותו דבר.
אולי היא באמת רק רצתה לשמח אותך? הדס קמה, התקרבה. אולי מישהי שכנעה אותה שככה תאהב אותה יותר…
גיחכתי במרירות ונענעתי ראש:
אבל היא איבדה את עצמה, הדס! אהבתי את האמת שלה, ועכשיו… איני יודע מי עומדת מולי.
רוב הזמן ניסיתי להבין למה לא עשתה שיחת וידאו, למה התחמקה כל פעם. “מכינה לך הפתעה”, אמרה לי, ואם הייתי באמת מקבל תמונה מחבר שביקשתי שיבדוק, אולי היה נוכל למנוע… אבל סירבתי. רציתי להיות מופתע.
כשנפגשנו בנתב”ג, הלב שלי דפק כאילו מישהו מצמיד אלי אקדח והיא הושיטה זרועות לחיבוק, חייכה, ורק התרחקתי בצעד אחורה. אפילו החברות שלה שעמדו מאחור צחקו.
אתה לא מזהה? זה אני! מופתע? חייכה בתקווה, ובמבט קצת מבוהל.
מחפש את הבחורה שלי, אבל לא מזהה אותך, אמרתי יבש, קול נכבה. חולה? או פשוט השתגעת? מה עשית לגוף שלך?
אתה בעצם מדבר על זה שהייתי שמנה… פניה נעשו חמוצות, ריסיה רטטו, היא כיווצה אגרופים.
את לא חייבת לרחם עלי, אני יודעת ש”הזנחתי”. אבל תראה עכשיו איזה מראה, איזה סטייל! סוף סוף לא תתבייש בי… נכון שיפה יותר?
מי אמר שאני רוצה להתהלך איתך ככה? דיברתי בקור, הלם וצער. היית כל כך יפה טבעית! למה לא התייעצת איתי? למה לא שאלת מה באמת חשוב לי?
אתה מגזים, אמיר! עכשיו היא דוגמנית! שירותה אחת החברות, מחייכת, מושכת את גילי אליה. יש המון שמתחילים איתה עכשיו. הכל בזכות השינויים! גם החזה, ברור.
פניי התהפכו בזעם, פניתי לגילי ועוד פעם הנמכתי קול, כאב מפצח בי:
אמרתי לך תמיד הכי חשוב לי טבעיות. זה לא מה שנשאר ממך, גילי. עכשיו את מישהי אחרת.
שתקתי לשנייה, הצצתי לכיוון השקית בצד. עד לפני חודש תיארתי לעצמי איך אני מציע לך נישואין. כבר קניתי טבעת ביד למאה… חלמתי על עתיד, על ילדים. ועכשיו… אני לא רוצה לחיות עם בובה.
היא הלבינה, דמעות נהרו, וגופה רעד. היא ניגשה אלי, ניסתה לעצור אותי כשהפניתי גב, צעקה:
אמיר, חכה! רציתי שתתגאה בי! לא רציתי לעשות משהו רע…
אבל התרחקתי בקצב מהיר, דמעות מתחילות לזלוג בעיניים שלי. החברות תפסו אותה:
עזבי אותו, עוד יחזור על ארבע! תראי איזה יפיפייה, בטח תמצאי מישהו יותר טוב!
המילים חלפו לידה. גילי רק בהתה בגבי המתרחק, דמעות נוזלות והבנתי שכל ההקרבה הזאת הבריחה לנו את מה שהיה באמת חשוב.
סיימתי את הסיפור בשקט, נושא ידיים אל הפנים. הכתפיים שלי רעדו.
באמת תכננתי להציע לה, הדס. כל כך דמיינתי את זה… איך היא מתחבקת, איך היא מחייכת. ואז פתאום… הכל נשבר, לא הכרתי אותה בכלל.
הרמתי עיניים, מבולבל, שבור.
למה נשים אף פעם לא מרוצות מעצמן? תמיד החמאתי לה, אמרתי שהיא יפה, אהבתי כל פרט… והיא ביטלה את הכל.
הכי כואב שזאת היתה החברה שלה שבכוונה דחפה אותה לכל זה. מניפולציות. והיא בעצמה באה אליי: “אני טבעית, אני יותר טובה ממנה…” כמעט העפתי אותה ממדרגות!
נשמתי עמוק והמשכתי:
ואז מה, לצפות שאני אשכח את כל מה שהיה עם גילי? בחיים לא. כואב לי שגילי פשוט נתנה להן להשפיע.
שתקנו. הדס רק נגעה לי ביד, עטפה חום.
ניסית לדבר איתה שוב? אפשר עוד לתקן, לא?
היא שלמה לגמרי עם עצמה החדשה, ואין לה שום כוונה לחזור. אפילו ניסתה לגרום לי להרגיש אשם שהיא חיכתה לי חצי שנה… ואני עדיין אוהב אותה. אבל גילי שהכרתי איננה.
נותרתי לשבת קמוץ, פונה לרצפה, הקול שלי נשבר.
הדס לחצה את ידי, ניסתה להרגיע אותי:
אתה לא אשם. תמיד היית שם, נתת לה הכל. זו לא אשמתך… זה העולם הדפוק, אולי קנאה. אבל לא אתה.
הסתכלתי עליה עיניים ארוכות, מלאות ספק.
ואם טעיתי? אולי הייתי צריך לנסות, להבין? אולי פחדה שאעזוב אותה?
הכל דברים שתוכל עוד לשאול, אמיר, ענתה. רגשותיך שלך חשובים גם כן, ואם תרצה, תן לה להסביר לפחות בשביל הזכרון שלכם. תקשיב למה שהיא הרגישה, תשתף באילו כאבים עברו עליך.
נשענתי על החלון. הגשם פסק, קרני שמש אחרונות צבעו את שמי גבעתיים וזהב עדין.
אולי את צודקת, הדס. אבל כרגע… אני צריך זמן. להבין איפה זה פוגש אותי. אולי בכל זאת, משהו מהאהבה הזאת עוד ניתן להציל.
